כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
הסיפור שלי מבקש את הביקורת שלכן
-
הסיפור שלי מבקש את הביקורת שלכן
-
טוב זה לא ביקורת, זה סתם צל”ש קטן
מימי-
שתדעי שאת אלופה!!!
לבקש ביקורת זה משהו אחד,
ולהצליח להגיב לכל תגובה ביקורתית בכזה כבוד-
זה פשוט אליפות!!!
בהערכה❤
-
לגמרי!!
-
-
נדודי שינה בראו פרק נוסף.
פרק שמונה עשר
אוריה התיישב על האדמה הקשה כשהוא מתנשף. הוא רחוק מאוד מהבית שלו כרגע. רחוק מהארמון. ובעצם, רחוק מכולם. לא מעצמו.
הקול הנוזף ההוא עלה בו שוב: “אתה איש קטן, אוריה. קטנטן. אתה מקנא כילד, אתה פחדן.”
אוריה ניסה להיעמד שוב, להרחיק עוד, לברוח המילים, מעצמו. נכון. ביממה האחרונה הוא שם לב שהוא מקנא. אבל פחדן? הוא נעמד ברגליים רועדות, נשען על גזעו של עץ רחב.
“אתה פחדן, אוריה. בורח מהאמת.” הקול ההוא המשיך להצליף בו, לא שומע את ליבו ההולם בתוכו, את התנשפויותיו המאומצות. “במקום להתמודד, פשוט ברחת. ילד.”
“די!” הצעקה יצאה מפיו של אוריה והוא האזין לה, מופתע. “די! די! די!” היה משהו משחרר בצעקה הזו ואוריה קרס תחתיו בשנית מקשיב לאלפי בנות קול שהשיבו לו.
דמעות החלו זולגות מעיניו, מרטיבות את זקנו הקצר, נוחתות ברכות על הארץ. “די. אני לא יכול יותר.” הוא כבר לא צעק. “אני מקנא. נכון. ברחתי. נכון. היה לי קשה.” אדם ותפקידו החדש, עוז שיודע היכן המלך, רעיה ודמעותיה, בנו וטענותיו. לונה. לונה שלו! הדמעות זלגו כעת מהר יותר, הוא לא טרח לנגבן.
רגעים ארוכים ישב שם, מתאבל על קשייו. אצבעותיו חורשות שבילים צרים באדמה שהתרככה מדמעותיו. “ידידי. מלכי.” המילים יצאו מהחלל האפור ההוא שנפער בתוכו. “העם זקוק לך. אנחנו מתקשים להסתדר כשאינך כאן. המשפחה שלי זקוקה לך.” הוא הרכין את ראשו, טומן אותו בכפות ידיו הבוציות. “אני… אני זקוק לך.”
********************************
“אחיטוב!” לימאי הופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם אשתו לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לאשתו שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
אחיטוב התיישב בכבדות, מהוסס. “אני רוצה קודם כל, להודות לך.” הוא לא הביט בלימאי. “אתה הקשבת לי כשסיפרתי על בני אניל.” לימאי הנהן בשקט, נזכר בשיחה ההיא. “אני צריך גם להתנצל, לימאי.” אחיטוב המשיך, מנמיך את קולו. לימאי הזדקף בכורסתו, מרגיש את גבו מתקשח.
“לא הערכתי אותך נכונה. ידידי. לא הכרתי אותך מספיק.” שר האוצר הביט בפניו של לימאי, בוחן את תגובתו, “אתה אדם טוב.” לימאי השתדל לקחת אל תוכו את המילים הטובות. לא לחשוב כיצד העריך אותו אחיטוב קודם לכן…
במטבח ישבה דילה, מאזינה לשיחה. אין היא יודעת מה קרה לאניל, וכיצד קשור בעלה. היא כן יודעת שלימאי השתנה. משהו בו נעשה רך יותר. חושב יותר. גם לה הוא דואג עתה יותר. הוא מקשיב לה באמת.
“הוא נער מהכפר, נכון. אך הוא מנומס מאוד. אחותו בת עשר, טד מטפל בה. היא תחלים בקרוב, בעזרת הבורא.”
היא פספסה משפטים אחדים, ככל הנראה, כי היא לא מצליחה להבין את דבריו של שר האוצר עתה.
לימאי שאל משהו בשקט. “הם לא יכולים לחזור לכפר.” אחיטוב ענה לו בקול. “אף אחד לא מחכה להם שם. את הטיפול היא צריכה לעבור בעיר. ילדים מסכנים.” נער כפרי ואחות חולה בת עשר. זה עצוב. דילה ניסתה לדמיין אותם בעיני רוחה.
