כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
ילד
-
ילד
כתבתי קטע שבו ניסיתי להיכנס לראש של ילד
אשמח לקבל הערות והארות מהניסיון שלכן
הוא מספיק בראש של ילד? לכתוב בצורה יותר ילדותית?
ניסיתי להדגיש דווקא את הקטע שלפעמים כשילד עושה משהו זה לא באמת מה שנראה לנו
“מה אתה רוצה לאכול?” אמא כועסת. היא נראית עייפה.
אני מסמן לה לא. אני לא רוצה. אני יודע שאם אני אוכל עכשיו אני לא רעב במעון והמטפלת כועסת.
“טוב, אתה לא רוצה לאכול כלום. לך תביא נעליים”.
רצתי לחדר וחיפשתי את הנעליים. הנה, אחד במגירה, אבל איפה השניה?
“נו!” קוראת אמא מהמטבח. אני יודע שהיא צריכה לרוץ לעבודה, אבל אני לא מוצא את הנעל!
אמא נכנסת לחדר. היא מאוד לחוצה. “איפה הורדת נעליים אתמול?” היא שואלת.
איך היא רוצה שאני יזכור? זה היה מזמן!
“הנה היא!” קוראת אמא ומוציאה את הנעל מבין השמיכות. “יאללה, תלבש מהר. כשאתה גומר תבוא למטבח”.
אני רציתי ללבוש. התיישבתי על הרצפה וניסיתי להכניס את הנעל. הנה, הצלחתי. “אי!” אני קורא. הנעל לוחצת. היא כואבת ממש! אולי זה לא שלי? לא, זה נראה כן שלי!
“נו, דביר, אתה בא?” אימא כבר ממש בלי סבלנות. אני מתחיל לפחד. מתחיל לבכות. הנעל כואבת ואמא כועסת.
אחרי רגע היא נכנסת. מורידה את הנעליים. מחליפה צד. מכניסה. סוגרת. אוחזת ביד שלי ויוצאת איתי לאוטו.
באוטו אנחנו בשקט. אמא מאוד ממהרת. היא נוסעת מהר.
אנחנו מגיעים למעון. הנה כל החברים! והנה הגננת הודיה, והגננת אבישג.
אמא יוצאת איתי מהאוטו. היא נותנת לי יד. היד שלה רכה. אנחנו עולים לאט במדרגות. אמא מחכה שאני יעלה. המדרגות גבוהות, וקשה לי לעלות אותם.
אנחנו מגיעים לכיתה שלי במעון. הגננת הודיה שם. “דביר! בוקר טוב מתוק!” אני מחייך. אני אוהב את הודיה.
“דבירוש”, מחייכת אליי אמא. “תעשה לי חיבוק ונשיקה!” רק נישקתי אותה. לא היה לי כוח לחבק. ורציתי גם ללכת כבר להודיה.
“בי-בי מתוק שלי!” קוראת אמא. היא מביאה להודיה חבילת מגבונים וכמה בגדים. שתשים בתא שלי. והולכת.
הודיה מחבקת אותי ולוחשת לי – “התגעגעתי אליך, מתוקי”, ואני רוצה להגיד לה שגם אני, אבל אני לא יודע איך.
כל החברים מגיעים לגן. אבל גם נתן. נתן תמיד מעצבן אותי. הוא אוהב לקחת לי את המוצץ ולמשוך בשערות. הוא אוהב שכולם בוכים והודיה ושרית מתעצבנות.
הודיה שפכה על השטיח את כל המכוניות. שירה צועקת ורצה למכונית האדומה. אבל גם אני אוהב אותה! רצתי והגעתי לפניה. לקחתי את המכונית, ושירה כעסה. היא צעקה ומשכה לי חזק בשערות. אז דחפתי אותה. היא עצבנה אותי! אני לקחתי את המכונית ראשון! והיא משכה לי בשערות!
אבל בדיוק שרית עברה שם. “דביר!” היא קראה בקול. “אצלינו בגן לא מרביצים! תעשה לשירה חיבוק!”
אז הלכתי לשירה ובאתי לחבק אותה. אבל אז שירה צבטה אותי חזק ביד. אז דחפתי אותה עוד פעם.
עכשיו שרית ממש כעסה. היא לא ראתה ששירה צבטה אותי. “דביר עכשיו מקבל עונש!” היא קראה בקול. נבהלתי. היא תשים אותי בפינה לדקה ולא תסכים לי לשחק! אז רצתי מהר לשירה ובאתי לתת לה נשיקה. הצלחתי לעשות לה רק נשיקה באוויר כי שרית תפסה אותי מהר.
“הוא רצה לעשות לה נשיקה!” קראה הודיה.
“חשבתי שהוא הולך לדחוף אותה”, אמרה שרית.
התיישבתי על הריצפה והתחלתי לבכות. זה מאוד עשה לי עצוב, שרציתי לפייס את שירה וכעסו עליי.
