הסיפור של פרלה סגל (מרים)

[מרים סולובייציק]

חברות יקרות,

אני עדיין מוצפת ומטולטלת מהאסון שקרה לי, ולכן נראה לי שהיום לא אכתוב פרק כמו שהבטחתי לגבי שני וחמישי,

מנגד, אשמח אם יש למישהי איזה סיפור אפילו קטן, פצפון, על בעלי היקר זצ”ל, אפשר לשלוח לי בהודעה פרטית.

תודה רבה, בשורות טובות.

[תמי אפשטיין]

מרים יקרה!

חשבתי עלייך הרבה בשבוע האחרון. אסון נורא ומטלטל.

בעלי (להבדיל) הכיר אותו מ’זכרון משה’. תמיד ישב ולמד בשקידה עצומה. היה איש ספר, כפשוטו. ניכרה עליו אישיותו.

אבידה גדולה ;(

[שולמית LEVI]

מרים יקרה!!

כ”כ כואב ומטלטל חושבת עלייך הרבה ומתפללת

קראתי באתר “פורום לתורה” דברים מפעימים!

מרים , מאחורי כל איש גדול עומדת אישה גדולה

זכות היא לנו להיות כאן בחברתך

מעריכה מאד!!!

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

😥

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

מרים יקרה

הייתי כ”כ עצובה מהפטירה הפתאומית

והרגשתי שאני רוצה לקרוא קצת על בעלך הצדיק

אז חיפשתי בכל מיני אתרים

וממש נפעמתי!

זו אבידה של כל הדור 😥

שהקב”ה ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”

הרבה כוח

[חיה]

קראתי עליו ביתד נאמן, (בטור על הנפטרים)

נראה שהוא היה בן אדם מיוחד.

תנחומיי.

[מרים סולובייציק]

פרק נוסף בסיפור, מכאן אמשיך לפרסם, בלי קריאות ביניים (יש שרשור מיוחד לתגובות, תודה).

הילדים מגיעים לסעודת שבת אצל באבע. ככה מודיעים לי ביום שישי. אני צריכה לקחת אותם מיד אחרי הדלקת נרות כי הם מחכים לי ברחוב הראשי, על המדרכה, ואני צריכה לדאוג להגיע לשם לפני שהסבלנות שלהם נעלמת להם לאנשהו, וקוצר רוח משתלט על הגזרה, דבר שעלול לגרום להם לרדת לכביש. המכוניות שנוסעות בערב שבת, בעיקר בריכוזים החרדיים, נוסעות במהירות, לא נותנות זכות קדימה להולכי רגל, וצריך ניסים כי הם ממש טסים, שח”ו לא תקרה תאונה. אבל אני מדליקה נרות אצל באבע, והיא אומרת לי אל תביאי אותם עכשיו, לא יהיה להם מה לעשות פה והם סתם ישתוללו. אמרתי לה שאני חייבת לגשת למקום שבו הם מחכים כי אני לא יכולה לתת להם לחכות זמן רב מידי ליד הכביש הראשי. בסוף היא משתכנעת ואני הולכת מהר – מהר להביא אותם, אמרתי לבאבע שאם זה מפריע לה אני יכולה להסתובב איתם למטה ולעלות רק אחרי מעריב, בעצם כן תביאי אותם, ואם ישעמם להם אז תרדי איתם. מוישי לא מגיע, זה מביא לבאבע את הסעיף, כולם חוטפים ממנה פסק, ואז אלחנן מתחיל לצעוק:

רבצין! רבצין! רביצן! (ועוד איזה 9 פעמים רבצין!) אני לא מסכים שתפני למירל, היא דואגת למוישי כמו לכל ילד אחר שלה, ואם היא לא שלחה אותו הנה היום סימן שיש לה סיבה מוצדקת. וככה הוא חוזר על דבריו מספר רב של פעמים. חוץ מזה השבת עברה בנעימים. באבע מבקשת ממנו – כהרגלה לפשוט את ה”חאלאט” וללבוש חלוק (כדי שלא יתלכלך). אנחנו יושבים בסעודת שבת ואוכלים ושרים זמירות, סעודה שלישית אני עם אלחנן לבד בבית, נחום אצל באבע. אחרי הבדלה אנחנו משוחחים בטוב ובנעימים עד השעות הקטנות של הלילה, אני הולכת לישון, אלחנן ניגש לחדר האמבטיה. כנראה ישנתי כמה דקות, כי אני מוצאת את עצמי מתעוררת לאחר שנחום מנער אותי כמו שמנערים שטיח מאבק, מאמע! קומי כבר! מה קרה לטאטע? שואל בהיסטריה. לא יודעת, אני אומרת ומושכת את השמיכה על פני.

