ילדה מפעם
ילדה מפעם
עכשיו, רגע לפני הסוף
או אחריו
היא צוחקת צחוק עצוב, מעבירה יד רועדת על תמונות מפעם.
משהו במבט כמה.
דומע.
והעיניים בתמונה גם הן
עצובות.
אבל היא צוחקת עכשיו, צחוק עצוב
מול ילדה קפואה בלי חיוך.
היא לוחשת לה
כמה שהיא רצתה, כמה שהיא ניסתה
לעשות את הכל.
וילדה בתמונה לא עונה, העיניים עדיין עצובות.
פתאום היא מדמה לראות גם צל בדידות באישונים.
לחיים שקועות מדי, חיוורון נסוך על פנים.
קול פעמונים נמוג מהדהד מסביבה
כמו חידה
שאיש לא הצליח לפתור.
היא ממשיכה להביט
כבר לא צוחקת. עדיין דומעת
פתאום מתפרקת מבכי.
אני הבטחתי. היא אומרת בקול לא נשמע.
וגם את.
כנראה שזה היה יותר מדי, הכל.
היא מחליקה אצבע על לחי יבשה מדי,
אולי לנגב דמעות שמעולם לא זלגו.
והילדה בתמונה עדיין שותקת
פתאום המבט נראה לה מאשים.
היא קמה, ניגשת למראה.
ילדה גדולה נשקפת למולה
אבל ילדה.
וגם היא בוכה עכשיו.
אני יודעת, היא בוכה. הבטחתי.
וגם את.
עכשיו אולי כבר מאוחר מדי.
היא מניחה יד רועדת על המראה
ועצמה קטנה אחת גם היא מושיטה יד.
העיניים נפגשות שוב,
הפעם יש בהן אשמה.
ושוב היא לוחשת לילדה קטנה מפעם
וילדה גדולה גם היא אומרת בשקט
סליחה.
Log in to reply.
