הסיפור שלי מבקש את הביקורת שלכן

[רעות סימינובסקי]

השינוי עם הגרד בהחלט מצוין!
לגבי המאמץ של עילאי- ברור שחייבים להשאיר. זה חלק משמעותי בסיפור, לא חושבת שאפשר להסתמך על שיבינו שהיה לו קשה להגיד את זה אם לא יהיה כתוב מפורש.

בשיחה עם הנערים- אמורים להיות שישה חוץ מאדם ועילאי? אנחנו לא שומעים אותם מציגים את עצמם כרגע?

מפריע לי שם שיש כ”כ הרבה “אני” כל אחד מציג את עצמו עם לפחות כמה פעמים אני… קצת מוגזם?

לדוגמא: “אני עילאי, אני בן בכור, אוהב לעצב, עובד בגננות.” הוא נשם לרגע, “ולא אוהב את העבודה שלי.”-

אפשר להוריד את ה”אני בן בכור” ולהשאיר רק אני עילאי, בן בכור ואוהב לעצב, עובד בגננות

אצל טד ומולא עוד יותר קפץ כל ה”אני”, יכול להיות שיש אנשים שמדברים ככה השאלה אם נכון, וגם- אם הם מדברים בקצרנות מסוימת (מתוך מבוכה, ביישנות או ריחוק) אפשר להוריד לחלקם את ה”אני” לגמרי מהמשפט- לדוגמא: “טד. שומר הסוסים. אוהב סוסים…”

היה כיף לקרוא פרק ופרק מתוקן 🙂

יפה לראות איך תיקנת וגם איך את פתוחה להערות והארות ומצד שני לא מוותרת על מה שנראה לך חשוב.

התוכן בפרק נותן נקודה למחשבה, מרגישים התחלה של בנייה במיוחד אצל אוריה.

[רות רוט]

שלום לאה, שלום כולן, מצרפת צילומי מסך.
ראשית, לכי לאזור היצירות (מודגש בצהוב).
[image: image.png]
עכשיו נפתח לך החלון הבא – של התיקיות, תיכנסי לתיקיה המסומנת ע”י לחיצה
כשהאותיות נהיו תכלת ויש סימן של קישור:
[image: image.png]
פתחת? תראי רשימה של קבצים:
[image: image.png]
את פותחת קובץ – שוב, בלחיצה כאשר שם הקובץ תכול. ואז נפתח.
אבל… מה שאני רואה שזה נשלח לאישור בנטפרי…
העליתי אתמול מחדש את כל הפרקים, עם תוספת כל הזכויות שמורות וקישור לכתובת
המייל של מימי. אז יכול להיות שיקחו יום-יומיים עד שזה יפתח.
אם את אכן בנטפרי, את יכולה לבקש מהם לבדוק את זה. או להמתין מעט…
שווה!
קריאה מהנה.

Attachments:

• 
• 
• 

[מירי]

מימי,

הביקורת שלנו מבקשת את הסיפור שלך 🧐

———————————–

[רבקה טייך טייך]

לקחה חופשת בין הזמנים …..

עוד סיבה לקטר בנושא בתחנת דלק

😁

[מירי]

לא לגיטימי 🙁

מילא לקחת חופש

אבל למה על חשבון העם?! 🤔

[רות רוט]

היי, מירי, אולי תעלי גם את איזה סיפור יפה ומגרה, כתחליף זמני לבין-הזמנים? 😂

[מירי]

קודם כל – כל אחד והתחום שלו 😇

ועניינית בנוגע לרעיון החמוד שלך –

דברו פה על זה שמימי לקחה חופשה

לא אני—-

כשמישהי תתנדב להחליף אותי בעבודה,

אני אשקול להחליף אותה בכתיבה 😉

פרטים באישי 🤣

[רבקה טייך טייך]

היום יום חמישי …

איפה הפרק?

פתחתי את המחשב במיוחד בשביל זה ….

איפה טליה והמודעות נגד ההתמכרות?

(אין לי כח לשים אימוג’ים אז שמנה לבד …)

[מימי קדוש]

תודה לכולן וסליחה מכולן…

להערתך, רעות, אני מנחת קבוצות נוער כבר שנים, רציתי להציג זאת בצורה האותנטית ביותר. כן במפגש ההיכרות הראשון יש הרבה “אני”, ואנחנו תמיד צוחקות על זה.

מצרפת פה פרק 17, מחכה לביקורת.

מציינת שהפרק לא עבר בדיקה/שכתוב/עריכה לשונית כלשהי, ולכן יש לכן עבודה רבה….

פרק שבעה עשר

מימי העלתה פרק מתוקן, אז הפרק המקורי נמחק.
דפדפי להמשך השרשור... ותמצאי.

[מירי]

אני מפחדת לכתוב שהיה שווה לחכות

שלא תחזרי על הניסוי זה…

אהבתי כל כך את הגיוון בפרק הזה!!!

3 זירות שונות, וכל אחת עם אוירה ואמירה כ”כ אחרת, וכ”כ נוגעת!!!

ובמעבר חד לעמדת המבקר – והפעם בהמשכים, לכבוד החופש…

החלק הראשון של הפרק מציג תזמון מענין של התרחשויות – אוריה שיוצא מהבית בסערה, ואודיה שנכנסת לתמונה בדיוק באותה נקודה. אני חושבת שמתבקש לעשות מזה יותר “עסק” מאשר המשפט שמציין שרעיה שכחה לרגע מכל מה שעבר עליה קודם. אם הפואנטה פה היא שרעיה מתעלמת מהכל ומתפנה לאודיה, על רקע ניתוק / בריחה מהתמודדות / … – אני חושבת שזה צריך להיות יותר מודגש, ואם יש פה משהו אחר – אז תגלי לנו מהו 🙂

[מימי קדוש]

היי, אל תענישי אותי:)

אם תעשי י בהמשכים לא אוכל לתקן את הטעון תיקון…

[מירי]

חס וחלילה

לא עונש, עומס הבינהזמנים ששמור למי שאין לו חופש 🙁

[מירי]

עוד משהו קטן בחלק הזה של אודיה ורעיה –

באיזה פרק הופיע השיחה הראשונה של אודיה ורעיה?

