כללי כתיבה, עיצות וייעול

[תמי אפשטיין]

1. לא

2. את יודעת איך הדמויות נראות? כשאת תדעי (וזה חשוב!) יהיה לך קל יותר להשחיל אפיונים במהלך הכתיבה. לא תיאורים מלאים, אלא אפיון קליל (אצבעו מיששה את כפתור הזהב שבחולצתו)

3. מה לעשות שההשראה מגיעה כמעט תמיד בזמנים שלא כותבים (חול המועד, למשל. שבתות, או עומס אקוטי בבית)? ממש לא עוזבים את הכל ומתיישבים לכתוב. במקרים מאד חריגים זה כן יקרה. לחילופין, אם המחשב לא נגיש לי – אפשר להקליט את עצמי, אם אני חוששת שאשכח. אבל זה נדיר, כאמור.

4. יושבים וכותבים. אימת הדד ליין המונפת גורמת לכך 🙁

[תהילה ב]

תודה על המענה. אהבתי את אימת הדד-ליין, בתור תשובה כמובן, לא בתור מציאות 🙂

לגבי 2 – התכוונתי לתיאור דמות, לא לתיאור עצמים. האם כל פעם שמתווספת דמות לספר צריך לתאר אותה?

למשל הדמות שבסיפור שלי, אולי דווקא בגלל שהספור מגוף ראשון לא יצא לי אף פעם וגם נראלי קצת מוזר לתאר את צבע השיער, העיניים, מבנה גוף וכו’.

[‫איידי וייס‬‎]

דווקא בגלל זה.

בגלל שאת גוף ראשון, את חייבת לדעת שיש לך שיער ארוך ואת אוהבת לקלוע אותו לצמה. את לא תתבלבלי אף פעם עם שיער קצר, למשל, וכן תוכלי להכניס מחשבות כפירה לקצר את השיער.

תוכלי לדבר על המשקפיים שיש או שאין לך, ועל העיניים שהן מסתירות מאחור. לפעמים תביטי על עצמך במראה ותתארי את עצמך בהזרה, כאילו את מכירה את עצמך מחדש. תוכלי לדבר על הבגד החדש שאת לא רגילה אליו דווקא בגלל שאת יודעת איך את אוהבת להראות. תוכלי לדבר על כיסוי הפלאפון שקנו לך ושאת לא אוהבת, דווקא בגלל שאת מכירה את הגיבורה שלך ואת יודעת שהיא לא אוהבת כיסויי פלאפונים.

מבינה את הפרנציפ?

[רות רוט]

תמי, תודה על הקדשת הזמן היקר שלך לטובת הסופרות המתחילות! מעריכה.
תהילה, ההצעה והשאלות שלך ממש במקום.
לגבי שאלותייך,
1. אין דבר כזה. כתיבה היא תהליך, ואין אפשרות לתחום אותו בזמן.
2. אם הפירוט לא חשוב לסיפור, באמת אין עניין לכתוב אותו. בואי נשאיר משהו
לדמיון של הקורא. להבדיל אא”ה, גם התורה לא תיארה לנו את אורך הזקן של אברהם
אבינו, והקומיקסים שמתיימרים – כמובן, רק להמחשה ולקירוב אל הלב… – להחליט
את מראה האבות או הדומה להם, בעיתיים מאוד. אבל כמו שתמי כתבה, חשוב שאת עצמך
תדעי איך הדמות נראית. וחשוב לעשות זאת מראש. (כמובן, את הדמויות העיקריות.
אין ענין לרדת לפרטי-פרטים בכל דמות רקע).
באופן אישי, אני כתבתי תיאורים מפורטים על כל דמות עיקרית, גם בתחומים שלא
קשורים בכלל בכלל לסיפור, לדוג’: מאכלים שהיא אוהבת, שם משפחה של האמא לפני
הנישואין… ככה אין מצב שנתקעתי מבחינת פרטים לא מדוייקים. כמובן, רק
בסיפורים ארוכים.
3. הלוואי… מה שכן, אם אני בזמן פנוי יחסית (לדוג’ בדרך לעבודה וכדו’…)
אני מעבדת את הרעיון ומנסה לזכור מילות מפתח, ולכתוב אותן בהקדם האפשרי.
4. לדעתי, השראה היא מושג ערטילאי מאוד. היה על זה דיון פעם במדור שיחה
ממתינה, הנה קישור (בתקווה שהיא תקין…)
https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%94%f0%9f%91%81%f0%9f%97%a8-%d7%95%d7%94%d7%a4%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%95%d7%93%d7%93%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9f/

[תהילה ב]

תודה רבה!

