בהשראת פורים… גם אתן מרגישות שזה צריך להיכתב כקטע יותר סיפורי?
-
בהשראת פורים… גם אתן מרגישות שזה צריך להיכתב כקטע יותר סיפורי?
הוא הגיע עם הצ’ופ צבוע בירוק,
ותחפושת מפחידה של איזה דמות מסרט,
צלקות מצויירות לו על כל הפנים.
נבהלתי לי מהמטבח.
הוא נראה מלחיץ.
הוא התיישב באלגנטיות ליד אחד המכרים,
וסיפר את סיפורו של הויסקי שבידו.
סיפר כמה הוא שווה ואיך הסתבך עם
ה’משגיח הזה’ ,
‘רק’ בגלל שהלך לקנות אותו בעיר אחרי
הכיב וי אורות…
“אבל”, הוא אמר בפאתוס בזמן שמזג לכוס
של חברו
“טעם וראה – כי היה שווה!”
ישב שם והדיין בכובד ראש,
איזה יותר מזוכך ואיפה ההוא מיוצר,
וכמה עולה הבלו לייבל ואם הוא יותר איכותי
מהרד לייבל או לא…
תמהתי לי מהמטבח.
מה כל כך מעניין?
ולאט לאט הבקבוק מתרוקן.
והפוזות מתקלפות.
והתחפושת והוויסקי כבר לא מעניינים אותו.
והוא מתבשם ובסוף גם משתכר לגמרי.
ובוכ ה על עצמו.
מספר על כשלונות.
על נסיונות.
על מאבקים.
על כל ה’ברקסים שהחיים’שלו שמים לו’.
על הירידה הרוחנית הזו.
על אנשים שרק מרחיקים אותו.
על הנשמה הרדומה שלו.
על האמונה שלו שנסדקה עמוק מידי.
הוא מתייפח על הכאב של אמא שלו.
על הדמעות שלה.
כאבתי לי מהמטבח.
איזה דור קשה.
והוא המשיך לשפוך לכולם על הרצון,
הוא צועק שם בגרון ניחר
“אני רוצה להיות צדיק אבא”
“רוצה להיות חנון”
“ללמוד בתפרח מצידי,
לא לדעת כלום מהעולם המסריח שבחוץ”
והאלכוהול מסחרר לו את ראש,
ואין לו כח לדבר,
נראה שהוא סובל מבחילות,
אבל בוער לו מבפנים.
והוא בוכה ואומר,
“אבא אנ’לא מצליח ללמוד,
יש לי קוצים נוראיים!”
“לא באלי על כל היצרים האלה אבא’לה,
אני רק רוצה להיות ילד טוב”
“רק רוצה לחיות איתך קרוב אבא”
בכיתי לי מהמטבח.
שאלתי את עצמי איזה בכי זה?
זה לא היה רק בכי של צער.
זה היה בכי של הזדהות.
שאלתי אותי: עם מה את מזדהה?
עם שיער צבוע בירוק?
עם התחפושת שלו?
עם אחד שהסתבך עם המשגיח בשביל בקבוק
וויסקי?
עם הדיינות של שעתיים על סוגי אלכוהול
למיניהם?
לא.
אני לא מזדהה עם זה.
פחות ב’קטע’ שלי שיער ירוק.
פחות ב’קטע’ לצייר צלקות על הפנים.
ואני בסה”כ ממושמעת לא מפרה כללים.
שיטחי לי להתדיין שעה על סה”כ משקה.
אבל אני מזדהה. כן.
אני מזדהה עם הנשמה הזאת שרוצה מעבר.
והחיים שמים לה ברקסים.
החומר לופת אותה מכל הכיוונים.
מזדהה עם הייאוש שנושב לו מהמילים.
הוא מתנחל גם לי על הלב.
נכון שבמקומות פחות חשופים לסביבה,
נכון שהם אולי ‘קטנים’ יותר.
אבל את תפילת ערבית מזמן נתתי לו .
ואת הקבלה של אלול תשפ”ב
נתתי לו.
ואת החצאית ה’קצת’ צמודה שקניתי השבוע
נתתי לו.
גם אני נותנת לו ליצר הרע.
אז נכון שאני לא נחשבת נושרת ב”ה.
אבל ביננו-
מה זה נשירה בכלל?
נשירה זה התנתקות.
נשירה זה:
‘התנתקתי.
על זה לא מדברים איתי.
די!, מזה כבר התייאשתי.
אני לא קשור לזה.
אני כבר לא מחובר.
די נו, אני לא שם.’
זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי לפעמים.
זה בדיוק מה שכולנו אומרים לעצמנו לפעמים.
ברגעים של ייאוש,
של ניתוק.
תודו-
לכמה דברים אנחנו עוד לא מחוברים?
על כמה מצוות עשינו השהייה?
על כמה חובות וויתרנו?
מכמה קבלות התייאשנו?
ביננו-
כולנו נושרים פה ושם.
בלי כל הטררם מסביב,
בלי הקפוצ’ון על הראש,
בלי המכנס הקרוע,
בלי התנתקויות קיצוניות מידי.
את כולנו החומר לופת פה ושם.
לכולנו יש מקומות של ניתוק בלב,
מקומות של ניתוק ברוחניות.
כולנו קצת נושרים בסוף.
תודו.
כשנכנסה בו השכרות,
ויצא הסוד.
התרגשתי.
פתאום ראיתי נשמה טהורה.
שהחיים שלה קצת ח
ונקים.
והנתונים מאתגרים.
והרגשות כוא בים.
והיא נופלת וקמה.
ושוב נופלת.
ודי מתייאשת.
ולא מצליחה להתחבר.
ודי נוטשת קרבות,
אבל באמת באמת,
אחרי שמתקלפות הקליפות.
היא כל כך רוצה-
רק להיות קרובה.
ואחרי כל הייאוש שהתלבש לנו על הנשמה,
תתקלפו.
תודו! )תרתי משמע(
שאין דבר שאתם יותר רוצים,
מקרבת אלוקים…
מלהיות צדיקים…
תודו!.
Log in to reply.