משהו לא בסדר עם טאטע, מתעקש נחום, יש קולות מוזרים באמבטיה, אני מתקשר להצלה.

אל תגזים! אני מוחה, אין לי כוח לבלגנים באמצע הלילה אצלי בבית. אבל הוא לא שועה למחאותי ומתקשר מהפלאפון שלי. הוא מנסה להיכנס לחדר האמבטיה אבל כנראה אלחנן שוכב וחוסם את הדלת. החובשים מצליחים בסוף לשלוף אותו משם (מזל שלא נעל את הדלת!) כשהוא מחוסר הכרה ומחרחר, השעה שבה הם טיפלו בו נדמתה לי לנצח, התלבשתי בזריזות והצטרפתי לחובשים לנסיעה לבית חולים. שם מתבררת הטרגדיה: אירוע מוחי נרחב וחמור שפגע בגזע המוח שאחראי על פעילותו התקינה של הגוף למשל מערכת הנשימה. אין מה לעשות, אמרו הרופאים במיון, פשוט לחכות למוות או לנס, הם לא הכניסו אותו לשום מחלקה והשאירו אותו בחדר התאוששות שהשם יודע מה הקשר בינו לבין החדר הזה.

בהפעלת פרוטקציה הועבר למחלקה פנימית לחדר ניטור ששם ביצעו מעקב אחרי המצב שלו. הייתי אצלו חוץ ממוצאי שבת הידוע לשמצה, גם בערב שביעי של פסח וגם במוצאי החג לאחר שהודיעו לי שיש החמרה במצב למחרת בבוקר הוא נפטר.

מאז אני לא אני, הביאו את הילדים הקטנים להיפרד ממנו.

מאמע, נכון הביאו אותנו לכאן להגיד שלום לטאטע כי הוא הולך להיפטר? ככה הקטנה שלי רוחי אפרוחי – עוד לא בת שבע.

נשארתי לבד. אני עם כל המשפחה שלי – ובכל זאת לבד. מוישי היקר שיתף אותי: “יש לי חור בלב, ריקנות נוראה שאי אפשר למלא אותה, ואני לא יודע מה לעשות”.

אמרתי לו שגם לי יש, ואני גם כן לא יודעת מה עושים עם זה.

בשבעה ביקשתי שכולם ישבו בבית אחד, אני רוצה לשמוע את הקדישים והתפילות, אני רוצה שיבואו הרבה אנשים לנחם אותנו, אני רוצה להיות עם גיסתי ועם חמותי. לאחר שקמנו מהשבעה נסענו לבית העלמין להתפלל על הקבר של אלחנן, השמים בוכים איתנו, גשם שוטף ירד והרטיב אותנו מתחת למטריות ומבעד למעיל ולמגפיים. מיד כשסיימנו התפזרו העננים והשמש יצאה.

חזרתי הביתה ולשגרה (איך יכולה להיות שגרה בלי אלחנן?) השעות הכי קשות לי הן שבע בבוקר, שאז אלחנן היה רגיל לקום לתפילה, ובין 8 ל11 בערב שאז אני לבד וב11 אלחנן היה רגיל להגיע הביתה מבית המדרש. הוא היה אומר לי אני הולך לתפוס חברותא עד 11 וחצי. אמא שלי תחי’ רגילה להגיד – כשישנים לא מרגישים כלום, ככה היא אומרת, והיא בדרך כלל צודקת, כלומר שאם אני אישן אני לא ארגיש את הפחד שלי להיות לבד בבית בשעות הלילה אבל מה לעשות שאני לא נרדמת מרוב הפחד? אז נחום מגיע לישון בבית כל לילה אבל הוא מגיע באזור 12-1 בלילה וישראל מגיע פעמיים בשבוע.

בלוויה הבנים הספידו בדברים קורעי לב, מי יכול לשמוע ילד בן 10 אומר קדיש בלי לבכות?

בשבעה בלבלו לי חלק מהמנחמות את המוח, לא כולן יודעות מתי ללכת. רציתי להתפלל ערבית במניין שלא אחד הבנים אבל הפריעו לי ולא התאפשר לי להתפלל איתם אני דנה אותם לכף זכות 1) שהן לא יודעות איך להגיב על כזה אסון נורא. 2) שהן מתכוונות לטובה. מידי פעם הלכתי לחדר אחר להיות בפרטיות למשל עם העו”סיות שלי ועם בנות דודות שלי. הגיעו אלי גם חברות מהסמינר, ומהעבודה, גם הרכזת שלי הגיעה וגם רותי מנהלת ההוסטל. גם את רוחי הביאו אלי וגם כי צוות האומנה מסאמיט הגיעו לנחם אותנו.