הלינק לדיון תקין, מאד מעניין.

[נועה רז]

מעניין כאן:)

אני לא חושבת שיש זמן מסוים, לפעמים אני מצליחה לכתוב רק 200 מילים, למשל. ולפעמים אלף ויותר, הכל תלוי בסיעתא דשמייא ובהשראה על הכתיבה.

לגבי המראה, אני דווקא אוהבת שמתארים את הדמות, אבל לא כל פרק או שניים.

בקטנה. מבנה גוף, (קמטים במצח;) וכד’. זה עוזר לי להיכנס לדמות ולטקסט שלה. לא בתור תאור מפורט, יותר בקטע של “ראיתי ים של מילים בעיני הדבש שלה”.

או, “החיוך שלה התפשט, גילה שתי גומות עמוקות וכואבות בלחיים” (אני מהאלו שמתארות גם את התאורים:)

מדי פעם, במשפטים קצרים ולא משמעותיים.

לי כשאין השראה אני פשוט עוזבת את המחשב ומחכה למחר, או להשראה שתגיע. אם יש לי דד ליין לשלוח את הקטע עד זמן מסוים, אני פשוט מתחילה, כותבת סתם. בלי עלילה מסודרת, משפטים מוקרצים אחד אחרי השני, בסוף עם הכתיבה בא הרעיון ואז זה זורם עד לסוף.

[תמי אפשטיין]

תהילה, תחשבי שבמקום לכתוב שמגיע חייל וסוגר את הדלת, את כותבת שחתום המבט מיישר את מדיו וסוגר את הדלת. זה יותר תופס. יותר מחבר.

נועה, יש מושג שנקרא משפך זרם התודעה.

אם אין ‘השראה’ או רעיונות לכתובה – לוקחים דף וכותבים (עדיף על הבוקר). מה כותבים? מה שעולה על הדעת, אפילו ‘אין לי מה לכתוב’. הרעיון הוא לכתוב בלי להרים את היד מהדף. ככה כמה דקות. בסוף יוצא משם משהו…

[נועה רז]

דווקא לי זה מצליח כמעט רק בלילות… טוב, אף פעם לא הסתדרתי עם כללים;)

[תהילה ב]

לי זה דווקא בזמנים הכי עמוסים חח זה ממש מעצבן!

תמי, מעניין מה שאת אומרת על כתיבת כל דבר. רק משהו אחד – את כותבת על דף דווקא? לא מקלידה? או שאין הבדל…

[שירה כהן]

כן מנסיון זה מאוד עוזר.

זה מפנה את המוח מכל ההפרעות שקופצות

כאילו מנקה שולחן

ועכשיו אפשר להתחיל משהו חדש או להתמקד.

אני כן חושבת שאין תחליף לכתיבה על דף

התנועה, השדר שזה מעביר למוח, האפשרות אחרכך לקמט את הדף ולזרוק לפח

או לשמור את מה שהיה חשוב…

[תהילה ב]

מעניין, צריכה לנסות בהזדמנות, אולי גם אשתף איך היה 🙂

[תמי אפשטיין]

אני לא מגיעה לזה 🙁

בעיקרון, את שואלת?

עדיף על דף, אפשר על מקלדת

[תהילה ב]

כן, זו היתה שאלה.

מה העדיפות לדף? זה עוזר? כי אני מעדיפה מקלדת גם כי זה חוסך וגם כי אני מהירה מאד בהקלדה.

אני מטרטרת אותך פה, אבל עליתי על מכרה זהב ☺

[שירה כהן]

ענו על זה כבר הרבה שיש בדף משהו שאין במחשב

די ברור שיש הבדל, אני מתחילה כל סיפור טוב בדף, הכל בעצם, גם ביומיום.

וזה באמת משמעותי
אבל תנסי מה שמתאים לך
תורדי לדף ותורידי למקלדת
ותראי מה יותר הועיל לך:)

בסופו של דבר כל אדם בנוי אחרת

בהצלחה.

