זהירים אבל! //אתגר חדש

[ת. עקבי]

אתגרת בהחלט 🙂

בחרתי דווקא בצד הילדה מהדיון ההוא. אמנם לא עובר במדויק את הכללים – אבל כן את כף הזכות, לדעתי.

*

אמא קוראת לזה קוצים. לדברים האלו שלא נותנים לי לשבת אפילו לדקה ארוכה-ארוכה, שבכלל לא חושבת להיגמר.

קוצים זה כואב, והם חומים נורא, מהסוג ששפרה קוראת להם משעמם טילים.

שפרה כבר הלכה מזמן, מיד אחרי שאמרה שלום לתמי הגננת וכיתפה שוב בתנועה המצחיקה שלה את התיק של הגדולות עם הפסים הכחולים והריבועים האדומים והלבנים.

גם לשרי יש אותם, ככה היא אומרת כל הזמן. היא גם מוציאה לי לשון כל הזמן, כשהגננת לא מסתכלת, ובשבועיימים האחרונים היא לא מפסיקה לספר על הטיול שעשו לירושלים, העיר של הכותל.

אני אוהבת את הכותל, עם האבנים הגדולות הגדולות. אני חושבת שאמא פחות אוהבת אותו כי היא כל הזמן בוכה לידו, במיוחד אחרי שסבא הלך לבית של החולים.

הרבה שבועיימים לא היינו בכותל, אבל אמא אמרה שאולי ביום ראשון נלך טיפה, אם יהיה לה כוח.

כמה זמן נשאר עד ליום ראשון? ואיך זה שלאמא אין כוח?

אני כבר רוצה לספר לשרי וכל שאר הילדות שגם אני הייתי בירושלים, העיר של הכותל. אבל אני לא אוציא לשון, כי אמא תמיד אומרת שרק ילדות קטנות עושות ככה. ואני ילדה גדולה! נורא-נורא גדולה!

הקוצים מתחילים להפריע לי, אז אני זזה לכל הכיוונים כדי שירדו לי מהכיסא, אבל תמי הגננת מתחילה לכעוס ולסמן עם האצבעות שלה.

אני מפסיקה מהר-מהר, למרות שזה כואב, כי אני גדולה. עובדה שאתמול הרשו לי להקשיב לשיחה של גדולים!

אמא אמרה לאבא על סבתא ירושלים, שעצוב לה להיות בלי סבא. אבא אמר שהבית גם ככה קטן, ושל סבתא גדול יותר. ושאנחנו נעבור אליו! ונהיה כל יום בירושלים, העיר של הכותל!

אני צריכה להגיד את זה לשרי, היא בטח תעשה לי פרצוף מקנא, או שתמציא שאתמול הם טסו לדוד שלהם שבאמריקה.

אני שונאת שהיא ממציאה סיפורים, במיוחד כשהם לא הגיוניים. אפילו שפרה אומרת שאמריקה זה רחוק מאד, ורק ירושלים קרוב.

אני לא יודעת כמה קרוב, אבל אני כן יודעת איפה סבתא גרה. וממש ממש צובטת לי הבטן כשאני חושבת עליה.

כמה זמן נשאר עד ליום ראשון?

אני צריכה לשאול את הגננת. אבל אם אני אשאל – שרי תצחק עליי שאני לא יודעת, כי אני לא מקשיבה בריכוז.

גם הגננת אומרת שאני לא מקשיבה בריכוז, ושילדות שנמצאות בגן צריכות להקשיב. אבל כבר לא הקשבתי, ומאוחר להקשיב עכשיו, עוד טיפה הריכוז נגמר.

אני צריכה לשאול את אמא, חבל שהיום היא אמרה לי חזק ללכת לגן.

אולי כי מעבירים את הבית שלנו לבית של סבתא?

חבל. חבל שהיא לא אמרה לי. אני ילדה גדולה ויכולה לעזור לסבתא הרבה! כמו בפסח!

אולי היא שכחה?

