כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
הוא מחכה לי/ סיפור קצר, שיתוף לביקורת האלופה שלכן…
הוא מחכה לי/ סיפור קצר, שיתוף לביקורת האלופה שלכן…
יותר מאשמח לביקורת של כותבות מוכשרות וחדות מקלדת…😀
הוא מחכה לי
אין ספק שהדבר שמעסיק אתכם ברגעים אלו- הוא קריאת השורות שאני כותב כעת.
יכול להיות שאתם בולעים כל מילה ברעבתנות סקרנית. הגיוני גם לחשוב שאתם עושים זאת כתחליף לקריאת החומרים המרכיבים את הקטשופ של אוסם. אך בין כך ובין כך, אין לכם שום דרך לדעת אם הקפה הרותח שאתם שותים כעת בלגימות קטנטנות עתיד להישפך בדיוק ברגע הבא, ליצור כתם כהה ומכוער שיטשטש את השורות הבאות.
ולהשאיר אתכם במתח.
או אז לא תהיה לכם ברירה כי אם להמשיך בשגרת חייכם בלי לדעת את סופו של הסיפור, או לחילופין לעבור לקריאה מעמיקה של הרכיבים במיונז של תלמה.
אתם מטיבים כעת את אחיזתכם בידית הספל, אך גם הפסקת חשמל פשוטה ופתאומית עלולה להשאיר אתכם בעלטה סמיכה נטולת יכולת קריאה.
העתיד כולו הוא נעלם במשוואה צופנת סוד. תעלומה מסתורית ובלתי יציבה. דברים יכולים להשתנות בין רגע. הפתעות יכולות לצוץ מכיוונים בלתי צפויים.
אתם יכולים להתעמק בתורת הסטטיסטיקה, לחשב חישובי הסתברות מסובכים ולהרגיש שהצלחתם לגעת בסודו של העתיד. אבל לעולם לא תוכלו לדעת בוודאות מה יקרה לכם ברגע הבא.
בדיוק כמו שאני לא ידעתי מה עומד לקרות לי הבוקר.
* * *
הבוקר התחיל כמו כל בוקר רגיל. שעון מעורר. פיהוקים. נטלה. משחת שיניים. בלעתי בטעות קצת מהמשחה הזו, בטעם מנטה מבחיל, אגב.
הבוקר גם המשיך כרגיל. שמי תכלת, ציפורים מצייצות, או שאמורות לעשות זאת, בכל אופן. ילדים עם תיקי אוכל עמוסים כל טוב ואוטובוס דחוק ומעלה עשן.
אבל משהו בכל אופן לא היה רגיל בו כל כך, בבוקר הזה.
לא כשאני רוצה לפתוח את הקיוסק בשמונה- אפס- אפס בדיוק ומגלה שהמפתח לא פותח את הדלת.
בשום צורה ואופן.
לא כשאני מבין שאני אצטרך להשתחל דרך החלון הצר בקפיצה אחת מדויקת. ובוודאי לא כשאני מגלה שהקפיצה, למעשה, הייתה רחוקה מאוד מדיוק.
ספלאשששש
הרגל הימנית שלי נתקעת בתוך צנצנת מסטיקים צבעוניים, שאר הצנצנות בתאונת שרשרת שופכות את תכולתן זו על זו, ועל הרצפה סביב. מלאי ענק של סוכריות קטנטנות, גומי דביק, חמצוצים מסוכרים וסוכריות על מקל מתגלגלות מתחת לרגלי החופשית, היחידה. אני מאבד שיווי משקל. הכתף שלי נחבטת בעוצמה במדף מוצרי העישון, וכל החגיגה הזו מסתיימת כשאני מבצע צניחה חופשית במרכז הקיוסק על גבי משטח פחיות.
הרגל מעוקמת, הכתף זועקת מכאב. אני שוכב בתנוחה אופקית, גופי מעוות על גבי הפחיות נטול יכולת תזוזה. כל מה שאני מסוגל לעשות זה לבהות בתקרה שמולי.
וזה בדיוק הרגע בו אני שם לב לעובדה אחת שולית בבהירות מכאיבה, מבהילה: צנצנות הסוכריות לא אמורות להיות מתחת החלון. זה לא המקום שלהן. המחשבה דופקת על מוחי בעוז. איך הן הגיעו לשם? זה מתחיל להיות מוזר. קור מזדחל במעלה עצמותי.
אלא שאז אני מבחין בפתק צהבהב מרובע המסיט את כל תשומת ליבי. הוא מודבק על התקרה מעל ראשי, נושא עליו שש מילים בלבד:
"מוטי, עברו 10 שנה. הגענו עד לכאן".
המילים משורבטות בכתב זוויתי באופן קיצוני, בדיו אדום כדם.
יש לי רק בעיה אחת קטנה- אני לא יודע מי זה מוטי. שמי הוא ניסים, כך ככל הידוע לי לפחות.
אך יש לי גם בעיה גדולה יותר, גדולה ממש- אני לא מסוגל להניע איבר, חרף מאמצי הכנים. הכאב עוטף אותי מכל כיוון, לא מאפשר לגופי תנועה.
