אמאאא.
אמאאא.
ילדה קטנה שצורחת.
ילדה שמושכת לך בחצאית, מתחננת: אמא!
העיניים שלה נפוחות, הקול שלה כבר צרוד, מיובב. והיא תולה בך מבט משווע, חסר אונים: מה כבר ביקשתי, רק את אמאאאאאא – – –
ואין ביכולתך לספק לה את מבוקשה.
את יכולה לתת לה תחליף. יכולה להציע לה אחות גדולה, אולי את סבתא, או דודה. יכולה להסיח את דעתה לטובת בקבוק שוקו חם, שוקולד או משחק מפנק.
אבל הילדה היא חכמה. והיא מבינה שאם את מנסה למלא את החלל, זאת אומרת שהמקור נעדר. והיא נאבקת, וכאבה שורף: אמאאא.
אבל כיצד תספקי לה את מבוקשה. כיצד תתני את שחפץ ליבה, את מה שילדה בגילה זוכה לקבל באופן טבעי כל כך, ומושא התחנונים שוכבת בפנימית ב', חסרת הכרה??
איך תוכלי להישיר מבט לאותה הילדה, קטנה כל כך אבל את מציאות החיים כבר קלטה.
היא הבינה מה שאנשים בוגרים פי כמה מתקשים להבין. שאת מסלול החיים כל אדם נדרש לעבור לבד.
ל-ב-ד.
ולא אבא, אמא, מורה או רב יעשו אותו במקומך; כולם יכולים לעזור, להיות שם בשבילך, לתת יד תומכת. אבל בסופו של דבר, את זו שעוברת את מסע חייך בעצמך, נדרשת לבחור בכוחות עצמך.
והבנה מוקדמת – מחשלת..
***
נכתב בעקבות מקרה מזעזע שחברה סיפרה לי. נחרט לי עמוק בלב…
Log in to reply.
