אתגר כתיבה מהמם. חדדי את העיפרון ✏️

[שני מילר]

נסעתי במכונית של הדודים, שושנה נתנה לי סוכריה אדומה וצביטה בלחי.

אני שונא צביטות, אבל במכונית היפה עם סוכריה בפה לא אכפת לי.

רוני הבטיח שיהיו עוד פינוקים כשנגיע, ושושנה אמרה שהיא הכינה לי מתנה – – –

התעוררתי פתאום.

החלום נעצר ואני רציתי עוד. מצמצתי בעיני, אבא עמד בצד החדר, בין הארון למיטת התינוק, מחזיק משהו בידיו.

הפסקתי לנשום, פוחד להשמיע הגה. הקרש נפתח בחריקה. קול נקישה מתכתי הדהד בחדר.

הצטמררתי, מחבק את שמיכת הטלאים הישנה וקובר את פניי בתוכה.

אלוקים, ביקשתי בלי קול. שהבריטים לא יעשו חיפוש. אני פוחד —

[נעמי – מלטשת מילים]

בלי נעליים אין שום אפשרות לצאת לרחוב.

לכן היא לא יוצאת. מצטנפת על יד התנור, משפשפת את כפות רגליה הקפואות זו בזו, מביטה בקור רוח מן החלון. היא לא מפסידה. למרות שכל החברות רצות עכשיו בשלג לראות את הפיהרר בכבודו ובעצמו, יותר נכון- את המכונית שלו עוברת בכביש, היא לא מפסידה.

מחר אימא תביא לה נעליים, ואז היא תשיג את כולן בתחרויות ההחלקה על הקרח שהן עושות שם למטה.

“אני יוצא, אלזה”, פאפא בדלת. יש לו נעליים. וגרביים, וצעיף חם. “תשמרי על עצמך. אל תצאי לרחוב, ואל תפתחי את הדלת לאף אחד. אפילו לא לרוז. רק להיינץ, כשיחזור. אני הולך להביא את מאמא”.

“טוב”. היא מתקרבת עוד יותר לתנור, יודעת שעכשיו תיכנס רוח קפואה כשפאפא יפתח את הדלת. “מתי תחזור?”

“מהר, מיינע ליבע. הכי מהר שרק אפשר”. הוא מתופף על הידית המעוגלת.

“ומתי היינץ יחזור?”

“אינני יודע. האימונים אמורים להסתיים בשתים עשרה, אבל אני מניח שהוא יורשה להישאר עוד כדי להתאמן”. הוא קורץ לה. “המגרש ריק. כולם הלכו לראות את מכוניתו של הפיהרר”.

היא ממצמצת.

“רצית ללכת. אני יודע. אלזה… אנחנו… אסור. אני… טוב, אדבר איתך כשאחזור. להתראות”.

רוח מקפיאה ממלאת את הסלון הגדול. פאפא הלך.

“אלזה?”

מהלומות נרגשות בדלת הכניסה. “אלזה, הפיהרר פה, בכביש! את חייבת לבוא!”

זו רוז. “קרעתי את הנעליים”, היא קמה וקוראת אל מעבר לדלת, “אני לא יכולה לצאת. לכי בלעדיי”.

“באמת!” רוז רוטנת, “נראה לך שאלך בלעדייך! זה לא שווה כלום! פאפא שלך אמר לי, פגשתי אותו בדרכו. הבאתי לך זוג. בואי!”

רוז.

מה עושים עכשיו?

“מאמא לא מרשה לי להשתמש בנעליים שאינן שלי!” היא קוראת במצוקה. “אני צריכה לבקש ממנה רשות!”

“אל תהיי מגוחכת”, מתרגזת רוז, “נו, בואי!!! אני מפסידה בגללך הכל!!!”

היא נועצת אצבעות קרות בכיסא. “אני לא יכולה, את יודעת מה מאמא תעשה לי!”

“אני לא אגלה לה!!!” רוז צורחת, תכף כל השכנים מגלים לה, “מבטיחה!!!!”

“ואם היינץ יגיע כשלא אהיה פה?”

“את יודעת שהוא לא יגלה! מאקס! מה אתה עושה פה? אתה לא בכביש?”

היא שומעת קולות מעומעמים, ואז מהלומה נזעמת על הדלת: “הוא עבר! הוא הלך! הכל בגללך! הפסדנו, זהו! תודה רבה!”

“סליחה”, היא לוחשת, אשמה, “לא התכוונתי שתפסידי, רוזי. רציתי שתלכי בלעדיי”.

“תפתחי את החלון!”

היא מתרוממת על קצות האצבעות ופותחת את חלון הזכוכית הקבוע בדלת. זוג נעליים אדומות מחטיא את פניה באלפית המילימטר ועף פנימה. “עכשיו תלבשי ותבואי. מאמא טיגנה לביבות כרוב. לפחות זה”.

“רוז, די. אני לא לובשת את הנעליים הללו. אבוא אלייך מחר. תשמרי לי לביבה”. היא סוגרת את החלון בטריקה, שומעת במעומעם את רוז הכעוסה מתרחקת: “אני שומרת לך כ-זאת סטירה!”