שרית ניגשה אליי והרימה אותי. היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי : “אני אוהבת אותך, דביר. אתה רוצה לעשות לשירה עוד פעם נשיקה?”
הנהנתי בראשי. שרית ניגבה לי שתי דמעות והורידה אותי. רצתי ועשיתי לשירה נשיקה. שירה נתנה לי חיבוק ושיחקנו ביחד במכונית האדומה.
-
11 תגובות
-
חמוד
-
ממש יפה
אני חושבת דווא שזה כן כתוב כמו ילד
ממש נהנתי לקרוא
-
וואו. יפהפה.
מאוד מתחבר לי עם ראש של ילדים (:
והמסר מובן מאוד. אהבתי.
-
וואו נגע בי🙂
יצא לי פעם לעבוד עם ילדים קטנטנים.
וזה כ”כ נכון שלא תמיד מבינים אותם, וצריך לחשוב מעבר למה שיש בראש שלנו.
אותי משך הקטע הזה בגלל שכתבת מנקודת מבט של תינוק.
ריתק אותי!
בהצלה לך
-
מתוק מתוק מדבש!
את כותבת מהמם!
אהבתי כל כך
יש לי תינוק בן שנה ואני תמיד מנסה להבין מה עובר לו בראש בכל מיני סיטואציות
התחברתי כל כך לנקודת מבט של התינוק
פשוט לחבק ולנשק אותו!
-
זה כתוב ממש יפה וזורם,
אבל בגלל ששאלת אני כותבת – בתור אמא אני חושבת שילד מאוד חי את העולם שלו, הוא לא קולט שאמא לחוצה כי היא צריכה ללכת והחברה מרגיזה כי היא אוהבת לראות את הגננות מתעצבנות וכו.. – אולי זה מתאים יותר לגיל 5-7
נראה לי שמבט של ילד במעון (2-3) זה מה הוא עושה ומה הוא מרגיש ומה הוא רואה – הוא חי בעיקר את החויות והרגשות שלו.
-
מאיפה הגעת לזה?
לא נראלי
גם ילד קטן מבין מה הולך מסביבו
אומרים גם על תינוק ברגע שהוא נולד גם
זה משפיע על העתיד שלו האווירה בה הוא נמצא
כתבתי את ספציפית על ילד בן שנתיים
שאני עובדת איתו במעון וראיתי את זה מקרוב
וניסיתי באמת להיכנס למבט שלו
וגם אם זה לא באמת ככה –
להבין שלא כל מה שנראה לנו בהקשר לילדים נכון
-
ברור שילד מבין מהרגע שהוא נולד,
אבל ילד קולט את עצמו במרכז והעולם סובב סביבו.
כל התחושות והרגשות שלו הוא בהקשר אליו,
סוג של הרגשה:
החברה צורחת ועכשיו מעצבן לי ולא נעים,
אני חושבת שקישור כמו – החברה צורחת – כדי לעצבן את הגננתות – כי היא אוהבת שהן עצבניות – זה הקשרים מורכבים לגיל הזה.
בהחלט יתכן שאני טועה, זה מה שאני חושבת, ולא משהו מדעי 😇
-
לא נראה לי
בגיל קצת יותר גדול במעון (3)
כשהם כבר מדברים
הם יכולים להגיד לי דברים שקשורים לאחרים
“אמא כעסה” “כואב לחברה”
אני עובדת איתם יום יום ואני רואה את זה 🙂
-
קטע מתוק מתוק מתוק!
לקראת סוף הקטע נכנסת ממש לראשו של הילד.
מרגישים ומתחברים!
-
כתוב מתוק!
התחברתי מאד!
אני עובדת עם הגיל הזה וזה ממש מתאר אותם טוב
מעלה לי פלאשים מיום שישי האחרון כששתי ילדים לא גמרו לעשות סבבי בכי
עברו מילד לילד לאחד הרביצו לשני משכו ולשלישי לקחו מוצץ ואני הלכתי להשתגע מהבלגן שנהיה
אני בגישה שלא לצעוק על הילד שעשה כי זה לא מוסיף לו כלום אלא רק לחבק את הנפגע ולהרגיע
לפעמים כשאותו ילד מציק לכולם ואני כמעט או צועקת על המציק
אני מנסה להכנס לו לראש ולהביו מה גורם לו לעשות ככה
השיר החמוד הזה נותן קצת הצצה למניעים שלהם ולזה שבאמת הם לא תמיד אשמים
ולגבי יכולת החשיבה בגיל זה
הגיל הזה באמת מאופין בחשיבה אגוצנטרית שזה אומר חשיבה שמחברת כל מקרה אל הילד
כמו ‘יורד גשם כי קנו לי מגפיים’
אבל מבחינת רגשות בגיל הזה ילד מרגיש שאמא לחוצה, לא תמיד הוא יודע שזה כי היא ממהרת לעבודה
ולפעמים החשיבה האגוצנטרית באמת עושה היקשים לא נכונים כמו ‘אימא כועסת כי אני לא מוצא את הנעליים’
Log in to reply.