“אני חושב שהכי מתאים שהם יהיו כאן.” אחיטוב נשמע בטוח ומבקש בו זמנית. “אתה תסתדר איתו מעולה.”
הכי מתאים שיהיו כאן. מה? יהיו כאן שני ילדים? למה בדיוק מתכוון שר האוצר? דילה מיהרה לטרקלין מיד כששמעה את הדלת נסגרת.
“מה זה היה צריך להיות?” פניה היו אדומות.
“אל תדאגי.” קולו של לימאי היה שקט, “אמרתי לו שזה בלתי אפשרי.” עצב עמד בעיניו.
“למה?” כעס עמד בפניה, מרטיב את כפות ידיה בזיעה. “למה זה בלתי אפשרי?” קולה טיפס עוד, דק וגבוה.
“את מסכימה?” קצה של חיוך עלה על שפתיו, העצב ההוא סר. “את מסכימה, דילה?”
היא הנהנה, לא נושמת, “רוץ, תנסה להספיק אותו!” פתחה עבורו את הדלת, מביטה מרחוק אחר דמותו המתרחקת של שר האוצר.
ולימאי רץ.
**********************
“כאן זה הקבוצה של אדם?” נער תמיר עמד על יד השער, ידיו מאחורי גבו.
“כן.” אדם נעמד. “אני אדם, מי אתה?”
“זה ברוד,” עילאי חייך אליו, מושיט לו יד ללחיצה. “הזמנתי אותו להצטרף אלינו.”
“שלום ברוד” אדם הוביל אותו לידו, “בוא שב.”
ברוד התיישב, מביט סביבו בשקט.
“אני מולא,” חייך אליו נער שמנמן, “ברוך הבא.” יתר החברים הנהנו בראשם או הרימו יד בברכה.
רק אניל הביט בו המום וכועס.
“מה אתה עושה כאן?” הוא נעמד, מנער את מכנסיו. “למה באת גם לכאן?” אוזניו היו אדומות ועיניו מלאות בכעס גדול.
ברוד שתק. לא מביט באניל.
חברי הקבוצה העבירו את מבטיהם מאניל לברוד ושוב לאניל.
“אני אלך.” אמר אניל, מפנה את גבו לקבוצה, מתרחק במהירות.
-
“אחיטוב!” לימאי הופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם אשתו לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לאשתו שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
מילה נרדפת למישהי?
-
תוהה בדיוק כמוה.
לא יודעת להסביר למה אבל מפריע לי היציאה “לסיבוב קטן”, למה לא יכול לצאת מהבית עם אשתו וזהו..?
לא בטוח שצריך לתקן משהו אבל משהו פה לא זרם לי.
כמו תמיד שווה לקרוא!!
-
-
לא יודעת מה בדיוק קורה העם הרב נטפרי. לא כתבתי שומדבר בעייתי.
“אחיטוב!” לימאי היה מופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו מקיש על הדלת.
-
בדיוק כשרצה לצאת עם אשתו לסיבוב קטן.
-
בדיוק כשרצה לצאת עם דילה לסיבוב קטן.
-
“בוא היכנס!” הוא נכנס
יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לדילה שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
-
-
אוקיי, שיניתי את המילה אשתו- לדילה.
אני רק זקוקה למילה נרדפת למופתע- שמופיעה בקטע הקצרצר הזה פעמיים…
-
אולי תמה? או משתומם?
“אחיטוב!” לימאי השתומם לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם אשתו לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לאשתו שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
-
תודה!
משתומם רק מלראות את חברו? נשמע לי יותר מדי, והתמה סתם לא מתחבר לי…
-
-
הפרק מצוין, כמו תמיד.
אולי בפעם השניה תכתבי “תוהה בדיוק כמוה”?
-
תודה!
כן, הוא תוהה בדיוק כמוה.
מצאת לי!
-
-
-
מימי
ביקשת ביקורת?
קיבלת מנט פרי…..😉
יש מצב להעלות שוב את הפרק נורמלי?
-
מה עם ביקורת שלך?
“אחיטוב!” לימאי הופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם דילה לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לדילה שנסוגה בדממה למטבח כי הוא תוהה, בדיוק כמוה.
-
-
אניל הוא לא הבן של אחיטוב? אם כן איך הוא לא ידע לפני כן שברוד נמצא אצלו עם אחותו נואר? מוזר לי שהוא פוגש אותו כעת פעם ראשונה.
הפרק כרגיל כתוב מעולה!
-
“מה אתה עושה כאן?” הוא נעמד, מנער את מכנסיו. “למה באת גם לכאן?” אוזניו היו אדומות ועיניו מלאות בכעס גדול.
