אתגר כתיבה 8- את הופכת?

[רחלי …]

דוגמה קטנה.

לקחתי שיר שכתבה פה רחלי יוספי:

הנערה מהתיק

היא הייתה רגילה ואולי אף יותר,

עם ידע עולם ושכל חוקר

חיוך ממכר

וצחוק משכר

היא הייתה אהובה

ועדיין.

העולם קרץ לה

והיא החזירה חיוך

לא נבוך,

לא מעוך.

העולם התקרב אליה בצעדים נמרצים

והעיניים שלה,

לא הגיבו,

אפילו לא במצמוצים.

ויום אחד זה קרה.

היא לא אמרה שזה רע

אבל אני חורצת, זה נורא!

הרחוב דבק בה.

היא הפכה לילדה.

עם תיק גב

יפה.

בכנות.

היה בו הכל.

גרב ואודם

מסרק לגבות

מחברת סודית

ושני פלאפונים.

ים של דמעות

של הורים דואגים

וניכור וריחוק מצידה.

היא הלכה, התרחקה,

היא ברחה מביתה

והשאירה חותם למזכרת.

יש שמיכה אהובה

במיטה נשארה

‘שיראו,

יזכרו,

לא אכפת לי,

שיבכו.’

‘שיצומו צומות,

יתפללו כלבבם.

נמאס לי מכל העולם’

משפטים רעילים,

כואבים,

אין כמותם.

עוטפים נערה כצינה

מתנשלת מכל חום

לא רוצה האהבה

מבולבלת ואין כמותה.

ואני מהצד,

רוטטת בבכי

מנגבת שלולית של דמעות,

חולמת על יום של חיבור חזרה

בין ילדה אבודה לאמה.

מתפללת לרגע

מייחלת לראות

ילדה במנוחה חבוקה.

והנה קטע קצר:

אני טורקת את דלת הבית מאוחריי. תוחבת זוג אוזניות, מתפללת שהאדמה תבלע אותי.

אורות הרחוב מטילים עלי צללים ואני מתקדמת לעבר התחנה, תיק הגב שעלי מתנדנד בכעס. יכול היות שגם לתיקים יש רגשות?

אני נשענת על עמוד התאורה, העניים בורחות לי לעבר הבית הקטן שבקצה הרחוב. מדמיינת את הבלגן שהשארתי אחרי.

בטח אמא תבכה. אבא ישחק אותו גיבור ויסדר את המצעים על המיטה, בתקווה שאני אחזור וכל הילדים יצמידו אפים לזגוגית.

ומלי? מה איתה? הייתי צריכה לעדכן אותה לפני…

תחושה לא נעימה תוקפת אותי, למה לא סיפרתי לה? היינו אמורות לצאת לקניות מחר! אבל כשאני נזכרת בפרצוף שעשתה אמא כשגילתה שאני, ביתה הסוררת, עומדת ללכת ברחובות העיר ולצידי ביתה, שדומה לה שתי טיפות מים. ואז-כבר לא יהיה אפשרי להתכחש לקשר המשפחתי.

הכעס מקיף אותי בגדר מגנה, שיראו, יזכרו,לא אכפת לי.

אני מעלה את הווליום, מחפשת את הטלפון שלי בין החפצים, טלפון נוסף מציץ לי, לוח ומקשים, רקע פרחים סגלגל, אולי גם כמה תזכורות? אני מרימה אותו בפרצוף מהורהר. למה לא זרקתי אותו בכלל? אני מוצאת את הטלפון הרצוי ומכניסה אותו לכיס הקפוצ’ון. משהו מושך אותי לדפדף בטלפון הקטן, הידיים רצות מעצמן. נכנסות לתזכיר.

“לא לשכוח! מחליפים ל’ותן טל’.

אאוץ’.

אאוץ’ שלי גדל משניה לשניה וחונק אותי מבפנים, אני לוקחת נשימה ארוכה עד שנראה שכל האוויר בעולם נגמר. משהו דוחף בי להמשיך לדפדף בו. כל תזכורת יותר הורסת אותי. ‘בר מצווה לאחיין של המורה ביילי’, ‘לקנות חולצה נוספת לסמניר, לא של שרייבר’.

האוטובוס מגיע, אני מרימה עיניים אדומות, נעמדת. נגשת לפח שבצד התחנה וזורקת את הטלפון.

כשרגל אחת כבר על המדרגות אני רואה אותה. מלי. היא לא אומרת כלום. היא רק מחזיקה את הטלפון שזרקתי ביד רועדת ודמעות שקופות שוטפות את פניה.

“רק שניה, נהג”. אני זורקת לחלל האוטובוס ורצה לעבר אחותי הקטנה, אני מחבקת אותה, מתנשלת מהחום שהיא עוטפת אותי, לא נסחפת לבכי כמוה.

אני לוקחת את הטלפון, “ביי מלי”. אני לוחשת לה ורצה אל האוטובוס.

אני מתיישבת ליד החלון, טיפות מנקדות אותו וגשם שוטף את המדרכות. והיא עומדת שם, רטובה עד שד עצמותיה. רטובה גם מדמעותיה שלה.

