אמא לשעה. (שיתוף)
-
אמא לשעה. (שיתוף)
אתמול התקשר מנחם, בדיוק כששטפתי כלים.
ריקי היתה זו שהרימה לו ובטבעיות השמורה לבת שש נדנדה: "נו, מנחם! מתי אתה כבר מגיע הביתה? מלאן זמן לא ראיתי אותך!"
"מתגעגעת?" מעטה הציניות נסדק קלות, כמיהה זולגת מבין השברים.
"כןןןן!" חד משמעית. לא רק ריקי, כולנו. אוהבים ומתגעגעים, ועדיין מכבדים את המרחק שהוא מבקש לו; ילד גדול.
אני עוצרת את זרם המים, מבקשת לשמוע כל מילה מאלו של בכורי, רסיס צחוק של קטנתי.
"מחר? כן! אני יכין לך משו טעים! מה?", היא נעצרת, מקשיבה: "כן! בטוח היא מסכימה! מה הקשר!"
"אמא", היא פונה אלי בתמיהה, "נכון שבטח שאת מסכימה שמנחם יבוא מחר?"
אני מושיטה יד לטלפון, תפילה מהירה ו"מנחם! איזה יופי לשמוע אותך. מה שלומך?"
התשובה לקונית כתמיד, זה הטון ששונה. זיק חי, התגעגעתי."מה הוא יעדיף, מוקרמים או שניצל ופירה?" אני שואלת את ישראל בערב.
"אני חושב ששניצל?" כשמדובר במנחם, ישראל לעולם אינו בטוח. מנסה, מגשש, מהסס.
זה כואב לי, ואני ממהרת להסכים איתו. יהיו שניצל, ופירה. ואולי גם ירקות צלויים.בוקר של ראש חודש. אני שולחת את הילדים בכחול לבן, ויודעת שלפנַי חמש שעות של שקט. באחת יחזרו כולם, נרגשים וחסרי סבלנות. בשתים יופיע הבן, ישים קץ לחודשיים של געגוע. אחר כך נתחיל למנות אותם שוב, מאפס.
אני עובדת ברצף כל הבוקר. מסדרת; מפשירה שניצלים; מטאטאת; שוטפת; חותכת ירקות, מכניסה לתנור; מטגנת שניצלים- שחומים במידה המדויקת; מועכת תפוחי אדמה לפירה אחיד.
כמה זמן לא הכנתי לך אוכל, ילד! כמה זמן חלף מאז הצטמצמה אמהותי לשני יסודות: אהבה, וספייס.
אני מהרהרת בימים בהם היתה ליסוד אחד: געגוע.באחת וחצי מתקבצים אט אט במטבח חמשת ילדי. תכף יחזור אביהם. אחר כך יצטרף השישי.
ברבע לשתיים אני מנחה אותם לערוך את השולחן. מפה חגיגית, מפיות פרחוניות. סכו"ם אמיתי.
אני מביטה בהם, מצטערת עד מאוד שמנחם לא רואה את התמונה היפה הזאת: אחים אוהבים עד כלות.
בשתיים אנחנו מתאספים סביב השולחן הערוך בטוב טעם. ישראל מתפעל מהניחוחות (אני), מחמיא על קיפולי המפיות המרשימים (יהודית), מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת, מצידה הפנימי (שרי, ריקי, ברוכי).
שתיים וחמישה. ועשרה. ועשרים וחמש.
שיחה אחת. שניה. שלישית. התוצאה זהה: הלקוח אינו יכול לקבל את שיחתכם כעת.
הילדים בחדר הילדים, משחקים בתרועות במשחק קופסא כלשהו.
סביב השולחן הערוך יושבים רק אני וישראל.
אני לא מעזה להישיר מבט לאיש שמולי. לצער האינסופי.
פורשת ידיים לאנחה שקטה שמתגלגלת בכבדות מקצה השולחן.
שרי קוראת לי, מחדר הילדים. מכונת הכביסה מצפצפת. האוכל לא חם עוד.
אני מצמידה מצח לשולחן, לא מנגבת את הדמעות שנושרות מעיני.
תגידו לי כשהוא כאן.שיתוף ראשון שלי כאן, אשמח מאוד לביקורת! אני אעריך כל מילה שהיא. תודה!
Log in to reply.