מרגיש לי כ”כ מזמן, שהייתי צריכה ממש להיזכר מה זה היה

אולי רק בגלל הקצב של הפרקים?

[מירי]

ממשיכה….

בשיחה של אחיטוב וברוד – חסר לי קצת…

הייתי מצפה מאחיטוב לפתוח את השיחה הזאת כשיש לו הצעה ביד, או לפחות כיוון

במיוחד בהתחשב בזה שהוא צפה מראש שהנער לא ירצה להתארח בביתם בחינם.

אם אין לו מה להציע – אז למה נועדה השיחה הזאת, בעצם?

אפשרויות שיותר הגיוניות בעיני:

1. לקיים את השיחה הזאת רק כאשר לאחיטוב יש הצעה כלשהי

2. ברוד הוא זה שיוזם את השיחה, ואחיטוב מבטיח לחשוב על פתרון

מה אומרת?

[מימי קדוש]

ואם יש לאחיטוב רעיון מעניין, (יש לו, מבריק!) רק שהוא עוד לא בדק את זה עם הצד השני,

איך לדעתך אני אמורה לכתוב?

[מירי]

זה יכול להיות בדיוק במילים האלה 🙂

חצי משפט שבו הוא מוסיף שיש לו איזשהו רעיון והוא צריך לבדוק אותו

ועדיין אני שואלת את עצמי – מה המטרה בשיחה הזאת?

למה בעצם הוא מקיים אותה עכשיו ולא קודם בודק עם הצד השני?

אם היא מתקיימת, צריכה להיות לה מטרה…

זה כמו שאני לא אפנה סתם לבחורה בשידוכים ויגיד לה: את רווקה, ומחפשת שידוך, ואת צריכה להתחתן, אז אם יהיה לי רעיון בשבילך אני אציע אותו…. כשיהיה לך רעיון – תציעי…

צריך סיבה בשביל שתתקים שיחה כזאת, שהיא לכאורה חסרת תכלית

אולי כי ברוד משדר חוסר נוחות מהמצב?

אולי כי אחיטוב רוצה להכשיר את הקרקע להצעה שלו?

כקוראת, הייתי מצפה שזה יקבל ביטוי בחלק הזה

[מימי קדוש]

אולי כי אחיטוב רוצה להכשיר את הקרקע להצעה שלו?

כן, נראלי שזו הסיבה.

את צודקת, כמו תמיד.

נכניס אתזה לסיפור.

יש עוד הערות לפני שאני יושבת לתקן?

[מירי]

שתהיי בריאה….

מה שקפץ לי מבחינת התוכן – רשמתי

היו עוד כמה דברים שראיתי, שיותר קשורים לניסוח

אבל אין לי זמן לשבת על זה עכשיו 🙁

[רעות אנסבכר]

פרק מדהים. כרגיל

סליחה שאין לי זמן לנימוקים אבל לא יכולתי שלא להגיב

אז הפרק מדהים.

נימוק – קראתי, אהבתי:)

[א ק]

קראתי עכשיו את כל הפרקים מההתחלה לראשונה והתחברתי מאד! כתיבה עמוקה ורגישה, משובחת.

יש בו ניחוח מיוחד ששמור לסיפורים העתיקים יותר, המסרים ברורים מאד מחד אבל לא כתובים ברחל בתך הקטנה מאידך. ממש בטעם.

בקשת ביקורת- אולי כשאת כותבת את זה בספר ולא כסדרה בהמשכים את יכולה לכתוב בכל פרק התרחשות אחת או מקסימום שתיים ושכל התרחשות תהיה עם יותר “בשר” בקריאה רציפה מספיק הגיוון בהתרחשויות בין פרק לפרק, נראה לי שיהיה כאן יותר מידי קפיצות, סוג של בלאגן.

אני נהנית במיוחד מההקשבה שלך לדעות של אחרים, מקבלת מצד אחד אבל רק למה שאת מתחברת מצד שני. מדהים.

מענין יהיה לראות את התוצר הסופי.

בהצלחה

[מימי קדוש]

שלום לך אל”ף קו”ף.

תודה על הביקורת שלך, היא נכונה מאוד בעיני,

בעז”ה כשהסיפור יצא כספר, הסדר בתוך הפרקים ובין הפרקים ישתנה, יהיה עלי לעבות כל התרחשות, וכמובן להעביר אותו לעורכת לשונית ומגיהה.

כרגע הכתיבה שלי היא די אסוציאטיבית, אין לי סבלנות לכתוב על אותם אנשים ברצף, אלא אם כן קורים להם דברים שמאוד מעניינים אותי…

מעריכה

❤

[רות רוט]

א’ ק’, תודה על ביקורת עניינית ומקצועית!
מימי, אני מוצאת כאן את המקום להחמיא על קבלת ביקורת איכותית וראויה-להערצה.
כך מצליחים 🙂

[מימי קדוש]

גברת רות רוט הנכבדה,

מה עם הביקורת שלך?

🔍

[מירי]

מימי,

יש לך כח לעוד קצת?

1. הדלת היתה פתוחה,” אודיה התנצלה, “לא ידעתי אם לדפוק.” היא נכנסה פנימה בצעדים קטנים, מדודים.

“שבי,” המילים עלו על שפתיה כמו מאליהן, רגילות לארח, רגילות לעודד, לייעץ. שוכחות לרגע מלונה, ממילותיו של בנה, מאוריה שיצא בסער. היא הניחה את הכלים על משטח העבודה במטבח, והתיישבה למול אודיה.

