טעימה בשתי לגימות

[שיינא]

הסרטון שצירפת חסום…

[שירי 🙂]

שלחתי לבדיקה

(זה טריילר לספר הקודם)

[אבישג]

מהמם!

התגעגעתי לכתיבה המשובחת שלך

פרק סוחף ומרתק השארת אותי במתח וברצון לעוד!

[שירי 🙂]

תודה אבישג.

הבטחתי שתי לגימות, אז אעלה את ההמשך בקרוב.

[ליבי .]

מהמם!

איך התגעגעתי לכתיבה שלך..

הכתיבה רכה, עשירה ומענגת

אשמח שתמשיכי

[שירי 🙂]

זמן ארוך חולף עד שמופיעה ז'נט שוב. היא מביטה בה במבט חומל שמריאן תיאלץ להתרגל אליו,
אוספת את הכלים הריקים ואומרת: "מאדאם רוצה לשוחח איתך, בואי אחרי".

מריאן, מאוששת אך מעט, מגניבה מבט אל הסל. ז'נט, שמבחינה בהבזק המהיר, מבטיחה לה שאיש לא יגע בו, ומעודדת אותה להזדרז.

הן חוצות פרוזדור קצר. שוב דלת עץ לבנה. ז'נט הודפת אותה במרפקה והן נכנסות לחדר גדול,
אולי קצת יותר גדול מהמבואה בה שהתה קודם לכן. בשניות הבודדות שהן חוצות את החדר,
מספיקה מריאן לשים לב לאוסף הרהיטים הלא תואם הממלא את החדר.כורסאות רכות לצד שולחנות נמוכים,
שטיח כהה ושעיר השחוק בקצותיו.

ז'נט רוכנת ומניחה את המגש על גבי אחד השולחנות, ופותחת דלת צדדית.
"לכאן, מאדאם". היא אומרת ומחווה פנימה. מריאן מחזירה את מבטה אל ז'נט, ונכנסת פנימה בהיסוס.

החדר אליו היא נכנסת נראה כמו חדר העבודה של מנהלת המוסד. שולחן כבד, כרכים עבים ועתיקים על מדף,
וניירות כתיבה המאורגנים בפינת השולחן. לרגע נמשך מבטה לשעון גדול שתיקתוקו ממלא את החדר בנקישות קצובות,
ואז היא מחזירה אותו אל היושבת מאחורי השולחן.

מאדאם, שאין מריאן יודעת עדיין את שמה, היא אישה מבוגרת יותר מכל אלו שפגשה עד כה. שערה החום-כסוף,
אסוף בתסרוקת גבוהה ובפניה שילוב מעניין של חום ומעשיות. בסמוך אליה, על כורסא מאורכת,
יושבת התינוקת בזרועותיה של נערה נוספת המגישה לפיה כפית מלאה בעיסה לבנה.

פניה של התינוקת מוארות כשהיא מבחינה במריאן. היא הודפת את הכפית ומרימה ידיים. מריאן נענית לה,
לוקחת אותה אליה, מחבקת.

"שבי", אומרת מאדאם ומצביעה על הכסא שמולה.

מריאן מצייתת, מתיישבת על קצה הכיסא, דרוכה.

"זוהי בתך?" שואלת האישה.

"ווי*, מאדאם". לוחשת מריאן.

"היא אינה יודעת לדבר עדיין?" מבררת האשה ועיניה חוקרת את התינוקת המתרפקת עליה.

"היא רק בת שנה, מאדאם. היא הוגה מילים בודדות". מסבירה מריאן ומוסיפה מיד, "אבל לא שמעתי אותה מוציאה מילה
מפיה מאז השריפה". היא משפילה עיניים, "מאדאם".

"מהיכן את מגיעה?" מקשה האישה.

"מסנט- אטיין. מאדאם", אומרת מריאן, "זהו מקום קטן כל כך, אפילו בית יתומים אין שם". האישה מהנהנת ונעה מעט על כסאה.
אכן, סנט- אטיין הוא כפר קטנטן, ולוֹאינס, הכפר הזה, הוא הקרוב ביותר אליו.

מריאן משפילה עיניים, "המליצו לי לבוא לכאן, מאדאם. ובאמת נראה לי שהמקום הזה יתן גם מרפא לנפשי". קולה דועך.

