כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
טעימה בשתי לגימות
טעימה בשתי לגימות
מתוך ספר חדש שנכתב בס"ד לאט לאט…
צרפת, עמק הלואר, 1780.
עגלת האספקה, עמוסה בארגזי עץ וחבילת ארוזות לאין מספר, סיפקה אך מעט הגנה מהקור שבחוץ.
אבל מריאן, מכורבלת בצעיף גדול, ידעה שלקור שהיא חשה יש סיבה אחרת מאשר החורף שהגיע בין לילה.
פחד.
אותו הפחד שהתנחל בלבה אמש, מאז שהוטלה על גבה אחריות הרת גורל, הוא זה שחורש כל העת
צמרמורות בגבה.מריאן בוחרת בתשומת לב את מקומה על גבי ארגז גדול שנראה כבד ויציב למדי. לסל שבידיה, אין די מקום עליו,
והיא מזיזה ומפנה עבורו מקום על רצפת העגלה המלוכלכת, מרפדת את סביבותיו בצרורות רכים.כשהעגלה מתחילה לנוע, היא מושכת את הכיסוי מעל שפת הסל, חושפת את פניה החבושות והמיוסרות של התינוקת.
"ma petite", היא הוגה בלי קול, חוששת להעיר אותה. אך התינוקת ישנה ונשימותיה עמוקות.
אולי בגלל הלילה הקשה שעבר עליה, אולי בזכות טיפות האילחוש שטופטפו לא מזמן לתוך פיה.מריאן מיטיבה את השמיכה הגסה בזהירות, משאירה פתח צר לנשימה. עד שתעזוב את העגלה,
בכפר שמעברו השני של הלואר, חייבת הקטנה להמשיך לישון. אסור לאיש לדעת על תכולת הסל הזה.בשעות הארוכות שהיא יושבת על הארגז בעגלה, מיטלטלת עם מהמורות הדרך, עוצמת מריאן עיניים,
משחזרת שוב ושוב מילים וסיפור, תוכנית שתבטיח להן חיים.וכשנכנסת העגלה אל הכפר, ומריאן מציצה החוצה, היא יודעת ששעת הצהרים קרובה מאד,
למרות השמים המעוננים והרחובות הריקים מאדם.בחופזה היא מכסה את הסל, מוכנה לרדת מהעגלה מיד כשתעצר.
אבל בעודה יורדת מהעגלה עם הסל היקר, רעם עמום מבשר לה שהגשם כבר כאן.
היא מעיפה מבט מוטרד בשמים ופונה לחפש מחסה מהגשם.בית היתומים נמצא ממערב לכיכר הגדולה של הכפר, כך נאמר לה. אולם, היכן הוא צד מערב?
הכפר שקט, השמיים מעוננים, ואין כל סימן להיאחז בו. מריאן נדחקת מתחת לסככת עץ,
מנצלת אותה כדי להתבונן מסביבה. הגשם מרקד על אבני הרחוב הגסות, ומריאן שוקלת מה עליה לעשות.כשהזמן חולף וכל רמז אין- מחליטה מריאן לחפש ברגליה את הבית שאולי יסכים לטפל בתינוקת
לפני שזיהום אכזרי יסכן את חייה.מבט נוסף אל השמים הבוכים, ומריאן פונה ימינה, מקווה שזהו הכיוון הנכון.
רחוב ארוך לפניה, בתים קטנים ומטופחים נטועים משני צידיו, מוקפים בגינות קטנות ושלוות.
לרגע מתגעגעת מריאן לחיים הפשוטים האלו, וברגע שלאחר מכן שוקע לבה, כשהיא נזכרת
עד כמה הם רחוקים ממנה כעת.המחשבות מלוות את צעדיה במשך דקות ארוכות, נוגות ומוטרדות. אבל לבסוף, כמעט בקצה הרחוב,
היא נעצרת מול בית גדול ששלט עץ קטן ומטושטש משנים קבוע על הגדר מבחוץ."אולי זהו המקום". הוגה מריאן בתקווה, מציצה על התינוקת הישנה, ופותחת את השער.