ברוד שתק. לא מביט באניל.
אניל הוא הבן של אחיטוב, מן הסתם הוא יודע שברוד ואחותו היו אצלם. אבל מה ברוד עושה בקבוצה? למה הוא מגיע אחריו לכל מקום? תסכימי איתי שבעיניו של אניל זה מטריד ואפילו מעצבן…
-
-
מסכימה,
אולי תוסיפי משהו בפרקים הקודמים על התגובה/אי תגובה של אניל על בואו של ברוד, ואז יהיה יותר מובן בפרק הזה שהוא מגיע גם לפה, אני מניחה שאת רוצה להעביר את המסר שאזכורים מהעבר לא עושים טוב לאניל, תדגישי את זה קצת יותר…
מענין לשמוע מה האחרות חושבות
-
נשמע שאניל לא מרוצה רק בגלל זכרון העבר ולא דווקא מאחר וברוד מתארח בביתו כעת, אניל יכול לקפוץ ולהגיד איזה משפט נוסף שעכשיו הוא מבין למה ברוד התארגן ליציאה היום או אם הוא עוד פחות נחמד הוא גם יכול לשאול מפורשות האם לא מספיק לכבוש את ביתו שבא עכשיו גם לחבריו…
שיהיה יותר ברור שהוא מתייחס גם לשהות שלו בביתו.
“שלום ברוד” אדם הוביל אותו לידו, “בוא שב.”- מה הכוונה? הושיב אותו לצידו? ליווה אותו מהשער לקבוצה?
לימאי השתדל לקחת אל תוכו את המילים הטובות. לא לחשוב כיצד העריך אותו אחיטוב קודם לכן…-
מספיק לשים רק נקודה אחת בסוף המשפט.
“מה זה היה צריך להיות?” פניה היו אדומות.-אפשר לשאול למה היו אדומות? אם היא כן רוצה וכ”כ רוצה את הילדים אצלה (ומעניין מתי קרה השינוי, כמה שזכור לי פעם היא לא רצתה ילדים לא שלה), מה פשר האדמימות?
דליה לא אמורה לכעוס או להתבייש?
קצת נשמע משפט כועס גם בגלל המילים שלה המתריסות כביכול וגם צבע הפנים.אהבתי את הרעיון של אחיטוב! טוב שהוא חשב עליו..
נשאר לנו לחכות במתח לראות איך ההצעה תעבור אצל ברוד 🙂
-
לידו- צודקת, לא מספיק ברור.
בקשר לאניל- אני חושבת שכבר מבינים מכל מה שקראנו עליו עד כה שהוא לא דברן גדול.
חוצמזה- תחשבי על הסיטואציה:
אתה יושב עם קבוצת חברים חדשה, שאתה עוד לא מרגיש בה ממש בנוח, לא ידעת איך להציג את עצמך בפניהם, ואז מגיע חבר שמזכיר לו את הימורים, את זה שהיה עליו לקחת הלוואה, שיודע ומכיר את הוריו, ופשוט נמצא שם.
לצעוק עליו יותר מדי חזק או יותר מדי בפירוט הוא לא יכול, הוא מתבייש מהחברים החדשים שלו, לשתוק הוא גם א מסוגל, ולכן באמת הוא קם והלך.
מה אומרת?
-
לא לצעוק יותר מדי, אבל נורמלי שגם אנשים ביישניים ולא דברניים קופצים וזורקים משפטים חדים וכואבים ועוד יותר ממי שבד”כ בטוח בעצמו ודברן כשהם מרגישים שלקחו להם את המקום מאחר והם הרבה יותר חוששים על איבוד עצמם ומקומם
אניל נשמע אחד שמאוד לא בטוח בעצמו, הוא מכיר את עצמו דרך החברה, כרגע כשהוא בחברה טובה הוא טוב, שווה, מוערך ואז מגיע מישהו וגוזל ממנו את כל הטוב, את כל מה שיש לו למעשה
לא יכול להיות שהוא מפרגן לנו משפט יותר? ועוד משפט חריף שאמור להשפיל/ לפגוע במי שפגע בו ותפס את מקומו,
ככה שלפחות הם יצאו תיקו?
הוא לא מצליח לשלוט בעצמו מרוב כעס (אין לו אישיות מדי חזקה ובנויה משל עצמו) אז הוא לא חושב על כל היתר, הראש שלו עסוק עכשיו רק בברוד, הוא רואה רק אותו
נראה לי שהוא נהיה פתאום עדין מדי, המשפטים שלו לא כועסים כ”כ.