"היכן אביה?" ממשיכה המנהלת לחקור, דורכת עוד יותר את שריריה של מריאן. "כבר תקופה ארוכה שהוא איננו איתנו,
מאדאם. אני מגדלת אותה לבדי". היא לוחשת, וקולה נשבר שוב.

"אמרת שכל רכושך נשרף". מריאן לא מצליחה לפענח את פניה של האישה, שממשיכה לברר באופן הברור רק לה, "אבל הילדה נראית מטופלת היטב".

"שכנתי הטובה עזרה לי. היא נתנה לי גם מחסה ליתר הלילה, וציידה אותנו בכל מה שצריך לדרך עד לכאן".
מריאן משפילה עיניים. היא אינה רוצה לבקש חסד. אבל אילו ברירות יש לה?

האישה מישירה מבט, חוקרת את פניה. רגע ארוך חולף. "הבית הזה מיועד לילדים שאין להם אב ואם". היא אומרת לבסוף.

לבה של מריאן שוקע בחרדה. "אני אעזור לטפל בה ובילדים האחרים". היא מבטיחה, קולה רועד.

האישה מעפעפת, ממתינה, אולי, להצעה שווה יותר. "מאדאם, אני מבינה שהמשאבים כאן דלים", אומרת מריאן בקול
יציב יותר, "אבל לפני נישואי שירתי כאומנת בבית אצילים בדרום", היא בולעת, מנסה לאושש את קולה, "הרשי לי
להישאר כאן עם לואיז, ובתמורה, אני אלמד את הבנות הגדולות שלך קרוא וכתוב וריקמה עדינה. אני בטוחה שזה
יבטיח להן עתיד טוב יותר, ויחסוך לך את הצורך לחפש מורות חיצוניות". מריאן עוקבת במתח אחרי הבעת פניה
של האישה. אם זו לא תסכים להצעתה, היא תצטרך לחפש מחסה אחר, והזמן שהוקצב לה קצר מאוד.

רגע ארוך ומתוח חולף בטרם מנידה האישה את ראשה בתנועה קטנה, מאשרת את העסקה מעל ראשה של התינוקת.
שריריה של מריאן מתרפים לרגע, והיא משחררת נשיפה בזהירות.

גם האישה נאנחת. כאילו מתנחמת על כך שהסכימה בקלות לכופף בעבורה את הכללים הנוקשים.
"ומה שמה של הילדה?"

השאלה חובטת במריאן בהפתעה. "לואיז". היא פולטת, והבכי מתחדש.

האישה מעפעפת שוב. "היא תהיה בסדר, מאדאם". היא אומרת ברוגע. "אל תדאגי כל כך. תוכלי להיות כאן עד
שלואיז תחלים, במשך השנה הקרובה".

"תודה, מאדאם". מריאן מתאמצת לאסוף את עצמה, "אני…" האישה מרימה יד מרגיעה. "ז'נט תראה לך את חדרך,
נוחי היום, ומחר נראה איך נוכל להתקדם".

השעה עדיין מוקדמת, אבל מריאן יודעת שהיא לא תספיק לבצע את חלקה השני של השליחות בטרם ירד הלילה הקר.
בהשלמה, היא מתרוממת, מאמצת את לואיז אל לבה, וצועדת בעקבות ז'נט שעמדה בסמוך לדלת כל אותה העת, נכונה לבצע כל עבודת שירות שתושת עליה.

*

הלילה עבר על מריאן בשינה מיטיבה. גם לואיז, שבעה ונקיה, ישנה היטב, כך דיווחה ז'נט בבוקר,
כשהגיעה עם לואיז אל המרפאה. האחות, עדינה ומעשית, מרחה את הכוויות וחבשה אותן היטב,
הומה ללואיז המייבבת בכאב.

ולאחר ארוחת הבוקר, הפקידה מריאן את התינוקת בידיהן של הנשים הטובות, ובקשה יום אחד כדי לסדר
כמה עניינים הכרחיים לפני שהיא מתמסרת לתפקידה כאן, במשך השנה הקרובה.

הסל שבידה ריק הפעם. רק מעט מזון ושכמיית צמר יש בו. אבל לבה של מריאן כבד ועצוב.
ובהתאמה מלאה למצבה, גם הרחוב רטוב, ורוח קרה מצמררת אותה.

