כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
"אני לומד מכל כישלון שלי"💘 -סיפור קצר.
-
"אני לומד מכל כישלון שלי"💘 -סיפור קצר.
לפעמים כשאינך מקבל את מה שאתה רוצה, אתה מקבל את מה שצריך.
אחותי הקטנה.
שתי מילים. עולם אחד וגדול.
מאז ומעולם את היית אחרת. שונה, טובת לב, שנונה, כובשת, חכמה, אמנית ההצגות, כל כך לא קלאסית. היית רמה אחת מעל כולם.
תמיד.
תמיד ההפך ממני. ילדה מוזנחת, ששום דבר לא נכנס לא לראש. שאף פעם לא מצליחה לעבור את השישים, וזה במקרה הטוב. חברות אף פעם לא היו לי. העצים בחצר אהבו אותי, הבלטות המחוספסות. פיסות האוכל על הרצפה. אבל חברות לא.
אפילו בעיה מסוימת לנחמה לא הייתה לי, כאילו הודיעה שאני פשוטה מדי בשביל זה, שאני לא ראויה אפילו לבעיה. וזה היה מסלול חיי. מסולסל, ריק. עצוב.
והיית את. אחות קטנה. אהובה כל כך, שונה. אפילו הפנים שלך היו יפות כל כך, אחרות משלי. וכך התנהלו החיים שלנו, שתי אחיות. עולמות שונים. ואחות אחת שנצבטת מקנאה.
אחות אחת קלאסית מדי, פשוטה מדי.
ועליתי לסמינר. כשאת, מלי. עולה שנה אחריי, נכנסת לסחרור של הצלחה. ואף פעם לא ידעתי עד כמה זה יצבוט אותי פעם אחר פעם לראות אותך בהפסקות מוקפת, אפילו בבנות שלא בכיתה שלך. לא ידעתי עד כמה זה ישרוף לי כשיראו אותנו יחד, יקבלו פרצוף המום וישאלו בצרחה: “אתן אחיות?! לא, אין מצב!”
לא ידעתי שהשבתות האהובות עליי כל כך עם המשפחה יהפכו לי ליום אחד מרוח של כאב, כי אמא ואבא התגאו בך כל כך.
ובי לא. ובכלל, אני הבכורה.
לא באמת יכולתי לאהוב אותך, אז. כי גם את מה שלא היה לי כבר לקחת.
ועברתי גם את יו”ד, יחד איתך. את היית אחות טובה כל כך, אוהבת כל כך. שאפילו לריב איתך לא יכולתי.
וביום המברגה ההוא, כמו שאת קוראת לו. יצאנו יחד מהסמינר, שתינו היינו אחרי שחרור ואיכשהו נפגשנו ביציאה.
חייכנו, אפילו צחקנו. סוף סוף הרגשתי שחרור שיוצא מתוכי. אני סוג ב’, נכון.
אז מה?! אני אחותך.
סיפרת לי על וייס, המחנכת של י”ב שלימדה אתכן היום. ואיך נהניתן. אילו שיעורים חזקים. וכמה צחקתן שהיא דיברה על כל סוגי ההתנגדויות של בנות לתקנון.
זה לא באמת הצחיק אותי, אבל צחקתי. אהבנו כל כך. ואז כמו בחלום בלהות וייס עברה לצידנו, מיהרה לאוטובוס.
“גול?” היא נעצרה, הבחינה בנו. בך. חייכנו שתינו. “אז את האחות הקטנה?” עכשיו היא דווקא פנתה אליי. “איזו חמודה, אתן לא דומות. אבל את יודעת שאחותך הגדולה היא שם דבר וכוכב מיוחד בסמינר, כן?” היא לא הבחינה בלב המתקמט שלי.
“תלכי אחריה, עמוד ענן”, וייס המשיכה, לא שמה לב שהיא צובטת צביטה חזקה. “לא כל יום מקבלים כזו אחות”.
והלכה.
אז בשבילך מלי הוא היה יום מברגה, לא מעבר. סתם יום שתקעו בו שטויות.
אבל בשבילי הוא היה סכין. ככה. כמו סכין שנדקר בלב, ולא יודעים מתי יצא. וייס לא התכוונה, אני יודעת. היא הייתה בטוחה שאני האחות הקטנה והגאה בכוכב שלנו.
אבל פתאום הבנתי שכלום לא ישנה יותר, העולם מתחלק לשניים. יש את האנשים שקיבלו ומקבלים הכל, כולל הכל.
ויש את אלו שלהם לא נותר כלום לנחמה, והם ריקים כל כך. וכך יישארו. וכמה שאדחיק זה לא יעזור, אני מהחלק השני. ואחותי הקטנה לא. וזו הרגשה נוראה, מלי. מבטיחה לך.
ואז יום אחד, מתוך רצון בוער וטרופי. החלטתי לחקות אותך.
להיות את. אחותי הקטנה.