וקול צעיר משיב לה: “נראה אותך!”

“היינץ!” היא פותחת את הדלת לגבה המתרחק של רוז ולאחיה הגבוה והחייכן.

מאמא לא חזרה.

פאפא בא בערב רוטט מעייפות ומקור וקרס על הכורסה ליד התנור. היינץ חימם לו מים לרגליים ואלזה הגישה לו שמיכה עבה.

“איפה מאמא?” העזה לשאול רק כשסיים את כוס התה השנייה.

“הלכה”, השיב במעורפל.

“ומתי היא תחזור?”

“עוד הרבה זמן”.

והנעליים? רצתה לשאול, ושתקה. תשתמש בנעלי הספורט של היינץ, ומאקס, אחיה של רוז, יצחק כמה שיצחק.

“אני רוצה ללכת לרוז. היא הביאה לי נעליים היום”.

“אל תלבשי אותן”, היינץ הזהיר. הוא החליף מבטים עם פאפא. “לכי”, אמר בסוף. “נעלי הספורט שלי מלוכלכות, נקי אותן”.

היא קפצה את שלושת המדרגות אל החדר הפנימי והתנשפה. הבכי רק חיכה לפרוץ ממנה, בדממה, כמו שרק היא יודעת. טמנה את אפה הדולף בכרית נוצות ישנה ובלתי שימושית. ילדים טובים לא בוכים.

היא רצתה ללכת לראות את הפיהרר.

היינץ משחק כדורגל בשבילו. היא שרה במקהלת בית הספר בשבילו. אז רק לראות אותו- לא?

[שרה לרנר]

שני שיעורים עם המורה בועז בסוף היום זה נוראי. לילה יהיה כבר כשאגיע הביתה.

אישה מקומטת מתקרבת לעברי. אני נרתע מעט הצידה. הקרניים המסנוורות של השקיעה מדגישות את קווי המתאר הכהים של שמלתה הארוכה, של השביס המכסה את ראשה.

אדוקה. כמו המורה בועז.

איפה יוסל’ה, אני פולט לעברה. לאן חטפתם אותו.

היא מרימה אליי זוג עיניים שחורות. עצובות.

לא יודעת איפה יוסל’ה, היא עונה לי.

אני גם לא יודעת איפה יוסף שלי. כבר שתים עשרה שנה אני מחפשת אותו.

ואם רק הייתי מוסיפה ל’ וה’ לשם שלו, אולי כל המדינה הייתה מחפשת אותו יחד איתי.

[שני מילר]

חול חם ויבש קידם אותנו, נאנחתי. ראובן הביט בי בדאגה, שריד לאותו יום לא רחוק.

הובלנו עם עולים נוספים, אל צריפי הפח. ‘הכל זמני’ לחש לי ראובן רגע אחרי שסיים לסדר את חפצינו המועטים.

הנהנתי, מצטרפת לתקווה הבוערת בליבות האנשים.

לאחר שהסתיימה הארוחה הדלה ניגש אלינו חיים, בעלה של שורק’ה, עיניו מוצרות בדאגה.

במילים קצרות ויבשות תיאר את המצב, שורקה לא מסוגלת לטפל בתינוק. גל של נחישות עלה בי, רציתי לעזור.

חמקתי ממבטו של ראובן, מהחשש שעמד בעיניו.

נכנסתי אל הצריף הקטן. ריח דחוס עמד באוויר, בקיטון קטן שכב תינוק זערורי, מייבב חלושות.

שורקה בהתה בי בעיניים ריקות. נטלתי אותו בזהירות, ופסעתי לצריף שלנו.

בלילה בכה התינוק. דמעתי בשקט, שרק לא ישמע ראובן, שרק לא יתעורר. שקט עטף את המחנה,

רק יבבות התינוק עטפו אותי, כמו אז. נתתי לו לאכול, החלפתי את בגדיו, וליטפתי בעדינות. מחר יאיר בוקר.

השראה מגבורתה של סבתי ז”ל. עברה את זועות השואה. איבדה את ילדה בלידה,

וגידלה במחנה תינוק שהיה זקוק לאם.

[נעמי – מלטשת מילים]

כשיחיאל דפק על הדלת, חייקה לא פתחה.

עוזר היה באחד מהתקפי הכאבים הקשים שלו, והיא ניסתה להקל עליו בכל דרך אפשרית. אבל איך כבר אפשר להקל על כאבי בטן איומים.

בתוך כל זה היו דפיקות עדינות על הדלת. מהוססות אפילו. והיא לא פתחה. כנראה שזה אורי עוז. שוב הוא צריך לעשות טלפון. שיילך למזכירות.

יחיאל דפק שוב.

ושוב, ואז היא פתחה.

עוזר נאנח אנחה חנוקה בחדר. “חייקה, מי שם?”

היא לא הצליחה לדבר. היא עמדה ולטשה בו עיניים, ויחיאל לטש בה.

עוזר השתעל. “לבוא?”

“חיהל’ה”? יחיאל לחש.

“יחיאל”. כחכחה. “הגעת לבד?”

חיוך קל חצה את שפתיו הדקות. חיוך מר. “כן”.