אני עוד אחזור. זה ברור לי.

אני פותחת את הטלפון הגדול, ספר תהילים מקוון, שיעזור לי ולה שם מלמעלה.

[רותי ל]

רחלי ריגשת…

צמרמורת💗

[רחלי …]

תודה לך!

[מירי]

איזה אתגר חמוד!

אז הנה-

הי

רציתי לספר לכם קצת על עצמי, מרשים?

אני קבצן. אני יושב ברחוב עם רגליים משוכלות וקופסת פח ישנה. זה בגדול המראה החיצוני שלי.

אני מדגיש- ‘המראה החיצוני’, כי זה לא ממש הפנימי..

אני אדם אוהב חיים וחברה. אנשים מעניינים אותי תמיד, ואולי תופתעו- אבל אפשר לומר שאני ‘מיבין’ טוב באנשים.. (אל תסתכלו עלי ככה! אני מכיר גם שפה ‘ישיבשרית’..)

אני מאד אוהב בזמני הפנוי, (זאת היתה בדיחה, כן? התכוונתי- כל היום..) להתבונן בעוברים ושבים, לנתח אותם, ללמוד מהם אפילו, ללמוד מהם גם מה לא לעשות.. זה מרתק!

אז יש ת’אלה הממהרים, תמיד רצים.. כאילו יש לאן למהר בעולם הזה חח. זה מצחיק אותי משום מה..

יש ת’אלה הנינוחים, באיזי.. חיים כאילו תמיד ‘אחרי הצולנט’..

גם כשהם עוברים ת’כביש- הם לוקחים ת’זמן שלהם… ואם הנהג הוא לא בעל מידות מיוחד- אז יש שם תאונה.. תאונה אני מתכוון- עצבים וכזה..

ויש גם ת’אלה, נו..- המוזרים. המענינים, הבולטים האלה.. הם ממש מגוונים לנו ת’חיים.

אמר מי שאמר שעדיף ‘משוגע שמח’ מ’נורמלי עצוב’ חח.

טוב נו, אני לא משכנע אותכם להיות משוגעים.. אני רק נזכרתי באמרה החמודה הזו..

תכלס, כשאני רואה אותם אני קצת מרחם עליהם. נראה שלא טוב להם, לא רגוע.. (כאילו שלי טוב..) מקווה שימצאו ת’שלווה שלהם מהר.

אז זהו שהשתפכתי יותר ממה שתכננתי,

מה תכננתי אתם שואלים?

לספר לכם על אנשים שניגשים אלי, כן. להביא לי נדבות.. (אני לא מתבייש בזה! אולי כן בעצם?!)

אז אולי זו הזדמנות לפנות פה לאנשים- אנא אל תהיו קמצנים! נכון שאתם חושבים- מה יש לו? שילך לעבוד.. אז זה לא בדיוק ככה, ואין לי כח לפרט.

ואם אתם כבר נותנים- לא 10 אגורות. מה, אתם עושים צחוק? אני נראה לכם ילד בן 3?

וגם- מי שאין לו, לא נורא.. רק לא להסתכל עלי כאילו אני עציץ. אני אמנם עציץ, (מבחינת זה שהוא כל הזמן באותו מקום..) אבל עציץ עם רגשות. פלא, אה?

ואלה שנותנים- באמת מעריך! אבל תנו לי ת’הרגשה הטובה עד הסוף! גם כשאני מברך אתכם, ואני מברך מכל הלב, תענו אמן, תחייכו, אל תתנו לי ת’הרגשה כאילו הברכה שלי לא שווה..

זהו. כמובן יש ת’אלה שנותנים, ומחייכים, ועושים הרגשה טובה, ותודה על זה.

עד כאן דברי להיום.

הי אתה- חבוב, אל תהיה קמצן

בשבילך זה רק שקל- בשבילי זה חמצן

נכון שאני- לא נעים- קבצן

רק 10 אגורות?? מה, אתה ליצן?

ואתה שם שמעשן, ולא יכול לחדול

מה תה מביט בי כמו אדם על תרנגול?

מטבעות אני צריך, תקלע לפה גול

אין ך ממון? אוי אל תהיה סגול

הו אתה כלבבי- נותן ביד רחבה

ירעיף ה’ עליך- כפליים נדבה

הי מה תה בורח? זאת לא ברכה טובה?

ההרגשה שלי- מהכסף שך- פי שתיים חשובה…

– – –

אז למה התפייטתי?- שיהיה לך אכפת!

שתפתח את הלב ולא תהיה ‘אנטיפת’.

שתראה קצת מעבר ללבושי המרופט

ותתן בחיוך- כל סוג של פת…

[תהילה ב]

שני הקטעים מהממים!

את השני זיהיתי על ההתחלה, לפי הסגנון ועניין הקבצן 🙂

אגב, אם כבר מעלים שירים ישנים – אפשר לצרף לינק לדיון שבו הועלה? חושבת שייתן גם קרדיט נכון (אינלי מושג אם הממירה היא גם כותבת המקור…)

[מירי]

הנה-

https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%91%d7%a6%d7%9f/