[רות רוט]

תהילה, תמי היא אכן מכרה זהב!!!
לגבי שאלתך: עדיף דף, בהחלט. הוא מעורר השראה יותר מאשר מחשב ומקלדת, ומחבר
יותר למילים שנכתבות בלי קשר למהירות הכתיבה.
מבחינה טכנית, מי שמקלידה מהר – הקלדה נוחה יותר.
למעשה אני פשוט משלבת: כשאני כותבת בגינה (תוך העפת מבט על ילדים) או באיזשהו
שיעור חלון שנוצר לי שלא מן המנין – אני כותבת על דף, ואח”כ סורקת (אם זה לא
משהו שאמור להתפרסם כרגע) או מקלידה ומטפלת בזה.
כשאני כותבת כדי לשלוח, ואני בבית, נוח לי יותר מול המחשב.

[תמי אפשטיין]

הפעילות המוטורית מסייעת לפעילות המח, זה הכל 🙂

אבל מקלדת עדיפה על פני כלום. ברור. זו גם פעילות מסוימת.

אגב, לפני כמה חודשים היתה לי דלקת חריפה בגידי היד והיה אסור לי להקליד. התלהבתי מהאופציה של המרת הדיבור להקלדה אוטומטית, ומהר מאד התייאשתי. זה פשוט היה מתיש והוכיח לי כמה אני זקוקה לעצם ההקלדה כדי שהדברים ‘ישפכו’

[יונה גלבר]

רק מלדמיין את הסיטואציה😂

[תמי אפשטיין]

במקום לדמיין, בואי לעזור לי, בפעם הבאה. או לפחות תחזיקי את התינוק כדי לאפשר לידיי הדוויות לנוח 😉

[תהילה ב]

שלא תהיה פעם הבאה!

[תמי אפשטיין]

היא כבר פה 🙁

ככה זה כשהברנש לא יורד מהידיים שלי 😐

[תמר וינברג]

איזה דיון כיף! כמה זמן לא דסקסתי על כתיבה ושות’…

תהילה, תודה על השאלה:)))

–

לגבי מראה דמות-

שמתי לב שברגע שהדמות מאופיינת לי עצמי בצורה איכותית,

באופן אוטומטי זה מגיע לסיפור, גם אם לא כוון בכוונה לתאר את הדמות, היא פשוט מתוארת…

זה כמו רקע לסיפור, כשהוא ברור לך לחלוטין ואת מכירה את התקופה\מקום שאת מספרת עליו,

את לא צריכה ‘ללמד’ את הקוראים איך קטפו כותנה במאה ה13,

זה פשוט בא עם הסיפור, אוטומטית.

וכמובן, אין צורך להטריח את הקוראים על כל קורותיה של הדמות,

לא יקרה כלום אם הם לא יידעו שהיא אוהבת לאכול מלפפונים ושונאת לנסוע בקו 3,

העיקר שאת עצמך מכירה את הדמות בצורה מלאה, כאילו היא הייתה חברה קרובה.

והשראה, באה או מהכוכבים או מההכרח…

לפעמים, אין ברירה, ואי אפשר לשבת תחת העץ ולחכות לתפוח שיפול.

אז פשוט קמים והולכים לכתוב בתחושת שליחות עמוקה.

הרבה פעמים מתוך הכתיבה נולדת ההשראה…

אהמ, גם מוזיקה מתאימה יכולה לעזור, או הליכה קצרה, קריאת ספר בדיחות, או כל דבר שיוציא אותך מהחוסר אונים של ‘אני חייבת לכתוב ואין לי מה’, ויפתח לך את הראש ל’איך שמתחשק לי עכשיו לכתוב!!!’…

–

ואם מותר גם לי לשאול משהו-

אתן נוהגות להעביר את היצירות שלכן ‘טסט’ חיצוני?

כלומר, מעניין אותי לשמוע דעות ומנהגים בקשר לבקשת ביקורת על יצירות. סתם, באופן תיאורטי.

וגם טיפים מעשיים מאיפה מגרילים חברות מספיק נדיבות וטובות לב, שיסכימו לשמש כמבקרות בשעת הצורך,

ומהצד השני, איך בונים ביקורת איכותית לטקסט.

כבר הרבה זמן אני הוגה בשאלה, בינתיים בלי תשובה ברורה…

[תהילה ב]

תודה על התשובה המפורטת!