היו המון אנשים ונשים, גם אחיות שלי וגיסות שלי ואחייניות, וגם אבא ואמא שלי.

שמעתי עליו סיפורים מרגשים שאולי בהמשך אספר אותם (זה לא קונטרס לעילוי נשמת… אלא ספר קריאה).

עולים לי שירים שהוא שר בפסח ממסורת אבותיו. אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו…[1] ועוד. היה לו קול יפה ומרגש – א הארציגער.

אני עדיין בשוק פשוט לא מאמינה שזה קורה לי, אני מחפשת אותו לפעמים, אני מחכה לשעה 11 וחצי בלילה השעה שבה היה חוזר הביתה (לאחר שהוא היה הולך לתפוס חברותא).

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] מוסף לשלושה רגלים

[מרים סולובייציק]

לא, הוא לא יבוא.

מסתכלת על המיטה המוצעת, כלי המיטה מתוחים סביב, השמיכה מקופלת, הכרית במקום, והסדין מתוח – מתוח, יפה – יפה, ורק אני יושבת בחדר. מתאבלת. מתאבלת על מה שקרה, על מה שלא יקרה, על האיש הטוב הזה שלא יחזור.

לא, הוא לא עובר בספונג’ה, לא עובר אפילו על “שפיץ פיס” (קצות האצבעות בתרגום חופשי מאידיש). הוא גם לא פותח את הדלת והכיס לגבאי של קופת השכונה.

אני כותבת

וכואבת

כי דבר לא יעזור

וכי הוא לא יחזור

לא יציע לי עזרה כהרגלו, הפח היה התחום שלו גם הכנת הנרות לשבת.

הרבה פעמים קנה מצרכים במכולת, המוכרים זוכרים אותו, הם הגיעו ללוויה.

הוא לא יגיד לי “מה שלומך רבנית עולמית?”

ואני לא אגיב “מה שלום מרן רשכבה”ג[1]?”

לא יהיה מי שיגיד לי את המנטרה שלו:

תחיי, תחייכי ותיהני מהחיים.

לא, הוא לא.

אין לו תחליף. הוא היה תופעה חד פעמית.

די! אני לא יכולה, אני מתחילה לבכות, והעיניים שלי כבר נפוחות וכואבות. עדיף שאני אלך לישון.

כשישנים לא מרגישים כלום. ככה אמא תחי’ אומרת.

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] ראשי תיבות “רבן של כל בני הגולה”.

[מרים ש]

איתך מרים היקרה,

בצערך ובאבלך.

מעריצה את הכח שלך לשבת לכתוב, לכאוב לשתף.

מן השמיים תנוחמי.

[נועה רז]

מרים,

אני קוראת וכואבת כל כך😔

תמשיכי לכתוב כל עוד את יכולה, זה נוגע בנו. זה מחזק אותנו.

והכתיבה שלך יפהפייה, בלי שום קשר.

[תמי אפשטיין]

מדמיע.

נשמע שהיה רגיש ומיוחד

[מרים סולובייציק]

פרק חדש:

ביום שני היה המחזה סוריאליסטי, שולחן ערוך בכיבוד קל – כי בתוך השלושים אסור לערוך סעודות וארוחות של קבוצת אנשים ביחד, ומנגד, ארון ספרים חדש שהוזמן כבר לפני כחודשיים, הרבה לפני האסון, ורק היום הגיע, הארון שבעליו לא זכה לראותו, שבכלל לא היה צריך אותו – מה רע בארון הישן? לא צריך לקנות חדש. אמר, אבל אני כל כך רציתי, אז הוא הסכים.

התאספו כאן בבית הגיסות – רוחמי ואסתי, והבנות והכלות שלהן. רבקי שלי לא השתתפה מפאת השעה המאוחרת – היא צריכה להגיע למחרת בזמן לבית הספר.

באבע סיפרה עליו:

הוא לא היה רוצה שידברו עליו – איש צנוע מאוד. למעשה, אפשר לדבר עליו עד מחר אז ננסה לתמצת את הדברים כדי שנוכל לסיים בזמן.

