אני והאופק / יפית
אני והאופק / יפית
מול אופק
ועיר לא נודעת
וקו דמיוני של ים
שמים מעל
ושמש קופחת
ועננים בודדים בעולם
ומשב קריר
וספסל שבריר
ובוץ ודשא ושקט.
אולי אתה – אופק אינסופי,
תאסוף אותי אלייך
תעלים אותי אי שם
בבניינים הרחוקים
ואולי, אפילו יותר רחוק
לנקודה האחרונה-
פס, של ים.
ורק אם תהייה ראות טובה
מישהו יצליח לראות
אולי,
אם הוא בכלל יסתכל.
טוב, עוד לא נעלמתי
אופק לא לוקח כזה מהר בני אדם.
אולי מי שנימצא בצד השני
אני בעצם, האופק שלו?
אבל בתוך כל התמונה
מול הנוף הכי יפיפה שיהיה
אני, דמות, בת אדם
לא ניראת שם
אני כל כך קטנה לעומת הכל
הבניינים, העצים, העננים
ואולי לכן, אנשים, לא רואים.
Log in to reply.
