בדרך לירושלים | שרה לרנר
בדרך לירושלים | שרה לרנר
הדרך לירושלים הייתה פקוקה, כמו תמיד.
"תקשיב", אני שומעת בחור צעיר מאחוריי. ישראלי, עם כל הסלנג. בן תשע עשרה אולי. "תקשיב מה אני אומר לך. נגיד יש'ך חץ".
קול שני מתאמץ להבין. "יש לי חץ, אוקיי?"
"אבל הנה הקטע: עוד לא שמת עליו את הראש של החץ. עכשיו זה מקל חלול".
"פסדר".
"אז יש'ך מקל חלול, שהולך להיות חץ – אבל הוא בלי הראש של החץ. אתה יכול להכניס בו מים?"
האוטובוס משתרך לאיטו, חולף בעצלתיים על שער הגיא.
קול שני מהסס לרגע. "נראה לי שכן, למה לא?"
"סבבה, אחי!" הראשון מתלהב. "אתה יכול להכניס מים כמה שבא לך. אחרי שתשים עליו את הראש של החץ – אי אפשר. אבל עכשיו, שים מים, בכיף".
השני מקשיב.
"מקבל טומאה, או לא מקבל טומאה?"
הוא צעיר, והסלנג שלו לא היה עובר בישיבה של אחי, נניח. אבל הוא כל כך מתלהב. כל כך חי את החץ, את הראש שעוד לא מורכב עליו, את הטומאה שהוא מקבל או לא.
"עכשיו, תקשיב מה רש"י אומר! זה מטורף, אחי!"
תכננתי לעבוד קצת בנסיעה, אבל אני יושבת בשקט, מקשיבה. אני יודעת מי עוד מקשיב להם עכשיו, לשני בחורים ישראליים באוטובוס.
בכניסה לעיר הם מכתפים תרמיל ענק. פתאום אני רואה אותם, מכנסיים קצרים, בהירים, חולצות טריקו, סנדלים, זקנקן צעיר של ספירת העומר.
צועקים מאחורה: "תודה, נהג!" ויורדים.
עוצמת עיניים לשבריר שניה, שואפת אל תוכי את הרגע.
לכל בחורי ישראל, תצליחו בזמן החדש.
Log in to reply.