בדלת העץ הבהירה קבועים חלונות קטנים, ריבועיים, המכוסים מצידם הפנימי בוילונות תחרה לבנים.
מריאן נוקשת, תוהה אם מישהו נמצא בבית השקט, הגדול והמבודד. רטובה היא עומדת לפני הדלת, מייחלת לחום, למקום להניח בו את הסל הכבד ולשחרר משא וכאב.
ולהעיר את התינוקת השקועה בשינה עמוקה במשך זמן רב מדי.הוילון זז מעט. חלקי פנים מטושטשים מציצים לרגע, ומיד לאחר מכן, נפתחת הדלת.
האישה שבפתח צעירה משציפתה מריאן, גבוהה ודקת כתפיים ולבושה בפשטות נקייה.
שערה הבהיר אסוף בקפידה מתחת לכיסוי בד פשוט."הו", היא פולטת בהפתעה, מפנה את הפתח ומחווה בידה לכיוון המבואה. "את רטובה כולך, מאדאם!"
היא מוסיפה בדאגה, מציעה לה כסא בסמוך לאח הבוערת.מריאן קורסת עליו בהקלה, בוכה.
סוף סוף.
ולא חסר לה על מה לבכות. רק שהפעם הדמעות חשובות ועשויות להכריע לטובתה את המערכה הזו.
האשה, מופתעת מהבכי הפתאומי, מפשפשת בארון צדדי ומושכת שכמיית צמר גדולה,
עוטפת בה את כתפיה של מריאן, תוך שהיא קוראת אל פנים הבית."ז'נט!"
בחורה צעירה מופיעה מיד. מריאן, השקועה בכאבה לא מנסה להקשיב לשיחתה הלוחשת. ורגע קל לאחר מכן,
עוזבת הנערה את החדר, מותירה אותן לבדן.בכבדות רוכנת מריאן אל הסל ומחלצת ממנו את התינוקת הישנה.
"מאדאם", היא נושאת עיניים רטובות ומחבקת את החבילה הקטנה. "שריפה נוראה פרצה בביתי אמש,
וכל רכושי עלה באש". מריאן משתנקת, לוקחת אוויר ומנסה לייצב את קולה. "שכנה מסורה שלחה אותי לכאן,
אולי תסכימו לעזור לי לטפל בבתי עד שתחלים".האשה מתבוננת בה בחמלה, מסירה בעדינות את השמיכה ומביטה בפניה החבושות של התינוקת.
"הו, מסכנה קטנה". היא לוחשת.מריאן מעבירה אצבע רועדת על הפנים הקטנות, "היא נתנה לה טיפות, השכנה הטובה, שלא יכאב לה כל כך".
קולה של מריאן נשבר שוב. שתיקה עומדת בחדר הגדול, רובצת ביניהן. מתחננת, כואבת, מתנצלת.אבל רגע לאחר מכן הוא אינו מטריד, השקט, כשז'נט נכנסת אל החדר עם מגש ועליו קערה, כיכר לחם קטנה
וכוס מעלת אדים. קיבתה של מריאן משוועת למזון, אבל היא אינה מסוגלת להנות מלחם החסד לפני שתוודא
שהבית הזה מוכן לקבלן."אכלי מאדאם", מבקשת האשה ומושיטה ידיים לקחת אליה את התינוקת. עיניה של מריאן דומעות שוב.
"אין בידי אפילו לא סו** אחד", היא אומרת מבעד לדמעות. "גם את הבגדים שלנו לקחתי בהשאלה משכנתי. אין לי כסף לשלם". בכיה אמיתי ונוגע כל כך, והאשה מאמצת אליה את התינוקת.
"יהיה בסדר", היא מבטיחה בלי להבטיח. "אכלי. אקח עכשיו את התינוקת למרפאה. בסדר?"מריאן מנידה ראש, והאשה עוזבת את החדר עם האוצר היקר, מניחה למריאן לאסוף את עצמה ולהירגע.
ומריאן, שאינה יודעת מתי תזכה לארוחה הבאה, מסיימת את המזון עד תום.
*ma petite- קטנה שלי, צרפתית.
**סו- מטבע צרפתי ישן השווה בערכו לחמישה סנטים.
____________________
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