למשל כשהוא אומר אני אלך- והולך, הוא לא מוחה כנגד ברוד , לא בורח משם בריצה
בעיניי חסר כעס, אפילו שהוא עם חברים חדשים, הוא אמור להיות חנוק מרוב כעס, אם הוא לא מרשה לעצמו לכעוס יותר בפרהסיא, אפילו שמתאים לי שהוא מאבד שליטה, לפחות הקול שלו ירעד מרוב כעס חנוק, שהוא ירוץ משם מהר לפני שיתפרץ
אבל אולי אני סתם כועסת יותר מדי בשבילו 😉
-
-
-
ועוד משהו- שני הילדים אמורים לעבור לגור אצל לימאי?
“אני חושב שהכי מתאים שהם יהיו כאן.” אחיטוב נשמע בטוח ומבקש בו זמנית. “אתה תסתדר איתו מעולה.”
המשפט מתחיל לדבר על שניהם וממשיך לדון רק בנער, אם הילדה ג”כ אמורה לעבור לשם הייתי מצפה לראות אזכור לכך גם אם אולי לימאי עצמו לא יתנהל מולה (אם זאת הסיבה שנשמטה מהמשפט), אשתו תאהב אותה, תהנה איתה, הבית שלו ישתנה עם השמחה שלה- מפרגנים מחמאות רק לבנים 😉?
-
מימי
דבר ראשון : קשה לי לקרוא ככה שזה עם איקסים ואז יש קטעים – אני מאבדת את כל ההקשר
(חוצמיזה כבר שכחתי מה היה בפרקים הראשונים )
בקשר לאניל – אל תשכחו שזוהי אליגוריה כביכול די קדומה אז פעם לא היה מקובל לשתף בכלל את הילדים
לא בטוח שאחיטוב – אבא של אניל? סיפר לו על כך הוא עושה רושם של טיפוס אימפולסיבי קצת ויותר מידי בטוח בעצמו , וקצת כופה את עצמו על אחרים
דבר שני בקשר לשהות עם הילדים הקטנה אמורה לשהות במרפאה בעבר לא היו טיפולי בית בכלל .
בקשר לדקדוק / תחביר – לא מבינה בזה
נשאיר את הבמה לטובות ….
-
כיף לקרוא ביקורת שלך, רבקי!
בקשר לטיפולי בית- נואר לא צריכה טיפול, רק לקחת תרופה מידי יום…
וחוצמזה- העשירים מאז ומעולם הזמינו רופא אליהם הביתה ולא הלכו…
תודה:)
-
-
מימי המדהימה!
מאוד נהנית לקרוא את הסיפור שלך.
יש בו משהו שכן מרגיש לי זורם יותר וקליל מספרים של מיה קינן, וזה כנראה הסגנון האישי שלך, שמשלב את שניהם.
המשלב הלשוני של הרבה דמויות הוא ממש יומיומי מהדור שלנו – ופחות מהסיפור. כמו: לא הרגשתי טוב – איני חש בטוב וכו’ לא יודעת אם בכוונה או לא.
שמתי לב למשהו קטן – בפרק 9 מסופר שאודיה סיימה להכין ארוחת צהריים למחר. זה משהו מאוד נכון ויומיומי לגבינו, אך בתקופה של הסיפור עד כמה שהבנתי לא היו מקררים… כנראה שהיא הכינה את האוכל לאותו יום.
להכין ארוחות בעבר היה הרבה יותר השקעה, והדרך שבה זה כתוב בסיפור זה ביטוי לחיים שלנו, שמכינים ארוחה תוך חצי שעה ולסיים מהר, כי יש עוד מלא משימות – נשים עובדות במשרה מלאה וכו’.
תצליחי!
-
שלום איילת, כיף שקראת!
צודקת לגבי ארוחת צהריים… כמו שכתבתי פה כמה פעמים- הכתיבה שלי נורא אסוציאטיבית, וכנראה הייתי רעבה או משהו:)
אתקן!
-
-
סכמנו פרק לשבוע, לא?
בלוח שלי עברו שבועיים 🗓
זה אומר שהיום זה יעבוד בשיטת 1+1? 🤔
-
ושוב עבר שבוע 🙁
מימי, מה קורה?
-
נכון, כבר כמה פעמים ביום שאני מחפשת פרק ולא מוצאת:(
מקווה שהכול בסדר איתך מימי, בטוחה שאת לא סתם מותחת אותנו
-
-
מימי מה קורה?
השארת אותנו באמצע הסיפור
כל פעם אני בודקת מה קורה מה מתפתח
ופתאום נעלמת
מחכה להמשך
-
עוד כמה שבועות עברו וכלום…
הכול בסדר?
Log in to reply.