התחלתי להתנהג כמוך, לראות אותך ולעשות. אפילו ההבעות פנים שלי השתנו לשלך, הבגדים. את הכל עשיתי אחרייך, אותו דבר.
רק החיוך הכובש שלך לא הצליח להתרגל עליי. לפעמים בפגישות הייתי מרגישה אותך, מדי פעם. אבל החיוך. רק החיוך לא הגיע. כאילו נותר נאמן לך.
באיזשהו שלב אבדתי את עצמי מעצמי. חייתי ברדיפה אחרייך, כל מה שאי-פעם היה ייחודי לי הלך, פינה מקום למלי, האחות המוצלחת. ועדיין. לא נוספו לי חברות, לא הפכתי לכובשת. ואם הייתה לי פעם טיפת ערך עצמי, הטיפה הזו זלגה לטובתך.
הגברתי את קצב הרדיפה, קניתי אחרייך. חיקיתי אותך. למדתי ממך. ייחלתי, פשוט ייחלתי להיות את.
כשאסנת, בת דודה של אמא אמרה לנו באחת החתונות שנהינו טיפ-טיפה דומות. זה היה מבחינתי אושר אינסופי, סיפוק עצום של הצלחה. זה מצליח, זה קורה לאט לאט. בסוף אני אהפוך להיות מלי המוצלחת. המוכשרת. הכובשת.
ועברתי גם את הסמינר, התחלתי שידוכים. ואת כמו תמיד, אחריי.
הורדת את כולם, כי ברור שמושלמת ואחד פחות מזה לא יתסדרו יחד. אבל אותי כולם הורידו, אחרי אחרי השני. כמו בבולמים.
לך סיפרתי שאני זו שמורידה, כמוך. אבל בעיניים המרחמות שלך ראיתי שאת מאמינה לי לכל הסיפורים והשקרים בדיוק כמו שהאמנתי בעצמי שאני שווה, והרחמים התגברו, יחד עם הקנאה.
לא הלך לשתינו בקלות, אבל ההבדל היה שהבחירה הייתה בשליטתך. ובידי לא.
ולילה אחד שמעתי יבבות עצובות מתחת לפוך שלך, בכי חזק. אמיתי. כואב. בכית, מלי. בכית ורציתי לצעוק, לבכות שזה לא פייר. שתמיד היית מושלמת. תמיד מעל כולם.
ועכשיו את בוכה. באיזו זכות?!
“הדס?” לחשת בקול צרוד, בוכה.
“מה?”
“את ערה?” בחושך היית נראית לא טוב, והקול הנשנק הוסיף תפאורה מדהימה.
“את שומעת”. החזרתי בציניות, לא יכולתי לכאוב איתך.
התפרצת. “קשה לי”, והבכי התפרץ, שוב. בקול חזק. גל אחרי גל. הרטיב אותי. “קשה לי עם האופי הבררני הזה שלי, קשה לי להיות חייבת לומר ‘לא’ על כל פיפס”.
הקשבתי. התכווצתי.
“לך אולי יותר קל שזה לא בה ממך”. המשכת.
הלב שלי התקמט, כמעט כלום לא נשאר מהגודל שלו. “לי קל יותר? לי?!” התעוררתי בסערה. “את שומעת מה את אומרת? לי תמיד היה קשה יותר, מלי. תמיד. את זאת שהחיים שלך היו קלים תמיד, לי אף פעם לא! אז לי קל יותר?” להתחיל להתרגל כל אחרי פגישה לעוד עגמות נפש, לעוד תשובות שליליות.
להבין שאני לא שווה את זה. זה כבד, זה כואב. זה עמוס.
השתתקת. הבנת כנראה שהגזמת. שאני צודקת. “סליחה, הדס. סליחה. את צודקת”.
לא עזר לי להיות צודקת, ייחלתי להיות לא צודקת. אבל הייחולים שלי לא שווים בכלל. תחושה של חוסר אונים עמוקה נדבקה אליי. בראיונות עבודה, בפרויקטים של סוף הלימודים. עשרים וארבע שבע. מי אני? אני לא כמוך, מה זה שווה?
ואז הגיע השידוך שהפך את הכל.
נפגשתי עם אריאל. הוא היה עילוי אמיתי, עדין, טוב לב. ירא שמים חזק. הוא היה הוא בעצמו, כמו שהוא. בלי לחקות אף אחד, בלי לכאוב בגלל אף אחד. כולם אמרו עליו את זה, בפגישות ראיתי את זה. חלמתי שזה יצליח.
חלמתי שהוא ירצה להמשיך. חלמתי שאני קצת אהיה את, ואולי אז זה יצליח. חלמתי על זה, התפללתי על זה כל מהלך הפגישה.
בבקשה, אלוקים. פעם אחת. פעם אחת שאני אשיג משהו לפני מלי, רק פעם אחת.
וזה המשיך. הוא אמר כן. וגם בפגישה השנייה חלמתי, ייחלתי שזה יתקדם. וזה התקדם.