“אני רוצה להתנצל.” פניה של אודיה היו סמוקות מעט, “אני צעקתי ממש. ואת רק רצית לעזור.” התנצלות ומבוכה התערבו במילותיה, מתוות להן ניגון עדין. “זה היה לא בסדר, אני יודעת. יש זמנים שהקושי של האלמנות מדבר מגרוני. אני מתנצלת.” היא הרכינה ראש, סוקרת בעיניים אדומות את הרצפה הבוהקת.

“הבנתי שקשה לך. את אינך צריכה להתנצל.” רעיה חייכה, “הכל בסדר.”

השורש נ.צ.ל מופיע כאן במינון גבוה, הייתי מנסה לחפש תחליפים

2. יש זמנים
שהקושי של האלמנות מדבר מגרוני.

אולי אפשר לוותר על המילים האלה? קצת מידי ישירות לי בשביל סיפור (וגם בשביל
החיים…), בהתחשב בזה שאודיה לא עושה רושם של טיפוס
מחוספס ופתוח באופן מיוחד

3. ברוד צפה במטפלת המורידה בזהירות את אחותו הקטנה מהכרכרה. “אני כאן, נואר” לחש לה, “ומעכשיו אטפל בך היטב!” הבטיח, עוצר בכוח את דמעותיו. נראה לי נכון יותר לכתוב “יטפלו”. לא ברוד הוא זה שיהיה אחראי מעכשיו לטיפול….

4. המטפלת נכנסה איתה לחדר רחב ידיים, בעל חלונות מקושתים ווילונות מלמלה רכים. היא השכיבה אותה בזהירות במיטה רחבה, מניחה תחת ראשה כרית תפוחה. “נוח לך?” שאלה נעמה, מתקרבת למיטתה אט אט.

א. הייתי מוותרת על השם של המטפלת כאן. הזכרת כבר בתחילת החלק הזה שהמטפלת היא זו שבשטח, ובמשפט הבא היא כבר מציגה את עצמה.

ב. את סגורה עם ה”מתקרבת”? אם היא הניחה את הכרית תחת ראשה של נואר, אני לא חושבת שיש לה עוד לאן להתקרב…

5. לא. תודה.” החיוך המתוק שב לפניה, “אני ממש פחדתי למות. ממש. ואז לקחתם אותי אליכם.” היא התנשמה לרגע, “אז תודה.”

משהו במשפט הזה פחות מסתדר לי כאן: אם היא נזכרת בזה שפחדה למות, זה לא סיבה לחייך… ואם בכל אופן נואר בוחרת לחייך גם עכשיו, ה”שב” לא כ”כ מתאים לי. לפני רגע היא חייכה, ולא ידוע לנו שהיא בכתה בין לבין… נראה לי נכון יותר לומר במקרה כזה שהחיוך האיר את פניה שוב, או משהו בסגנון

6. בערב
ניגש אליו אחיטוב וביקש לשוחח איתו. הם התיישבו יחד בספת
עור קטנה שהוצבה בפרוזדור. “אתה לא תאהב את מה שאומר לך.” אחיטוב היה
כן. וברוד זז באי נוחות לאחוריו. לא כ”כ הגיוני. אם הם יושבים על ספה, תזוזה אחורה היא
לכאורה לכיוון המשענת, משדר יותר ביטחון ורוגע. אולי אפשר להמיר ב: זע על מקומו באי
נוחות / באי שקט

7. “אני חושב
שלא תוכל לשוב הביתה בשנה הקרובה.” מה דעתך להמיר ב”חושש”? רך יותר, ונראה לי מתאים
יותר לסיטואציה שבה הם כולם מקווים להחלמתה של נואר. ה”חושב” הזה קצת
מנפץ תקוות, פחות מתאים לי לאופי של אחיטוב, כמו שהוא מצטייר עד עכשיו

8. “נתת לי הרבה”. נתת לי יותר מדי הרבה. אפשר להחליף ב”הרבה מידי”? המשלב הנוכחי טיפה יותר נמוך מהמשלב הכולל של הסיפור, ואני לא רואה הצדקה לזה כאן

ואם הגעת עד כאן – באמת מגיע לך 👏👏👏

[מימי קדוש]

מירי, מירי, מירי,

תודה גדולה על ביקורת מושקעת.

נעמה והמטפלת אינם אישה אחת. נעמה זו אימו של אניל, אשתו של אחיטוב. (לכן יש את מתקרבת) אולי עליי להדגיש זאת שוב בפרק זה…

לגבי נצל – צודקת! יש לי למה לשנות.

“אני אטפל בך היטב”- ברוד הוא דמות אבהית ואמהית מאוד. הוא הרי ההורים של עצמו ושל אחותו. לא קל לו לשחרר אחריות ושאחרים יטפלו באחותו, תני לו להרגיש שהוא זה שמטפל 🙂

זע באי נוחות- אהבתי!

הרבה מידי- כבר דיברנו על זה שברוד הוא כפרי שלא ממש קיבל השכלה, אני אוהבת לכתות את המחשבות שלו במשלבים נמוכים יותר.

חושש- נשמע לי מידי רך לאחיטוב- שהוא טוב אבל עד גבול מסויים. רציתי להוסיף אפילו שהוא לא רצה גם שיתארחו אצלו שנה שלמה, אבל חסתי על ברוד…

תודה!!!

[מירי]

כיף לכתוב ביקורת למי שמחפש אותה 🙂

2 ו-5 מחכים ליחס 😉

ולגבי חושב / חושש – מה דעתך ללכת על משהו באמצע? נגיד “משער” / “מעריך”

אני מבינה שחושש רך מידי, אבל חושב קצת נשמע לי כאילו הוא כמעט מעוניין בזה…

[מימי קדוש]

2 ו5 טופלו,

תיכף תראי את הפרק המתוקן…

מזל שאני מוזמנת השבת, אחרת לא היה לי זמן לזה….

[מימי קדוש]

הפרק המתוקן, טא-דם!!!