אני שוכב כמו בול עץ כרות ביער. קורא את המילים שוב ושוב. מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה. שש מילים, עשרים וארבע אותיות. אף חתימה.
אבל אני לא צריך חתימה כדי לדעת בדיוק מה עלי לעשות, ובדחיפות עליונה: להזעיק עזרה.
אלא שהכול משתבש.
אני מבצע מספר תמרונים מחושבים בכוונה להגיע לפלאפון שלי הנח על משכבו בכיס מכנסי. עקצוצי כאב עיקשים מכיוון הכתף מאלצים אותי לוותר על התכנון המקורי. אני משנה כיוון ומנסה לגשש בתנועות עדינות לצד הנגדי, לעבר חוט הטלפון הקבוע בקיר הקיוסק. אני מצליח למשוך אותו אלי. האצבעות שלי לוחצות על הספרות: אחת-אפס-אפס, נעות לכיוון הלחצן הירוק- – –
אך הטלפון מקדים אותי בצלצול צורמני.
אני עונה.
הקול הבוקע מהטלפון צרוד, מסגיר עקבות של עישון כרוני.
-"הלו, מוטי?"
="לא, זה לא מוטי."
-"אתה בטוח?"
="בטוח."
-"ומוטי לא בסביבה?"
="לא."
-"מעולה, אנחנו בדרך."
הקו נותק.
אני בוהה בטלפון, לא מצליח לחשוב באופן הגיוני. הידיים שלי רועדות בלי שליטה.
חבטת צמיגים אדירה נשמעת מכיוון הרחוב, נעצרת בדיוק מול דלת הקיוסק.
* * *
בסוף המשכתם לקרוא את הסיפור, הגעתם עד לכאן. אתם ככל הנראה מתוחים כהוגן, וזה מובן לחלוטין. אך לפחות אתם אחרי קפה חם וטוב, שלא נשפך ולא הכתים, כך מסתבר. האדמה לא רעדה ועלטה לא השתלטה על המרחב.
אולי דווקא ברגעים אלה נכנס סוף סוף לחשבון הבנק שלכם המענק הממשלתי שאתם זכאיים לו מזה חצי שנה. יכול להיות שזה יקרה ברגע הבא.
ומי יודע אם צלצול הטלפון שמתנגן כעת עתיד לבשר לכם על אירוסיו של הדוד המבוגר ולגרום לכם לזנוח את השורות בחיוך רחב כים, ולרוץ לבדוק אילו מרכיבים נחוצים להכנת מוס שוקולד.
העתיד פרוש כיריעה וורודה שכולה תקווה. הוא פתוח לאשליות, הכול עדיין יכול לקרות בו. הוא מסוגל להפתיע, להפוך כל רגע לטוב יותר.
אתם יכולים להתחשב בסטטיסטיקה דיכאונית, לבדוק הסתברות בעיניים כבויות ולהרגיש ששום דבר כבר לא מסוגל להשתנות ולא להשתפר, אבל לעולם לא תוכלו אף לדמיין מה מסוגל להפתיע אתכם ברגע הבא.
בדיוק כמו שאני לא יכולתי לצפות כיצד אסיים את הבוקר.
***
המנוע דומם.
דלת הרכב נפתחת בחריקה.
אני שומע רגליים קופצות מהרכב. הרבה רגליים.
רחשים מממשיכים לספר לי על גוף שקופץ מבעד לחלון, ועל כאלה שמצטרפים אליו.
גופי נשטף בזיעה קרירה, מתכווץ באחת. אני עוצם את עיני באינסטינקט. לא יודע למה לצפות—
אני פוקח אותן.
והדבר הראשון שאני רואה מולי הוא זר בלונים צבעוני ותפוח,
וחבורת נערים מבולבלים מאחור.
תנועותיהם הנמרצות קופאים באחת, הם נועצים בי מבטים נדהמים.
״מה… מה קרה לך?" תוהה זה שמתעשת ראשון, נער צמוק וממושקף, תוך שהוא שולח מבטים בגופי המוטל על רצפת הקיוסק "למה אתה שוכב כך?!״
מה באמת קרה לי? אני לא מצליח ליצוק את המילים לתבנית של תשובה ראויה לשמה. על כן אני עונה בשאלה, כמו יהודי טוב.
"בלונים?! בשביל מה הבאתם בלונים?" האירוניה משחקת בקולי, בתפקיד הראשי.
"אנחנו צריכים לגמור לארגן". משיב נער נוסף, כבד גוף ומלא ביטחון, בטון רציני למדי "המנהל לא אמר לך?"
הוא ניגש אלי, תומך בי מאחור, אני יכול להריח את ריח העישון הטבוע בבגדיו "המנהל נתן לנו אתמול את המפתח." הוא ממשיך, מזמין שניים מחבריו להושיט יד למאמציו. "באנו בלילה ועבדנו שעות לתלות את כל השלטים" כשהם מייצבים אותי כך שלושתם יחד אני מצליח לעבור לתנוחה הגיונית, הדומה יותר לישיבה.
