כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
דיאלוג ביני לבין…. לבין עצמי?!
דיאלוג ביני לבין…. לבין עצמי?!
לילה, תחנת אוטובוס ריקה, רק היא יושבת שם,
משעינה את ראשה על קיר התחנה, מכורבלת בתוך המעיל.
מעבירה משקל מרגל לרגל, מביטה בקוצר רוח לעבר שעונה.
אוטובוס מגיע מהעיכול, היא נאנחת בהקלה, עולה מתקפת, מתיישבת על הכסא בחבטה.
משעינה את ראשה לעבר החלון, עוצמת עיניים.
הקול הראשון: את עייפה מלברוח או רק עייפה בכלל?
עיניה נפתחות מיד בבעתה. היא מסתכלת סביב. האוטובוס כמעט ריק. מביטה על מי שכן יושב שם, בתקוה שרק היא שמעה את הקול הזה עכשיו.
חוזרת לחלון, מבטה מבועת ונפחד.
הקול השני:
אל תתחיל.
היא בולעת את הרוק בחזקה. מתנשפת.
הקול הראשון:
אני רק שואל (מתמם).
הקול השני:
אני רק מבקש שתשתוק (דורש).
היא משפשפת את הרקות חזק כאילו זה יכול להשתיק משהו.
הקול השני:
והנושא נסגר עכשיו מחוסר ענין
הקול הראשון:
מחוסר ענין או מחוסר אומץ?
הקול השני:
מחוסר רצון לבזבז אנרגיה על משהו שכבר היה
הקול הראשון:
היה? אהה, הבנתי. היה ונגמר כן?
היא זעה על מקומה באי נוחות
הקול השני:
היה ונגמר, סגור חתום ונעול
הקול הראשון:
אני מבין, אז למה הידיים שלך רועדות כשאת מדברת על זה עכשיו?
היא מביטה לכל עבר במצוקה, מעיפה מבט בשעון, קמה ממקומה בפתאומיות, מתיישבת במושב ממול.
הקול השני:
תגובה פיזיולוגית כשמעצבנים אותי, לא מעבר
הקול הראשון:
תמשיכי לספר לעצמך סיפורים. עוד ניפגש הלילה
הקול השני:
הלילה?
הקול הראשון:
כן הלילה, כשתנסי לישון, ולא תצליחי.
קמה ממקומה במהירות בשניה שהאוטובוס נעצר בתחנה, יורדת ומתחילה ללכת במהירות, מביטה כל רגע לאחור.
הקול הראשון:
תראי אותך, שורפת את עצמך רק כדי לא לפגוש אותי לדקה.
נעצרת מהריצה, מתיישבת בחבטה על הספסל
הקול השני:
כי דקה איתך זה שבועיים אח"כ דיכאון!!!!!!
הקול הראשון:
אה הבנתי, את מעדיפה להיות רובוט
הקול השני:
עם כל מה שתציף בי רובוט אני בכל מקרה אהיה, אני לא אוכל להכיל כלום אני אתנתק!!
הקול הראשון:
את לא תהיי רובוט, כי זה את כבר עכשיו, את סוף סוף תהיה אנושית
הקול השני:
אנושית???
קמה ממקומה בסערה, מתחילה לרוץ
הקול הראשון:
כן, אנושית. אנושי זה אחד שכואב לו כשפוצעים אותו.
נעצרת לשניה, עוצמת עיניים, וממשיכה לרוץ. לאט לאט מאטה, נצמדת לקיר הרחוב והולכת לאט לאט, נתמכת בקיר.
הקול השני:
ואם האנושי הזה יישבר? יתפרק לחתיכות?
הקול הראשון:
אז נשב ונאסוף חתיכה חתיכה
נעצרת.
הקול השני:
כן (מגחך) וכשנאסוף נגלה שבדרך נשרו עוד כמה.
ממשיכה ללכת לאט, נתמכת בקיר
הקול הראשון:
עדיף לאבד כמה חתיכות בדרך מאשר להישאר שלם אבל קפוא.
נעצרת שוב, מתישבת על הרצפה בחבטה, קורסת אל תוך עצמה, מחבקת חזק את הברכיים, משעינה את ראשה על הקיר, מביטה לשמיים.
הקול השני:
החתיכות שנושרות הן הילדות שלנו, הן האמון באנשים, הן התקווה שמשהו אי פעם ישתנה. אתה מוכן לוותר על זה????
הקול הראשון:
האמון והתקווה האלה כבר ממילא קבורים בתוכך. את בכלל מרגיש אותם שכ"כ קשה לך לוותר עליהם?
קוברת את הראש בין הרגליים, כתפיה רועדות, נושמת נשימות חזקות, איטיות.
מרימה את ראשה לאט לאט בחזרה.הקול השני:
אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? לפתוח הכול?
הקול הראשון:
תקשיבי לי התיק הזה לא נסגר מחוסר עניין. הוא נסגר כי פחדת לראות מה יש בפנים.
הקול השני:
ואם אין שם כלום?
הקול הראשון:
(בטון מנצח) אז למה את בורחת ממנו כאילו קבור שם סוף העולם?
הקול השני:
(מהסס) כי אולי כן.
נעמדת, מתחילה ללכת לאט, מהורהרת.
הקול הראשון:
לא. לא קבור שם סוף העולם. קבורה שם את –
נעצרת בתדהמה, מסתכלת לכל הכיוונים.
הקול הראשון:
ומאז את קוראת לזה "עבר". אבל הגוף שלך עדיין חי באותו יום.
רעש צפירות נשמע באויר, היא עומדת באמצע המדרכה, קפואה במקום.
ידיה רועדות. היא מנסה להסדיר נשימה. לא מצליחה.
הקול השני:
אז מה עכשיו…?
מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?
הרוח פורעת את שערה.
הקול הראשון:
להפסיק לברוח כשזה דופק לך בדלת.
הקול השני:
ואם אני לא אצליח להכיל את זה?
הקול הראשון:
אז תתפרקי.
היא צוחקת צחוק קטן, שבור.
הקול השני:
איזה פתרון מדהים.
הקול הראשון:
לא אמרתי שזה פתרון. אמרתי שזה אנושי.
היא משפילה מבט לידיים שלה, משחקת באצבעותיה ברוכסן המעיל.
ממשיכה ללכת בהחלטיות.
הקול השני:
אני עייפה.
הקול הראשון:
אני יודע.
הקול השני:
באמת עייפה.
הקול הראשון:
כי את מחזיקה הכול לבד כבר יותר מדי זמן.
העיניים שלה נעצמות.
שתיקה ארוכה.
הקול השני:
ואם אני אפתח את זה …אני לא אחזור להיות מי שהייתי.
הקול הראשון:
נכון.
היא פוקחת עיניים לאט.
הקול הראשון:
אבל גם את כבר לא באמת כאן.
בולעת את הרוק בכאב. משפילה את הראש.
אורות של אוטובוס נוסף מופיעים מרחוק.
היא מסתכלת עליו מתקרב.
הפעם היא לא קמה מיד.
הקול הראשון:
את לא חייבת להמשיך לברוח.
האוטובוס עוצר מולה בחריקת בלמים. הדלתות נפתחות.
הנהג מחכה.
היא מביטה פנימה כמה שניות ארוכות. ואז… נשארת לשבת.
הדלתות נסגרות.
האוטובוס ממשיך הלאה.
היא נשענת שוב על הקיר, עוצמת עיניים.
לראשונה מאז שהקולות התחילו — היא לא מנסה להשתיק אותם.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