תודה לכותבות הביקורת- זה בזכותכן,

תודה מיוחדת למירי, עורכת מלידה👶…

פרק שבעה עשר

אוריה יצא, מותיר אחריו דלת פתוחה ואת רעיה מבולבלת ודאוגה. “משהו קורה לו” חשבה לעצמה, מפנה את השולחן הקטן במרפסת. “משהו מקשה עליו”, היא הביטה בגבו המתרחק, מצמידה לחי למעקה האבן הקר. “המלך חייב לחזור.” לחשה בשקט, “כולנו זקוקים לו.”

כשנכנסה פנימה, נושאת בידיה קנקן תה ושתי כוסות מלאות, ראתה את הדלת פתוחה ואת אודיה עומדת שם, מהססת. “שלום אודיה” היא ניסתה לחייך, “תיכנסי?” החוותה בידיה המלאות לכיוון פינת הישיבה.

“הדלת היתה פתוחה,” התנצלה אודיה, “לא ידעתי אם לדפוק.” היא נכנסה פנימה בצעדים קטנים, מדודים.

“שבי,” המילים עלו על שפתיה כמו מאליהן, רגילות לארח, רגילות לעודד, לייעץ. כמו תמיד, נשכחו ממנה צרותיה שלה, אוריה שיצא בסער, לונה החולה, בנה הפגוע. ליבה היה עתה עם אודיה, קשוב, מנסה לעזור. היא הניחה את הכלים על משטח העבודה במטבח, והתיישבה למול אודיה.

“אני רוצה להתנצל.” פניה של אודיה היו סמוקות מעט, “אני צעקתי ממש. ואת רק רצית לעזור.” המבוכה התערבה במילותיה, מתווה להן ניגון עדין. “זה היה לא בסדר, אני יודעת. יש זמנים שהקושי מדבר מגרוני. אני מבקשת את סליחתך.” היא הרכינה ראש, סוקרת בעיניים אדומות את הרצפה הבוהקת.

“הבנתי שקשה לך. את אינך צריכה להתנצל.” אוריה חייכה, “הכל בסדר.”

אודיה הוסיפה לשבת שם, ראשה מורכן.

“את זקוקה למשהו?” שאלה רעיה לאחר כמה רגעים של שקט.

“את חושבת שאני צריכה?” אודיה הרימה עיניים מבקשות, “את חושבת שאני צריכה להתחתן?”

************************************************

ברוד צפה במטפלת המורידה בזהירות את אחותו הקטנה מהכרכרה. “אני כאן, נואר” לחש לה, “ומעכשיו אטפל בך היטב!” הבטיח, עוצר בכוח את דמעותיו.

“תמיד טיפלת בי היטב, ברוד.” למרות חולשתה קולה היה צלול. וברוד שם לב כי גם המטפלת וגם נעמה, אשתו של אחיטוב שמעו אותו.

המטפלת נכנסה איתה לחדר רחב ידיים, בעל חלונות מקושתים, ווילונות מלמלה רכים. היא השכיבה אותה בזהירות במיטה רחבה, מניחה תחת ראשה כרית תפוחה.

“נוח לך?” שאלה נעמה, מתקרבת למיטתה אט אט.

“מאוד,” חייכה נואר, “תודה.”

“אני נעמה, ותיכף יבוא הרופא, הוא יבדוק אותך.” נעמה כיסתה אותה בשמיכה נעימה, מעבירה יד על תלתליה היפים. “בסדר?”

“תודה.” נואר חייכה אליה שוב. “תודה שאתם דואגים לי.”

נעמה הביטה בה, פנים קטנות וחיוורות, עיניים דולקות, בתוך מסגרת תלתלים ערמונית. ילדה יפה. וחולה.

“את רוצה לשתות?” היא שאלה, מוקסמת מפניה הרכות.

“לא. תודה.” החיוך המתוק שעל פניה קטן ועיניה מלאו דמעות. “אני ממש פחדתי למות. ממש. ואז לקחתם אותי אליכם.” היא התנשמה לרגע, “אז תודה.”

דמעות עלו גם בעיניה של נעמה, הילדה הקטנה הזו פחדה למות! הו, נס שבאו הנה! היא העבירה את מבטה לברוד, שעמד מצונף בחדר, פיו נפתח ונסגר חליפות.

“אני אוכל להישאר על ידה?” שאל נבוך, “זאת אומרת, אני יכול לעבוד אצלכם, בכל דבר, ותתנו לי להיות פה איתה בינתיים?” הוא שונא. שונא להזדקק לאנשים.

“אתם אורחים שלנו, ברוד ונואר. אינכם נדרשים לעבוד, חלילה.” נעמה נחרדה, הזעזוע ניכר בפניה. “תיכף יארגנו לך המשרתים את החדר הסמוך.”

**************************

מסקנותיו של קוט הרופא היו מעודדות מחד אך בלתי אפשריות מאידך.

“הילדה צריכה לקבל את הטיפות האלה מדי יום.” הוא הציב על השולחן הקטן כעשרה בקבוקוני זכוכית. “בעזרת הבורא היא תתחזק ותחלים.” הוא הפנה את פניו לברוד, וכאן הגיע החלק הבלתי אפשרי: “אך עם זאת- עליה לאכול אוכל מזין ומסודר, ארוחות עשירות בבשר ודגים.”

בשר ודגים! בקושי גבינה רזה הוא משיג בעבורה, מהיכן בדיוק יביא דגים ובשר?

“הילדה צריכה לישון היטב בימים הקרובים, ולהקפיד מאוד על לקיחת הטיפות בכל יום, בבוקר ובערב.” קוט היה רופא מומחה. לא קשה היה להבחין בזאת, אך דבריו היו בלתי אפשריים. בשר ודגים. מהיכן?