עד שצהריים אחד, חזרתי מלימודים. אמא ישבה וחיכתה לי. והמבט שזז בעיניים שלה הלחיץ אותי. “מה, אמא?”
“השדכנית התקשרה”. היא זרקה פצצה, הרעידה לי את הלב.
“נו…?” צרחתי בתוכי. זהו? זה יורד? ככה מהר? אוי, אלוקים.
אבל אמא רק אמרה שיש פרט קטן שלא הגיעו אליו בבירורים, הבחור הולך לפי עדה מסוימת שלא קשורה אלינו. ואם אני רוצה להמשיך צריך להתפשר באופן רציני.
באתי לומר שאני מתפשרת, זה אף פעם לא היה אכפת לי. יש בנות שזה מפריע להן, וזה בסדר. אל לי לא. אני מוכנה, הייתי מוכנה להתפשר על כאלה פרטים גם קודם.
אבל אז את נכנסת, מלי.
אמא סיפרה גם לך, ובלי להתכוון להוריד לי אמרת שאת לא היית מתפשרת, וזה משפיע על כל החיים אחר כך. והרבה בנות בסוף מתחרטות.
ואני, בלי לחשוב… אמרתי לאמא שבסוף גם אני לא מתפשרת. מה לעשות? יש דברים קודמים. וזה משפיע על החיים.
ומלי לא מתפשרת, אז למה שאני כן?
וכך באחת נהרס השידוך הזה. שחלמתי שיצליח. נהרס בגלל טיפשות אחת שלי ללכת אחרייך.
“מצער של אחרים השכלתי”. ואני השכלתי מהצער של עצמי. עברו ימים יבשים אחר כך, ימים של כאב עצום. של שבר. אם לא הדס אני לא שווה, אין לי מה לנסות להיפגש יותר. אני לא מלי, והדס לא שווה גם ככה.
ואז באה החרטה. התחרטתי נוראות פתאום. למה? למה הייתי חייבת להיות כזו טיפשה? למה הקנאה במלי הייתה צריכה להרוס לי שידוך שכל כך חלמתי?
את לא התכוונת, מלי. אני יודעת. את באמת לא היית מתפשרת, ובטעות אמרת זאת בקול. אבל לי זה הרס, באשמתי.
ויומיים אחר כך, כשהייתי צריכה למסור שיעור יהדות עם מדפ”ית, חיפשתי חומר. ומה שמצאתי במחברות, שינה לי את החיים. סובב לי את התפיסה.
‘אם אני-אני כי אתה-אתה,
ואתה-אתה כי אני-אני,
הרי אני לא אני ואתה לא אתה.
ואם אני-אני כי אני-אני,
ואתה-אתה כי אתה-אתה,
הרי אני הוא אני ואתה הוא אתה’.
אני, הדס. בזכות עצמי. לא בהקשר של אף אחד. ואם הדס היא הדס בגלל מלי, אז מה שווה הדס הזו?!
ואז חוללתי שינוי, מהפך בחיים שלי. הורדתי את כל שכבות המלי מעצמי, ולבשתי עליי את הדס. האמיתית. השווה. המיוחדת.
שלושה חודשים אחר כך התחתנתי עם אריאל, והודיתי לרבי מקוצק על החיים הטובים שהעניק לי המשפט החזק שלו.
הדס נשארה הדס, ומלי נשארה מלי.
וכל אחת עם עולמה המיוחד, הייחודי, והשווה בפני עצמו.
-
15 תגובות
-
וואוווווווווו מטורףףףף ❤
-
יפיפההההה,
הלוואי שנצליח לעשות הפרדה ולהיות אנחנו!
-
אוו מדהים!
-
תודה, שמחה לקרוא!
-
המסר חזק מאוד, ועם זאת לא כופה על הקוראת
-
איןכאלו דברים
-
כיף לקרוא כל תגובה, עושה חשק להמשיך לכתוב ולשתף.
תודה גדולה!
-
מיוחד
שמתי לב שבכל הסיפורים שלך שקראתי, צורת הכתיבה היא בלשון נוכח.
זה בכוונה? או שסתם יוצא לך ככה?
-
בהתחלה ככה יצא לי, ואז ערב אחד עברתי על כל הסיפורים ושמתי לב לזה.. אז מאז זה בכוונה(:
תודה🙂
-
ואוווווו,
קראתי מרותקת ממהמילה הראשונה עד הסוףףףף
💗
-
איזה כיף, תודה!
-
צמררת!
תודה על המסר ששזור בסיפור היפהיפה!
-
יש משהו בסיפורים שלך שתמיד יגרום לי לבכות…..
המסר נכנס עמוק!!!!
תודה❤️❤️❤️❤️❤️
-
וואו.
איזה מסר חזק. וחשוב.
איזו כתיבה יפה, וזורמת. פשוט כיף לקרוא:)
תודה נועה!
-
תודה לכן, מתרגשת לקרוא!
Log in to reply.
