כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
הילדים
-
הילדים
מידי פעם מגיעים אנשים לקנות את הספר שלי, כל ספר שנמכר משמח אותי מאוד.
באחד הימים אני מקבלת צלצול מהמו”לית שלי ששמחה להודיע לי שהיא מכרה בשבילי עוד ספרים בדיגיטל, יום אחד היא מודיעה לי שהיא שולחת אלי שליח שקונה ספרים בשביל מישהו שמפיץ אותם באוניברסיטאות בחו”ל, הווארד וכדו’. זה מאוד ריגש אותי ושימח אותי.
הגעתי לבית של משפ’ כהן, כן הילדים שמחים לראות אותי והיום (שבת)אנחנו הולכים לבית של באבע, כמו שהוחלט בוועדת האומנה.
בניגוד לדעתה של אבישג שלדעתה רק בגיל 18 אוכל לפגוש את הילדים כמה ואיך שאני רוצה.
הילדים נרגשים מאוד. רוחי אפרוחי שכבר גדלה קצת שומעת מרבקי שרבה עם לייזר בדרך לחמותי, כמובן שיש לנו יותר משני צדדים שילך בצד השני שם הולכת רוחי ונותנת לי יד אז לייזר לא רוצה להיות חמרייזל (גבר בין שתי נשים)
ואז אני מתערבת: תעשו תור, אני אומרת, כל פעם ילד אחד כל פעם אחד אחר צריך להיות ליד מאמע ואחר כך לתת את המקום.
רבקי מתעצבנת, את לא מאמע שלנו, יש לנו רק אמא אחת, מאמא כהן, ואז רוחי אפרוחי משתדלת להפיס את דעתי: לנו יש שני אבות ושתי אמהות. נצבט לי הלב, ליבי – ליבי על רוחי וכל השאר, אני מנסה להיות אמא טובה לילדים שלי ובסוף יוצא לי להיות כמו דודה ולא כמו אמא אמיתית.
האם יש דרך להקל עליהם וגם עלי?
אנחנו מגיעים לבאבע ואז הילדים קצרי רוח עצבניים ושובבים, באבע בלי עין הרע ממרום שנותיה מנסה לפשר ולגשר בין הילדים, רוחי אל תהיי מפונקת תדברי כמו ילדה גדולה, כך באבע,
לאט לאט העניינים מסתדרים, מתברר שהילדים פשוט רעבים וכאשר הם שקועים כל אחד בצלחתו הם מתפשרים על כל דבר
הוועדה קבעה שהם נשארים באומנה למשך עוד שנה דבר שמעלה דמעות בעיני, כי מצד אחד אני רוצה אותם כבר ומצד שני אין ביכולתי לאסוף אותם כל כך מהר.
קודם עלי לתחזק את הבית, וחוץ מזה אני צריכה לעבוד בעבודתי שהיא עבודה נחשקת מבחינתי ואין באפשרותי לעבוד וגם לטפל בילדים ובצרכיהם, בגבול שאני צריכה להציב להם. (למשל לא לצחוק כשאני באמצע לכעוס על מה שראוי לכעוס בשבילו. דבר שקורה לי מדי פעם שאני צוחקת בלי הקשר) אני רואה את מאמא כהן מציבה גבולות ועם זה מסורה ואוהבת, רואים אצלה את המושג “נתינה מולידה אהבה”.
אני מקפידה שבין כל ביקור יהיה לי מה לתת לילים (כולם) מתנה קטנה / חטיף / חבילת מדבקות ועוד כל מיני קשקושים גם באבע נותנת להם “נאש” (באידיש – נשנוש) או קשקושים מהכל בשקל, והם כל כך מתרגשים
אני כרגע לא יודעת לאהוב אותם בלי זה
מוישי המתוק קונה לי מתנות (חלק מהם מהכסף שלי, ש… אל תגלו) וגם לאחים ולאחיות שלו למשל ספרון “מנחה מעריב”, ברכת אשר יצר קטן (שנכנס לארנק) תפילת הדרך, ברכה מעין שלוש וכדו’.
כואב לי…
כואב לי כי אני כנראה לא מספיק טובה בשבילם אני לא יכולה להיות אמא שלהם במובן הפשוט של המילה, ואני שמחה שהם מתייחסים לאמהות האומנות כאל אמא באמת הם צייתנים ברוב המקרים, מקושרים למשפחות שהם נמצאים אצלם, ל”אחים ולאחיות” שלהם רוחי מצהירה שהיא הקטנה גם אצלנו וגם אצל משפ’ כהן, רבקי מתקנת אותה ואומרת שאצל כהן ליבי הכי קטנה, לא נכון מתווכחת איתה רוחי אני יותר קטנה מליבי, היא עדיין לא כל כך מבינה את משמעות האומנה, טוב, אולי בלב כן, אבל במציאות בשטח נראה שלא.
מכל מקום נאסר עליהם לבוא הביתה לפעמים כמו שהיו רוצים, כי הבית שלהם שואב אותם לרגשות לא מרוסנים.
ואני? מבינה וכואבת.
-
4 תגובות
-
לא כתבת תאריך על הפרק הזה,
זה מעודכן להיום?
תמשיכי לכתוב!
-
כן, זה פרק חדש דנדש, ישר מהניילונים…
-
-
וואו מרים תודה
יש לך שליחות אדירה בכתיבה שלך
כל כך אמתי ונוגע…
הכתיבה שלך מיוחדת
תכתבי לנו עוד!
אולי כדאי שבכל פעם שאת מעלה קטע תוסיפי מספר בכותרת
שנדע מה חדש ומה ישן כבר
-
אשתדל
Log in to reply.