בערב ניגש אליו אחיטוב וביקש לשוחח איתו. הם התיישבו יחד בספת עור קטנה שהוצבה בפרוזדור. “אתה לא תאהב את מה שאומר לך.” אחיטוב היה כן. וברוד זע על מקומו באי נוחות. “אני מעריך שלא תוכל לשוב הביתה בשנה הקרובה.” המילים היו צרודות, זהירות. “אין לך בבית את האפשרות לתת לה את מה שהיא זקוקה לו”. לא היה בקולו זלזול, הוא רק ציין עובדה עצובה, הידועה לשניהם. “עדיף שתגורו בעיר כעת.” הוא העביר יד על שפמו, מביט בברוד בעיניים מצומצמות.

“אין לי אפשרות לשלם שכירות של בית בעיר.” ברוד לא הסמיק. אחיטוב ידע על מצבו, הוא ראה את ביתם כשהגיע לקחת את נואר. “ואיני מתכוון להתארח אצלך שנה שלימה.” ראשו נע בסירוב, “נתת לי הרבה”.

“לא התכוונתי שתתארח אצלי.” אחיטוב צפה מראש את סירובו של הנער. הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי. הוא ידע שהנער יסרב לתרומות. “חשבתי על פתרון מסוים, אך רציתי קודם להכין אותך”. הוא נעמד, מותיר שקע רך בספה, “בינתיים אתם כאן.”

****************************

“יש לי היום יום הולדת” סיפרה אדרת לאביה. “אני בת תשע עשרה.” היא עיוותה את פניה לחיוך עקום, רווקה מזדקנת. “אף אחד לא הביא לי מתנה.” ציינה בקול בוחנת את אביה היושב רכון על יד השולחן. היא שפשפה את כפות ידיה זו בזו, ונאנחה. “יופי, מזל טוב לי.” היא נכנסה אל המטבח, מוציאה סיר קטן מהארון, וירקות מהסל.

“למה ציפית בדיוק?” שאלה את עצמה, “מי יכול היה לחגוג לך? ובכלל, מי אמור לדעת על יום ההולדת שלך?” היא קילפה במהירות את הירקות, חותכת אותם לקוביות צבעוניות.

בערב, כשנכנסה לחדרה לישון גילתה אותו על מיטתה. ציור מדהים, שלה. לא היה כתוב שם כלום, אך פניה ההביטו בה מחייכות מן התמונה, מדוייקות ואמינות להפליא.

אבא שלה הכין לה מתנה.

אבא הכין לה. מתנה.

*************************

[רעות סימינובסקי]

הערה קטנה- בקטע הראשון כתוב אוריה במקום רעיה

“הבנתי שקשה לך. את אינך צריכה להתנצל.” אוריה חייכה, “הכל בסדר.”

“תמיד טיפלת בי היטב, ברוד.” למרות חולשתה קולה היה צלול. וברוד שם לב כי גם המטפלת וגם נעמה, אשתו של אחיטוב שמעו אותו.

חשבתי על המשפט הזה- מה הוא בא להדגיש כשדרך העיניים של ברוד המטפלת ונעמה שמעו אותו?

לכאורה זה ממלא אותו גאווה? או לפחות מונע פגיעה בכבודו העצמי (שנראה שבעיניו יש חשיבות גבוהה לכבוד) בכך שכולם יודעים שהוא טיפל בה טוב והיא לא הועברה לכאן רק בגלל הזנחה.

הייתי מוסיפה במשפט איזה רגש עלה לברוד, מה השמיעה של הנוכחים גרמה לו, ככה המשפט סתמי קצת.

אהבתי את התיקון- “לא. תודה.” החיוך המתוק שעל פניה קטן ועיניה מלאו דמעות. “אני ממש פחדתי למות. ממש. ואז לקחתם אותי אליכם.” היא התנשמה לרגע, “אז תודה.”

וגם התיקון של הקטע הבא- “לא התכוונתי שתתארח אצלי.” אחיטוב צפה מראש את סירובו של הנער. הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי. הוא ידע שהנער יסרב לתרומות. “חשבתי על פתרון מסוים, אך רציתי קודם להכין אותך”. הוא נעמד, מותיר שקע רך בספה, “בינתיים אתם כאן.”

השינויים אכן גרמו ליותר הבנה בסיפור עם זאת אהבתי שהשארת את הכתיבה המקורית כמה שאפשר, את החיוך המקורי של נואר 🙂

כנראה שלא הגבתי על הפרק הזה לפני התיקון (כבר לא זוכרת, אבל לא הייתה לי גישה כ”כ, אז הגיוני)

אהבתי אותו, כמו תמיד! א”א לא…

הקטע האחרון הכי יפה, אם אפשר בכלל להשוות, החזרה על אבא הכין לה מתנה מדגישה בצורה יפה ומרגשת, התרגשתי..

מקווה שלא חזרתי על דברים שאחרות אמרו כי עוד לא הספקתי לקרוא את כל מה שהפסדתי עד עכשיו וגם שלא חזרתי על דברי עצמי על פרק אחר…

תודההההה ותמשיכי!

[מימי קדוש]

כנראה שהעליתי את הגרסה הישנה יותר, ואותה תיקנתי.

בפרק המתוקן : “תמיד טיפלת בי היטב ברוד”, למרות חולשתה קולה היה צלול, וברוד שמח לראות כי גם המטפלת וגם נעמה, אשתו של אחיטוב, שמעו אותה.

[רחל ל]

מיוחד!!!!!!!!!!!

[מימי קדוש]

חשבתי לשלוח את פרק שמונה עשרה למירי באישי,

הסיבה שבשלה אני מפרסמת את הסיפור כאן- היא כי אני רוצה לקבל ביקורת. אבל נראה כי רק מירי התגייסה בשביל זה. (אוהבתותך, מירי!)

אני מבינה שלא כולן מומחיות בלתת ביקורת, אבל איזושהי ביקורת, תגובה, תיקון.

[א ק]

סנקציות?