כן! היא בטח-בטח שכחה! היא כל הזמן אומרת שאני מיוחדת ואיזו עבודה אני עושה. היא בטח-בטח שכחה!

הקוצים שוב מפריעים לי, אבל בגלל שסבתא בטח-בטח מחכה לי אז אני זזה עוד יותר לכל הכיוונים.

הגננת כועסת עוד ושולחת אותי לפינה של המטבח, ואחרי טיפה דקות הריכוז נגמר וכולן יוצאות לחצר, חוץ מיעל הגננת.

היא עסוקה בגזירות של שפכולים, ולא רואה בכלל שאני מחפשת את התיק שלי.

מצאתי אותו! ועכשיו נשאר לי רק לצאת מהגן וללכת לסבתא. היא בטח-בטח מחכה לי נורא.

קצת קשה לצאת מהגן, כי השער שלו נעול והגדר גבוהה, אבל הקוצים עוזרים לי לטפס על עץ גבוה ומשם על הגדר, ואחר כך לטפס למטה ואז כבר אני נמצאת ממש על הרצפה ויכולה ללכת עד לסבתא!

אין הרבה אנשים ברחוב, אז אני מחכה בסבלנות למרות הקוצים עד שאני רואה אישה שנראית נחמדה.

היא הולכת מהר, ואני לא יודעת לקרוא חזק, אז רק אחרי כמה רחובים שהרגליים שלי כבר מתעייפות אחריה אני עוצרת ומחכה למישהו אחר.

מישהו אחר מגיע, והוא שומע שאני קוראת לו. אבל הוא לא מבין בכלל מה אני רוצה.

וסבתא בטח-בטח דואגת לי כבר נורא!

[שרה ברנט]

לא האמנתי כשראיתי.

אבל איתי היו עוד כעשרה עדים, אז אני בטוחה שזה לא היה חלום.

אולי זה לא היה חלום, אבל זה היה סיוט. סיוט שאני עדיין מתעוררת ממנו בלילה. וגם בהקיץ.

אני רואה את זה כל פעם מחדש. כאילו זה קורה עכשיו.

הילדה הקטנה, שבקושי מגיעה לגובה הגדר הנמוכה שמקיפה את החצר. תיק הפעמונים הסגול- תכלת שלה, שמתנדנד לה על הצוואר. כבר אז תהיתי לעצמי מה היא עושה ברחוב לגמרי לבדה.

ופתאום זה קרה. רעש מוזר נשמע.

חללית משונה נחתה מלמעלה. מתוכה יצאו שני יצורים שהיו נראים לי במבט ראשון דולפינים שמהלכים על שניים, עד שהבנתי שאלה חייזרים.

“אנחנו-מחפשים-יצור-תבוני-לקחת-איתנו-לאלפא-קנטאורי-457” אמר בקול רובוטי אחד מהם.

כולנו התחלנו לברוח מייד.

אבל היא לא. אולי לא הזהירו אותה מחיי-זרים???

“יש-כאן-יצור-תבוני—” הכריז אחד החייזרים בקול שהיה אפשר להגדיר אותו כקול מנצח.

הם לקחו איתם את הילדה ונעלמו לשמי הבוקר.

תגידו לי שזה חלום!!!

כמובן שזה נכתב בהומור גמור😅

[ה]

משום מה הזכיר לי את עצמי בורחת מהגן , אבל בכלל לא היו לי קוצים

“רק” לקחתי באותו בוקר את הארנקים שלי ושל אחי שקיבלנו במתנה עם הכסף בפנים, כדי להראות לחברות, וזרקתי את זה לגן למטה כדי שהגננת תרשה לי לצאת להביא אותם, היא כנראה לא הסכימה,

כי אני זוכרת שהשתחלתי מתחת לגדר ויצאתי

אבל היתה איזה ילדה רעה אחת שהלשינה עלי לגננת, והיא תפסה אותי על חם.

לכן עד היום לא החזרתי לאחי את הארנקים 😔