“מתי נהיית רזה כזה?”

“בארבעת השנים האחרונות, כשאת גרת בקיבוץ שדה אליהו”. ציניות אף פעם לא הייתה מנת חלקו. זה היה מוזר.

עוזר הופיע מאחור, עטוף בחלוק כחול עבה. “יחיאל!” פרש שתי ידיים, וכנראה זה מה שיחיאל היה צריך: להתמוטט לתוך זרועות רחבות ונורמליות, ולדמוע בלי בכי.

יחיאל תמיד העריץ את עוזר.

עוד כשהתחתנו, לפני הבר מצווה שלו, נצמד אליו בכל הזדמנות ושתה בעיניים מעריצות את מחמאותיו השופעות והערותיו הטובות.

אחר כך, כשעוזר וחיהל’ה עלו לארץ, הוא העדיף לקוות שהם גרים בירושלים או בפתח תקווה.

בכל שנות המלחמה הוא חשב עליהם הרבה. יש לו אחות בארץ ישראל. יש לו לאן לחזור, יהיה לו בית להניח בו ראש.

אבל עכשיו – הכול היה זר ומוזר.

עוזר חבש קסקט משונה, והוא לא ראה כיפה מציצה. המטפחת השחורה של חיהל’ה החליפה את מקומה בשיער קצר – אולי פאה?

ובמטבח היה רק כיור אחד.

ולאט לאט חלחלה למוחו ההבנה שניסה להדחיק בכוח: הוא לא יוכל לגור בבית הזה, וספק גדול אם לשמור על קשר עם יושביו.

[חיה אלטמן]

כבר רבע לשתים עשרה, צריך לצאת לקחת את הילדים.

ככה אני אוהבת לעזוב את הבית: נקי, מסודר, ובסירים במטבח ארוחה מדיפה ניחוחות.

תחושת סיפוק עולה בי כשאני יוצאת אל הרחוב, ואוויר חם מקדם את פניי. אח, בני ברק, הלוואי ויכולנו להתקין ברחובותייך מאוורר. אני ממהרת ללכת. מאוחר כבר, אני לא רוצה לחכות רגע מיותר עד שאפגוש את ילדיי. כל הבוקר הם היו בגנים ואצל המטפלת, בוודאי הם כבר מתגעגעים.

מספיק יש לי נקיפות מצפון על הגיל הקטן שבו הם נאלצים לעזוב אותי לטובת המטפלת. כשאני הייתי ילדה נשארנו בבית עד גיל שלוש. אמא שלי גידלה אותנו בעצמה ללא עזרה של מטפלת, עד שהיינו מוכרחים לעזוב את סינרה המגונן. הלוואי והייתי יכולה לאפשר זאת גם לילדיי.

אני רואה את השכנה באה מולי, היא מורה ועכשיו סיימה את יום הלימודים שלה. נחמה קטנה באה לליבי, אני לפחות לא יוצאת לעבוד, גם זה משהו.

הילדים כמובן מאושרים לראות אותי, כמו בכל יום, אנחנו חוזרים הביתה לארוחת הצהריים שהכנתי להם. גילי כמובן מסכימה לאכול מהקציצות רק אחרי הבטחה למרמולדה, ישראל כרגיל גומר הכל בלי תלונות, וחני בת השנתיים מלכלכת כהוגן את כיסא האוכל שלה.

בצהריים אני מנסה קצת לנוח, תוך העפת מבט על הילדים. בובות הגרב שהכנתי איתם שבוע שעבר מעסיקות אותם לא רע, אבל כמובן שצריך לפקוח עליהם יותר מעין אחת.

דפיקות בדלת. אני מציצה בשעון, מופתעת. אחד וחצי, אנשים לא שמעו על מנוחת צהריים?

“כן”, אני פותחת את הדלת, הילד של טובה השכנה עומד שם, לחוץ. “יש לכם 10 ש”ח להלוות לנו? נגמרו לי הניקובים בכרטיסיה, ואני חייב לחזור אחר כך לחיידר”, אני נותנת לו והוא רץ לדרכו.

בערב, אחרי שהילדים כבר עמוק בעולם החלומות והבית שוב מסודר, חוזר דוד מהכולל.

“את שומעת? מדברים על זה רציני, על העיר החדשה ההיא”, הוא מספר תוך כדי ערבוב נמרץ לסלט. “שמעתי שהרב שך מאד תומך בהקמה, ויש כמה יזמים רציניים שמקדמים תהליכים.”

“נו נו”, אני סקפטית. “למה שמישהו נורמלי ירצה לגור כ”כ רחוק מההורים, על גבעה שוממה ביהודה ושומרון, שלא בטוח מי יבוא לגור בה?”

“לא לכולם יש אופציה לגור במרכז”, הוא מזכיר לי ונוטל ברכון.

נכון, אני אומרת לעצמי. ב”ה שלנו כן יש.

[חיה אלטמן]

אופס היתה לי טעות עם השעה

כשהשכן דופק זה אמור להיות 2 וחצי

[נעמי – מלטשת מילים]

הקטע שלך פשוט מקסים!