היא שוכרת עגלה מזרחה. לו היתה יכולה, היתה חוצה את הנהר ומטשטשת יותר את עקבותיה.
אך הנסיעה במעבורות השטוחות בזרמי החורף המסוכנים של הלואר מטילים עליה אימה,
וגשר האבן הקרוב ביותר עובר רק בטור, ולשם ממילא מועדות פניה.

הדרך לפונדט קצרה, ובכל אופן היא נדמית למריאן כאינסופית. אולי המשימה מכבידה עליה,
או אולי החשש שכל עיכוב קטן יכשיל את התוכנית שרקמה ואולי זו רק הדרך הארוכה שעליה לעשות היום,
לבדה, בקור הפנימי שאינו עוזב אותה.

פונדט, שוקקת עגלות ומסחר, מקבלת אותה בשאון עסוק. העגלה נעצרת בפונדק דרכים, והחצר מלאת העגלות מעוררת במריאן תקווה.

מריאן נכנסת אל המבנה הנמוך, ובלא להחליף מילה עם איש, חוצה אותו ויוצאת מדלתו השניה.
היא פונה לדרך צדדית, מושכת תוך כדי הליכה את השכמיה הגדולה מן הסל, ועוטפת בה את ראשה וכתפיה.

לאחר מכן היא עורכת עיקוף קצר ונכנסת שוב לחצר הפונדק כדי לחפש עגלה לטור, וכזו שיוצאת ממש בדקות הקרובות.
ובשעת בוקר זו, לא קשה למצוא אותה.

לטור היא מגיעה בשעת צהרים מוקדמת, נטמעת בקלות בהמון שברחובות העיר. בזהירות היא מבררת מהי הדרך
אל המקום שהיא מחפשת, וצועדת אליו בצעדים מזורזים.
וכשהרחובות נעשית שקטים וריקים יותר ויותר, היא מסתתרת מאחורי גדר נמוכה, מניחה את הסל ומסירה באיטיות
את השכמיה שעטפה אותה כל העת ומקפלת אותה בתשומת לב.
היא רוכנת אל הסל, ומחלצת בזהירות את הכרית הדקה שריפדה את תחתיתו, מוציאה רדיד משי שהוטמן תחתיו. בעדינות היא מחלצת מתוך קפליו סיכת יהלום גדולה.

בתשומת לב היא מהדקת את הרדיד, ומצמידה את הסיכה במרכז. כעת, היא מקווה, אף אחד לא יחמיץ את הברק המנקר.

כמעט הכל מוכן. נשאר רק הסל. היכן תשאיר אותו? לאחר מחשבה קלה, מסדרת מריאן את השכמיה על זרועה, מוודאת שאין בסל כל דבר חשוב אחר, ודוחקת אותו בין ענפיו של שיח גדול.
במטבעות המוטמנות בכיס הפנימי של שמלתה, קשורים היטב בצרורות קטנים, יש די והותר כדי לקנות אחד אחר,
אם זה יאבד.

ובכל אופן, היא מביטה סביבה, מנסה ליצור בזכרונה סימן זיהוי. וכשהיא בטוחה במילותיה, זוקפת מריאן את גווה, מיישרת את כובעה ובגדיה ופונה לכיוון הבית הגדול שלפניה.

הפעם, הסיפור שבפיה שונה לחלוטין.

[אבישג]

ואווו מושלם מושלם!

למה לא שלוש לגימות?

או תשעים ומשהו כמו שירי😜

קשה להתנתק מהכתיבה שלך…

[שירי 🙂]

תודה אבישג!

יותר מזה כבר יחשוף את מה שעדיין לא צריך לדעת…

אבל אולי אעלה פרקים אחרים מנקודת זמן אחרת.

תודה על המשוב המחמם שלך!

[כוכבה צפון]

וואו. רקע מהמם.

והכתיבה שלך סוחפת ויפיפייה.

השארת אותנו במתח, וזה קצת לא הוגן…

[שירי 🙂]

תודה לך,

לגבי מה שנשאר באוויר- את צודקת,

אבל הבעיה היא שפרק נוסף רק יחמיר את המצב,

וזה יהיה עוד יותר לא הוגן:)

[רחל כהן]

מישהי יודעת איפה אפשר להשיג את הספר הקודם?

[שירי 🙂]

רחל, הספר – רימייק- נמכר בחנויות אור החיים ויפה נוף, או ישירות דרך קולמוס.

(כרגע חסר במלאי בכמה חנויות, אז כדאי לבדוק קודם אם את רוצה לרכוש בחנות פיזית)