אין ביקורת עד שיהיה פה עוד פרק.

ובכנות- מימי יש לך הצפה של תגובות שאני מאמינה שלא ציפית לה כשהעלית את הפרק הראשון, הרגילו אותך לסטייל גבוה, הא?

לא קרה כלום עם פרק אחד לא גרר מבול של תגובות (את הרי לא מצפה לתגובה ריקה של “אהבתי” וכו’) בכל ספר של הסופרים הכי טובים יש את הפרקים שסוחטים תגובות ואת אלו שפחות, זה לא אומר שהפרקים האלו פחות טובים, ההיפך, זה טבעו של סיפור בהמשכים.

אבל בכל זאת בגלל שבקשת כ”כ יפה אני מוסיפה ביקורת קטנה,

. “חשבתי על פתרון מסוים, אך רציתי קודם להכין אותך”. הוא נעמד, מותיר שקע רך בספה, “בינתיים אתם כאן.”

אני הייתי משמיטה את המילים “אך רציתי קודם להכין אותך” זה לא מספיק מצטלצל לי טוב

הייתי כותבת כך: <b style=”font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>”חשבתי על פתרון מסוים “. הוא נעמד, מותיר שקע רך בספה, “בינתיים אתם כאן.”

(את אולי תגידי שהמשפט נשאר קטוע, אני אוהבת את זה כך.התחיל ולא פירט יותר מידי מידע…)

[מירי]

א’ ק’,

מסכימה איתך לגבי המילים: אך רציתי קודם להכין אותך

גם אני פחות אהבתי את הניסוח

מצד שני, להשמיט לגמרי גם לא מוצלח בעיני, כי אז חזרנו לנקודת ההתחלה – שבה השיחה הזאת בעצם לא מובילה לשום מקום.

כן הייתי מצפה להבין מהשיחה מה המטרה שלה, אבל בלי לכתוב את זה באופן מפורש.

מימי – אין לי שום כיוון של רעיון איך אפשר לעשות את זה (להגיד את זה בלי לכתוב), ואצלנו אומרים שאי אפשר לפסול בלי להציע רעיון אחר

אז הרי הרעיון שלי, אבל קודם שאלה: כמה קריטי לך שיהיה מובן מהשיח הזה שאחיטוב לא מעוניין לארח אותם שנה שלמה?

אם זה לא קריטי, אולי אפשר להוביל את השיחה הזו בצורה מעט שונה:

בערב ניגש אליו אחיטוב וביקש לשוחח איתו. הם התיישבו יחד בספת עור קטנה שהוצבה בפרוזדור. “שוחחתי עם הרופא היום” המילים היו צרודות, זהירות. “אני מבין שלא תוכלו לשוב הביתה בשנה הקרובה”. אחיטוב היה כן, וברוד זע על מקומו באי נוחות. “אין לך בבית את האפשרות לתת לה את מה שהיא זקוקה לו”. לא היה בקולו זלזול, הוא רק ציין עובדה עצובה, הידועה לשניהם. “עדיף שתגורו בעיר כעת.” הוא העביר יד על שפמו, מביט בברוד בעיניים מצומצמות.

“אין לי אפשרות לשלם שכירות של בית בעיר.” ברוד לא הסמיק. אחיטוב ידע על מצבו, הוא ראה את ביתם כשהגיע לקחת את נואר. “ואיני מתכוון להתארח אצלך שנה שלימה.” ראשו נע בסירוב, “נתת לי הרבה”. (בכוונה השמטת כאן את ההמשך – “הרבה מידי”?)

“לא התכוונתי שתתארח אצלי.” אחיטוב צפה מראש את סירובו של הנער. הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי. הוא ידע שהנער יסרב לתרומות. (אולי אפשר לוותר על המילים המודגשות? הן אומרות בדיוק את מה שאומר המשפט הקודם) “אנסה לחשוב על פתרון מתאים”. הוא נעמד, מותיר שקע רך בספה, “בינתיים אתם כאן.”

מה אומרת?

[דינה יודלביץ]

עד כמה שזכור לי השנוי הזה של “רציתי להכין אותך” בא בגלל שאת הערת שאין ענין שאחיטוב ידבר איתו על רעיון לא מגובש …

בכל מקרה גם לי זה ממש צרם המשפט הזה, “רציתי להכין אותך” לפחות שיתבטא יותר בעדינות, אלא אם כן זה בכוונה להראות שהוא קצת חסר רגישות.

אולי בכלל הייתי מוותרת על הדו שיח ורק מתארת את המחשבות של אחיטוב או משהו כזה.

[מימי קדוש]

צודקות כולכן.

השינוי האפשרי ה יחיד שעלה לי:

בערב ניגש אליו אחיטוב וביקש לשוחח איתו. הם התיישבו יחד בספת עור קטנה שהוצבה בפרוזדור. “אתה לא תאהב את מה שאומר לך.” אחיטוב היה כן. וברוד זע על מקומו באי נוחות. “אני מעריך שלא תוכל לשוב הביתה בשנה הקרובה.” המילים היו צרודות, זהירות. “אין לך בבית את האפשרות לתת לה את מה שהיא זקוקה לו, עדיף שתגורו בעיר כעת.” לא היה בקולו זלזול, הוא רק ציין עובדה עצובה, הידועה לשניהם. אחר העביר יד על שפמו, מביט בברוד בעיניים מצומצמות. הוא חייב לוודא כי הנער לא מתכוון לחזור עם אחותו לבקתה הקטנה ההיא.

“אין לי אפשרות לשלם שכירות של בית בעיר.” ברוד לא הסמיק. אחיטוב ידע על מצבו, הוא ראה את ביתם כשהגיע לקחת את נואר. “ואיני מתכוון להתארח אצלך שנה שלימה.” ראשו נע בסירוב, “נתת לי הרבה”. הרבה מדי.