הוא לא סבל שידברו עליו. איש ישר וטוב, רצה לתת את כל הבית שלו לאחרים, אפילו את האוכל שלו נתן לעניים. כולם ידעו שכסף לא נותנים לאלחנן ביד, אלא אם כן רוצים לתרום את זה לעניים, הוא היה מוצא איזה שלעפער ונותן לו את כל הכסף שלו. בעל מידות טובות. אהב מאוד לעזור לאחרים צנוע מאוד, אף פעם לא סיפר על עצמו, הטוב שלו היה בלי גבולות, היה תמים גדול, תמים תהיה עם השם אלוקיך. כל תפילה שלו היתה מלווה בבכי כמו ביום כיפור – אם הוא היה לבד. לא היה אכפת לו לשבת במקום צדדי.

אהב את כל האנשים, לא אמר מה הוא יכול ומה לא. אהב להיות עבד השם. הוא לא חיפש שיכירו בו, היו לו קשיים בחיים והוא תמיד אמר יהיה טוב, אבא ילמד איתי בשמים והצדיקים יהיו מסביבי.

הוא תמיד חיפש רוחניות היה לו לב זהב, כל מה שהיה לו נתן לאחרים.

היה לו ראש טוב אבל הצרות (ההתמודדות) לא נתנו לו ריכוז, הוא קצת ירד אבל בטבע הוא היה גאלדענע קינד (ילד זהב) היה לו יראת שמים: לא קראתי ק”ש טוב, אני יכול להגיד שוב?

חבל לאמא שלו, וחבל לעם שאיבד חייל כזה טוב ששירת את השם בכל כוחו. התפלל בכוונה בבכי. הוא אף פעם לא הראה מה הוא יכול – עניו וירא השם.

הוא כל הזמן רצה ללמוד, והיה לומד לעיתים בשכיבה, כדי שלא ירדם שם את הראש על הברזל בלי כרית למרות שזה היה מאוד לא נוח. הוא היה כל הזמן מברר אצל המלמדים והרבנים של הילדים שלו איך הם לומדים וכשמישהו צחק עליו על זה, הוא אמר העיקר שצוחקים ולא בוכים.

הוא היה טוב לכל אחד, כולם אהבו אותו, סבל בשקט עד שהגיע הסוף. בדרך כלל נהיים חולים לפני הפטירה כהכנה לחיי העולם הבא, הוא חי את החיים בעולם הזה וכל הזמן התכונן לחיי העולם הבא, אז הוא לא היה צריך להתכונן, ולכן לא היה חולה.

הוא פרגן לכל אחד, בשנים שלא היו לו ילדים הוא היה הולך לכל ברית לכל פדיון הבן, לכל שולם זוכר לכל בר מצוה ולכל חתונה שהזמינו אותו, והיה שמח בשמחת בעלי השמחה גם על דבר שלא היה לו. הוא לא קינא באף אחד.

איפה פוגשים היום אנשים כאלה?

הוא לא סבל שאומרים עליו שבח, איש עניו איש אמת, הוא חסר לנו כי הוא דוגמה איך נתנהג ולכלל ישראל. להתפלל שכבר יבוא משיח ותחיית המתים, מקווים שיהיה מהר כי אין כוח לחכות לגאולה.

רק לדבר זה לא יעזור, צריך לקחת מה ללמוד ממנו.

והחי יתן אל ליבו.

אחר כך גם אני סיפרתי כמה סיפורים, הוא שמח מאוד שחזרתי הביתה מההוסטל, וכששמע ממני שזהו, אני כאן, שמחתו הרקיעה שחקים.

החצי שנה הזאת היתה בשבילנו מתנה מהשם, שזכיתי לחיות איתו עד חצי שנה ביחד.

כנראה שלא סיימתי בזה את נאומי, אבל אני מצטערת, אני לא זוכרת מה סיפרתי, אחר כך דיברו כמה אחייניות ומדבר לדבר מתבררת אישיותו הנעלה.

אחד האחיינים סיפר לבני, שאלחנן שאל אותו בחול המועד פסח, שצריך לזכור להגיד ספירת העומר כל יום בלי לשכוח, (יש אומרים שנשים לא יברכו על ספירת העומר כי הן יותר נוטות לשכוח כי זה ברכה לבטלה אם לא מגיעים עד שבעה שבועות בלי לספור את הכל עם ברכה) אז השאלה היא האם מישהו שהתחיל לספור בברכה ספירת העומר ובאמצע ספירת העומר הוא נפטר, האם הברכה היתה לבטלה?

אחיינית אחת כתבה עליו שיר מרגש, סוחט דמעות.

עוד לא ביקשתי ממנה רשות לכתוב אותו בפרק הזה אז אם היא תרשה לי אכתוב אותו בפרק הבא בלי נדר.