יצירה בעילום שם || מוזמנת לקרוא ולהגיב!
-
יצירה בעילום שם || מוזמנת לקרוא ולהגיב!
שלום יקרות!
לכבוד החופש, למורות וגם למי שלא,
מצרפת יצירה שהכותבת – אחת מחברות הפורום כאן – ביקשה להישאר בעילום שם.
(לטעמי, הסיפור שווה קריאה! ברמה אישית נהניתי ממנו).
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, אבל יש מקרים רבים כאלה, כך שאין טעם לנסות
לזהות… וגם אין דרך, כי הפרטים טושטשו כראוי.
היא תשמח לתגובות! מכל סוג שהוא.
אז – קריאה מהנה.עיניים פקוחות, גדולות קצת יותר מדי. נחישות יש בעינים האלו, ורכות. מן תעתוע
כזה של חום וקור,של אש ומים. כן זוהי ההגדרה. אש –היא דולקת , היא בוערת מאיימת לכלות ומים.(!)
ויש גם טיפה שזולגת…אני מתבוננת בה כך מהצד. מעבירה משקל מצד לצד, רוכנת אל התיק ואחר כך טומנת יד
בכיס של המעיל. מנגבת עדשה של משקף בתשומת לב כזו שתסתיר קצת את מה שמעבר.
רואה את החן הנסוך על פנים צעירות שבגרו- ואולי מהר מדי.תוהה לעצמי מה יש בה מאחורי הדמות הזקופה משהו, הטלפון שלה מצלצל .
אני מופתעת אבל לא מתפלאת, כשאני רואה את ארשת פניה הופכת קצת מהר מדי,
לנינוחה כזו,סבלנית ונעימה. שומעת, מקבלת עם כל הסבלנות שבעולם את מי שמעבר
לקו- שופעת מילים , מרגיעות, בטוחות. הרהור עולה בי למולה, על אנשים ומסכות,
על הדמויות שמאחורי המסכה, ועל עולם מוזר שכזה בו יכול אדם לעטות על פניו מסכה
ברגע ולב כואב מאחוריו.עמוק לתוך הערב כשאני מתיישבת לי בלאות מול ערימה של מבחנים- חצי ירח תלוי לו
בחשיכה , חצי תפוח נגוס לידי ועוד כוס קפה. עולות למולי שוב העיניים האלו. הן
מכות בי , הן תובעות ולרגע אני צריכה לתפוס את השולחן בשתי ידיי ולהחזיק בו
חזק.סימי. אלו העיניים של סימי. לא סתם הם היכו בי. לא סתם משכו אותי אליהם.- סימי-
חידה של ילדה.
ומה ייעשה בה ומי ידע? כי היא מרדנית והיא חכמה והיא קוראת תיגר על כל מוסכמה.
והיא יודעת להעמיד כל מורה בפינה. ולהתסיס בשקט את הכיתה ולהוציא אותה מתרדמה
ולחולל בשקט מהומה ולעטות על פניה -פני שיה תמימה –ולא נדע מה זה ועל מה…
וזו סימי- שיושבת בשיעור יהדות, או תורה בעיניים בורקות, ופיה ים של שאלות,
וקושיות והסברים והיא רוצה לדעת ולהבין. אבל באמת.וזו סימי- שלא רוצה קשר ולו במילה וגם כשניגשת, זה יהיה רק לברר דבר מה. או
טענה.ויש מורות שלא מוכנות ללמד כשהיא בכיתה. “זו היא או אני” מכריזה אסתר מורה
ותיקה ומנוסה. לא יכול להיות שכיתה שלמה תלך אחרי כמה מילים שהילדה זורקת,
ושיעור שלם הלך כך –ישר לאבדון. היא כואבת , אני יודעת- על השיעור ועל העבודה
הקשה. אבל גם על הכיתה ששוב מפסידה בגלל אחת. ואני נושמת עמוק ויודעת ששוב
נכון לי תפקיד של ‘המתווכת’ להרגיע ולהכיל את המורה אסתרשנראה שכבר מוחלט לפניה שלא עוד. וסימי-היה לא תהיה בכיתה. וכמובן גם לקרוא את
סימי לסדר, להביא אל החדר ולשמוע ממנה כמה הכל וכולם לא בסדר, והיא דוקא ממש
חלק מהעדר, ומה כולם רוצים ממנה? ואי אפשר לסמוך ולא שווה להתאמץ כי הכל בסוף
כבר מתפוצץ.אה וגם אני.בתווך.
לשמוע את המורה לאנגלית במבטא הכבד: “אוף קורס, ” בודאי. כבר אמרתי לסימי שמחר
אין כניסה לכיתה ודי.ושוב אני דואגת- מרגישה את התנודות הזעירות. את השריר הרוטט ליד העין.
את העניים , אותם עיניים. שגדולות קצת יותר מדי ונחושות וגם רכות. וגם פה יש
דמעה שתולה לה. אך עמוק יותר פנימה. במקום בו יד אדם לא יכולה לגעת. ולגשת.ויש אז רגע כזה שיבואו אחריו רגעים אחרים. אבל הוא קיים. רגע בו אני יודעת.
לא חושבת- יודעת. שאני אעשה הכל, אבל הכל, בשביל לחבר. את שני הניגודים האלו
של החום ושל הקור , של האש ושל המים, . כי יש פה מלחמה אבל אין לה אויבים. יש
פה מלחמה –אך מולה אוהבים. ואני רואה את סימי למול עיניי ומבט פשוט ומתוק
וגלוי וכל כך ישר נמצא שם מעבר לכל מסכה. כי יש שם כאב, מעבר להתרסה וצריך
אולי לראות גם עוד מה. אך יש מאחוריו גם עוד מקום, פנימי יותר, בראשיתי של
תקוה, של אהבה.וביום שאזכה לראות ניצוץ מחודש בעיניים שמולי, ורכות מפתיעה שמאירה אותה
פתאום, אזכור גם את ההיא מהתחנה. ואלחש לה , לשליחה , תודה. בתקוה באמונה, שגם
אצלה האיר היום.
Log in to reply.