“לא התכוונתי שתתארח אצלי.” אחיטוב צפה מראש את סירובו של הנער. היה בברוד שילוב מופלא; הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי כבן מלוכה. הוא ידע שהנער יסרב לתרומות. “אני חושב שיש לי פתרון מסוים.” הוא נעמד, מותיר שקע רך בספה, “בינתיים אתם כאן.”

[מירי]

מתחמםםם

אולי אחרי המילים: “אני חושב שיש לי פתרון מסוים” הייתי מצפה להמשך (חצי משפט) שהוא ינסהלבדוק אותו, או משהו כזה (לא מתחילה איתך עם ניסוחים, זורקת והולכת 🙂 )

פשוט כרגע הוא משאיר את ברוד “עם לשון בחוץ”, וגם לא כ”כ מובן למה הוא לא פשוט משתף אותו ברעיון שלו.

אני חושבת שתוספת כזאת יכולה “לסגור” את הסיטואציה הזאת סופית –

יש שיחה, עם מטרה (=לוודא שברוד לא חוזר הביתה, ולהכשיר את הקרקע לרעיון של אחיטוב) ולכל חלק בשיחה יש הצדקה

[מימי קדוש]

אל”ף קו”ף!

תודה!

לא צריכה מבול תגובות, אבל אמיתי- אני לא צדיקה עד כדי כך שאני כותבת בשביל להנעים את הזמן של כולן…

אני קצת הרגשתי שהסיפור שלי הוא פשוט שיח ביני למירי, וחבל לי לחשוף אותו לכולן, אם יש בי תקוה כלשהי להוציא אותו כספר.

אני כן מפרסמת אותו דוקא כאן- כי אני זקוקה לביקורת הזו.

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

מימי היקרה,

אני אוהבת מאוד את הסיפור שלך.

אבל אין לי ביקורת בתור סופרת אלא בתור קוראת.

כך שזה לא רלוונטי לך.

בגלל זה אני לא מגיבה

[מימי קדוש]

דבורה- ביקורת של קוראת מלמדת אותי המון.

למישהי שחווה את הסיפור מהצד, בתור קוראת- יש לפעמים כל כך הרבה דברים מחכימים לומר!

אני כן רוצה ביקורת של קוראות. מאוד!

[מירי]

דבורה, אני גם “ס”ה קוראת”, כהגדרתך

ואני מבינה ממימי שגם ביקורות כאלה היא מחפשת…

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

אוקי,

אתחיל לבקר.

אבל רק את הפרקים הבאים😉

[ב ק]

הי, מימי

נעים להכיר אני די חדשה פה בפורום

רק עכשיו פתאום גיליתי את הסיפור שלך,

אין מה לומר- התלהבתי….

את סופר אלופה!!!!!

חבל לי שמחקת את הפרקים, אשמח כן לקרוא אותם בצורה כלשהי, נשמע לי חוויה ספרותית ברמה אחרת.

אבל לגבי הפרק האחרון- מבחינת כתיבה בלבד (יען אני לא יודדעת בכלל מי נגד מי…)

השורה הזו

הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי.

קצת הפריעה לי, זה מדי ישיר ומדי דוחס מידע, אולי תנסי לומר את זה בדרך אחרת או בכלל לא לומר ולסמוך על תבונתם של הקוראים.

והשמות כלמיני כלמיני בכוונה?? זותומרת לא צפויים ומוכרים?

זה גם קצת הפריע לי.

וחוצמזה- שלמות של סיפור!!

תמשיכי להצליח!!!

[מימי קדוש]

הפרקים נמצאים בקבוצת כתיבה ספרותית בתיקיה שנקראת יצירות.

המשפט שעליו את מדברת הגיע בטעות כשסרה ההתחלה שלו.:

היה בברוד שילוב מופלא: הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי כבן מלוכה.

נשמע לך טוב יותר?

בעיני זה כמעט קריטי- כי בפרקים האחרונים מכירים פתאום את ברוד לעומק…

השמות הם כאלה- כי זה לא סיפור מתח או עלילה, זו אליגוריה, ומאחורי כל שם כמעט יש משמעות או לפחות כוונה.

[ב ק]

תקראי רגע את המשפט שוב-

היה בברוד שילוב מופלא: הוא היה עני וחסר בית ועם זאת מנומס ואצילי כבן מלוכה.

משהו בו מדי מסביר, מדי… לא יודעת

כנראה שזה באג שלי שאני שונאת נקודותיים…

ליל”ט

[מירי]

לא הייתי קוראת לזה באג…

מימי, אפשר לאתגר אותך? 😉

להנגיש את הניגוד הזה, אבל בלי לכתוב אותו…

לא להסביר אלא לתת לקורא להרגיש אותו. נגיד: איפשהו שאת מתארת את הבגדים העלובים והפשוטים, הבית ש(אין)לו, או כל תיאור אחר שמסביר את המקום הפיזי, באותו קטע / משפט תתארי את ההתנהגות המנומסת והאצילית שלו, שעומדת בניגוד גמור לרקע שבו הוא צמח, ולמראה החיצוני

[מימי קדוש]

מאכזבת אותך, לא נענית לאתגר 🙁

זהו אחד המשפטים היותר אהובים עלי בסיפור.

הקוראים יאלצו להתמודד:)

[תמר פ.]

יום שישי, ואני חייבת לציין שקראתי את כל הפרקים בזה אחר זה.

די חדשה, ורק עכשיו ראיתי את הסיפור הנפלא שלך, מימי.

יש לך כתיבה מעניינת מאוד, יכולת ניסוח טובה, דיוק וירידה לפרטים. את מיטיבה לתאר את הסיטואציה, בלי להכביד על הקורא בתיאורים מיותרים.

אני אתן דוגמה: ” “חלילה” אחיטוב היה כנה, “אני מתנצל, כוונתי היתה שאשמח להציע לכם עבודה אחרת,” הוא
הניח
את ידיו על השולחן…”, לא יודעת אם על זה חשבת שכתבת, אבל אדם שמניח את ידיו גלויות על השולחן משדר כנות ופתיחות.