מהזווית הזו אני שם לב, לראשונה, למגוון רחב של שלטים המכסה את קירות הקיוסק לכל אורכם ורוחבם. שלט כתום, ורוד, ירוק, כיתובים מגוונים. שלט תכול מאחל כל טוב ל "גיבור שלנו". שלט אדום לצידו משבח את כוחו של הרצון.
והשלט הצהבהב בתווך, נושא עליו שש מילים מוכרות.
"הייתה לנו המון עבודה, כמו שאתה רואה. סיימנו מאוחר מאוד." הנער עוקב אחר מבטי, סוקר יחד איתי את הקירות סביב "סובבנו את המפתח, כנראה במהירות גדולה מידי, והצלחנו איכשהו לשבור שם משהו ולתקוע את הדלת. אבל מה, אנחנו לא נשברנו." הוא מצטחק, קורץ לידידיו "הצמדנו את צנצנות המסטיקים לחלון וטיפסנו עד שהצלחנו לצאת."
"רק שאת הבלונים רצינו לתלות בבוקר." ממשיך אותו נער מנומש, ששתק עד כה "כדי שלא יצא להם האוויר. תכננו לבוא מוקדם, לפני הפתיחה, אבל כמובן שאיחרנו, כרגיל…
"אבל מה, ה' עזר. התקשרנו קודם לברר אם מוטי הדייקן כבר הגיע. נס שהוא עדיין לא." מסיים השמנמן בטון מחויך ומתחיל להתעסק בזר הבלונים המוגזם.
מוטי, מוטי, מוטי.
מי זה, לכל הרוחות? מי זה מוטי???
״אתה לא מכיר אותו?״ נער אחר, שחום פנים, מבחין בפליאה שצובעת את פני, כמעט נעלב בשמו של מוטי המדובר.
הוא עוצר לרגע, מבטו מתמקד בי, מתרכך. הוא ממשיך בקול שקט יותר: "אתה יודע? הוא נפצע בגיל תשע, בתאונת טרקטור בשדות הירוקים של היישוב שלנו. הוא שכב משותק בבית חולים תלוי בין חיים למוות. הוא עבר ארבעה ניתוחים מורכבים. שניים מתוכם נערכו בחו"ל, במיניסוטה.
רק בגיל שלוש עשרה השתחרר מבית החולים עם אפס יכולות מוטוריות. קבלת הפנים בישוב נערכה בשילוב חגיגת בר מצווה שהאווירה בה הייתה רחוקה מאוד מחגיגיות. הרופאים אפילו לא נתנו הפניה לשיקום, אתה מבין? הם לא ראו עניין.
אבל הם לא הכירו את מוטי, ולא את החברים שלו" הוא שואף אוויר בשאיפה זריזה, פולט חיוך חיוור.
"כעת, לאחר עשר שנים מהפציעה, אחרי אינספור רגעים של התמדה, תרגילים, פיזיותרפיה מכאיבה, ועקשנות שאין כמוה, הגיע מוטי לאן שהגיע. מוטי מצליח להתנייד, לעבוד, להתפרנס בכוחות עצמו, פה, יחד איתך בקיוסק.״ החיוך מתרחב מעט, מאיר קלושות את פניו השחומות.
וזה הרגע בו זה מכה בי פתאום.
מרדכי.
הגמלוני, המסורבל. זה שמסדר את המדפים לאט- לאט, עונה ללקוחות בדיבורו המשובש.
מוטי.
העקשן חסר הפשרות. הנחוש. הגיבור.
ואני בכלל קראתי לו "אתה".
"אנחנו החברים שלו." אני מבין שמבע פני לא מסגיר מאומה מהמתחולל בתוכי, כי הנער המנומש חוזר לשפוך מילים בשטף "היינו חברים שלו לפני שנפצע. המשכנו להיות חברים שלו גם אחר כך" מבטו החולמני משהו נודד בין חבריו המביטים בו בעיניים לחות "לא נתנו לו לשקוע בדיכאון בלילות כהים של משבר, והוא לא נתן לנו לשקוע בחידלון בצמתים שייאוש עמוק ביקש להכריע אותנו."
"כעת, לאחר שמוטי למד את העבודה והתאקלם, לאחר שהוא חוזר יום יום ליישוב עם חיוך מסופק, נהנה מיגיע כפיו, זה הזמן שלנו לחגוג יחד את הניצחון שלו, את הניצחון שלנו."
***
"אז זה אתם שם, עם כוס הקפה המרוקנת ביד? אתם עדיין איתי?
העתיד. באנו לדבר על העתיד.
מסתבר שהוא לא נעלם במשוואה אפלה – ולא יריעה ורודה שמחכה בצד כדי להפתיע אתכם בבשורה.
הוא בעיקר מה שאנחנו בוחרים לעשות איתו. בעזרת תפילה חמה וכוח רצון חזק.
עתה, ברשותכם, ניפרד בידידות.
אני ממהר,
העתיד שלי מחכה לי.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