עוד משפט שלך שאהבתי: “זה לא היה שקר. זו לא היתה האמת.” שוב, את לא “טורחת” להסביר לקורא שזה לא היה מדויק, או שחצי אמת זה שקר. את סומכת על האינטליגנציה של הקוראים, וזה מעלה את רמת הסיפור.

אני לא חושבת שהכתיבה כבדה מדי, כמו שראיתי שציינו. זה כן סגנון מסוים שצריך ללמוד לאהוב.

לא יודעת אם עדיין רלוונטי לך לשמוע ביקורת על הפרקים הקודמים. אם כן, תכתבי ואגיב.

מחכה להמשך, בהצלחה!

[מימי קדוש]

תודה תמר!

המילים שלך משמחות אותי❤

בקשר לביקורת- אשמח לקבל, גם אם לא אשנה כאן-

אוכל לשנות אצלי.

[Michal M]

סיפור מאלף…

תיקון פצפון, לדעתי, לכתוב שהחיוך של נואר הצטמק ולא קטן:

“לא. תודה.” החיוך המתוק שעל פניה הצטמק ועיניה מלאו דמעות. “אני ממש פחדתי למות. ממש. ואז לקחתם אותי אליכם.” היא התנשמה לרגע, “אז תודה.”

מחכה לפרק הבא

[מימי קדוש]

תודה מיכל!

הקונוטציה של “הצטמק” מתאימה כאן כי היא בדרך כלל נאמרת על חולים, שגופם הצטמק, פניהם ועוד.

אבל-נואר היא חייכנית כרונית. לרגע אחד החיוך שלה התקטן או בשפה מדוייקת יותר- קטן.

לכן במשפט זה אני מתחברת יותר למילה קטן. (כמובן פועל ולא תואר)

[תמר פ.]

מימי, אל תיבהלי. אני פשוט כותבת על 16 פרקים אז זה ייראה בהתאם:

1. פרק ראשון: כתבת על אמא של אודיה שני משפטים (בהפרש של מספר שורות) שיוצרים חזרתיות:

<b class=””>”אבנר כבר שנתיים לא פה, אודיה.” היא לא התכוונה להישמע צינית. אלוקים עדה.”

<b class=””>”את לא מבינה דבר. אודיה” היא לא רצתה לומר זאת. אלוקים עדה שלא רצתה.”

2. נדמה כי מאז גיל תשע לא בכה, מאז נשלח מביתו – קצת ארוך, לא? אולי: נדמה כי לא בכה מאז נשלח מביתו, בגיל תשע.

3. חצי ממנה שובב הוא לא היה – הניסוח מסורבל מעט. אולי: הוא לא היה שובב חצי ממנה? או: לא היה שובב כמוה?

4. פרק שני: “יחזק את העם ויחלצם מחוסר האונים והרפיון בו הם שרויים בגלל המלך” – ‘עם’ זה ביחיד, אי אפשר ‘לחלצם’ ברבים:) תנסי להחליף ב: יחזק את אנשינו… / יחזק את לבבות העם… / יחזק את העם ויחלצו מחוסר האונים והרפיון השורים עליו…

5. פרק רביעי: הם ישבו ארבעתם סביב השולחן הנמוך על יד היער – היער לא מתחיל בנקודה מוגדרת, אז התיאור “על יד היער” לא ממש ברור, נראה לי. מה אתן אומרות?

6. פרק חמישי: היו דברים שנעמה אהבה לעשות בעצמה, למרות שיכלה להשתמש במשרת שלהם – הפועל “להשתמש” ממש מחפיץ את המשרת. אם התכוונת בזה לתאר את היחס אל המשרתים – מצוין. אם לא, עדיף לכתוב “למרות שיכלה לבקש מהמשרת” או “להטיל על המשרת”.

7. פרק שביעי: <b class=””>עילאי לא אווה לשתף בכזו קלות אנשים – “אווה” משמש לבטא חשק, אני חושבת שיותר מתאים לכתוב: “עילאי לא אבה לשתף בכזו קלות אנשים”, כי “אבה” משמש לבטא רצון, הסכמה. זה הבדל דק, אבל משמעותי.

8. פרק תשיעי: “סבתא של אבנר, אישה מקומטת וחייכנית, כל כך קל היה להתחבר אליה…” – לכלה צעירה קל אולי לחבב את סבתו של בעלה, אבל לא להתחבר אליה:)

9. פרק אחד עשר: “דינה ביתו ישבה למולו“ – נכון יותר: “ישבה מולו“.

10. פרק חמשה עשר: “ברוד התיישב בסמוך לנואר, ששכבה חיוורת במיטה” – נכון יותר: “התיישב סמוך לנואר”.

אהמ, אני מקווה שלא הגזמתי. מימי, את בסדר?

כמו שאמרתי, הסיפור כתוב מצוין. הדמויות ברורות ומאופיינות היטב.

מחכה כבר להמשך, בהצלחה!

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

בהצלחה מימי

נראה לי שאפשר לעבור לפרק הבא

😂

[מימי קדוש]

היי, לא צריך לדאוג…

אני ביקשתי ביקורת, ושמחה לקבל אותה!

1- צודקת לחלוטין, שמתי לב בעבר ותיקנתי אצלי.

2,4,7,9,10- תודה, צודקת!

3,8- אחשוב על משהו…

6- להשתמש במשרת- היה לנו שיח על זה, ואת צודקת, הביטוי השגוי מזכיר את תקופת העבדים באמריקה…

אבדוק אם תיקנתי כבר.

5- לא רואה בעיה, אפשר, לעניות דעתי, לשבת על יד היער. (נראה כי עשיתי זאת אינספור פעמים:) )

תמשיכי לתת, אל תפחדי עלי…

❤