לגבי טסט- בעלי עוקב אחרי הסיפור שלי במתח אפילו שהוא יכול לדפדף קצת למטה ולקרוא את כל התוכנית חוץ מזה התחלתי להעביר פרקים לאחותי ובת דודה כדי שיגידו דעתן. הן עדין לא הגיעו לשלב בו אני אוחזת אז אני מחכה בסבלנות…

גם פה יש ביקורת בונה, מאד. אבל אין לזה תחליף לכנות של בעל, אחות או חברת אמת…

[תמי אפשטיין]

סיפורים קצרים – רק אם לא מהודק לי מספיק, או שאני לא בטוחה שהסיפור אכן טוב/ מובן.

סיפורים ארוכים – בוודאי.

[מרים סולובייציק]

כתבתי באחד מהפרקים של הספר החדש שלי שאני מפרסמת פה בהמשכים שבאחד האשפוזים שלי עלה לי שיר בלי לחשוב כמעט, זה היה השראה נטו, הייתי צריכה לכתוב אותו מיד כדי שלא אשכח אותו, אממה, שזה קרה בשבת…

איך פתרתי את הבעיה?

אמרתי לעצמי את המילים כל הזמן וחזרתי על השיר במהלך כל השבת, הלכתי במסדרונות המחלקה ומלמלתי לעצמי את השיר, לא היה אכפת לי מה חושבים עלי, ממילא כולנו היינו ב”בית משוגעים” אז לא שינה לי כלום, במוצ”ש כתבתי את השיר מהר מהר לפני שיסתלק…

את השיר אתם יכולות למצוא באחד מהפרקים של הספר בהמשכים שלי – קוראים לו “מורשת יפה”.

[חוי בר]

איזה שרשור מרתק!

1. עקרונית אי אפשר לקבוע מראש כמה זמן יקח לכתוב. אפשר לקבוע טווח. כתיבה היא תהליך, כמו שאמרו כאן. אבל אחרי הרבה שנים של כתיבה את מפתחת מעין תהליך, רוטינה מוכרת וידועה, אז כשאני מתיישבת על המחשב לכתוב פרק חדש. אני יודעת פחות או יותר כמה זמן זה יקח. ולמעט מקרים חריגים, בדרך כלל זה מצליח לי.

2. לפני שבכלל ניגשים לכתוב את הסיפור, את צריכה לדעת מראש מי הדמויות בעלילה ולדעת עליהן את כל מה שחשוב לך לדעת. איך ליישם? אין שום טעם לכתבו דברים שמעיקים עליך. ואין שום “חובה” מכל סוג שהוא. יש דרכים יעילות שעזרו לאחרים ואולי יועילו גם לך. עובד לך? יופי! לא עובד? תפתחי שיטה משלך! אין כללים לכתיבה!

3. זה כמובן לא אפשרי. השראה אף פעם לא באה מתי שמזמינים אותה. יש המון שיטות ודרכים שאת מפתחת עם הזמן. יכולה להגיד שהיום, אני יכולה לעשות קליק במוח ולעבור למוד כתיבה. לא תמיד עובד. אבל לרב המקרים זה מכסה.

כשתכתבי את הספרים הראשונים לא הייתה לי הגבלת זמן. הייתי בחורה ויכולתי לשבת מתי שהרגשתי רצון ופשוט לשפוך לדף. היום, בתור אמא עסוקה זה פשוט לא קורה. יש דד ליין וחייבים לעמוד בו. אז לומדים דרכים אחרות, ויעלות לא פחות לכתוב.

אותי אישית זה שחרר מאוד. אחמד לא בא אל ההר? למדתי להביא את ההר לאחמד! כבר לא לחוצה ש”לא תהיה השראה” עושה קליק. היא באה.

4. הנה הסוד: לא בהכרח מתחילים עם השראה. אם יש לך תכנון מסודר מה אמור להיות כתוב בכל פרק, ואת יודעת מה את רוצה להשיג פחות או יותר, את בונה שלד, ואז מתחילה לעבות אותו לאט לאט. בשלב כלשהו ההשראה חייבת להגיע.

[תהילה ב]

אני דילגתי על ה2, לא חשבתי על השלב הזה, אולי אשב היום על זה, אם תהיה לי השראה (סתם, סתם)

לגבי 4 – את מסדרת לך ממש פרקים? יש לי תוכנית, פיצלתי אותה לנקודות אבל אני לא חותמת פרק למשהו מסוים. מעניין יש עוד הרבה דברים שצריך לדעת, איפה לומדים את כל זה?

אגב, את כתבת את 140 סיבות לחיות? השם מהמם לספר, אבל לצערי מכירה אותו רק בשם… מחכה שאחותי תעביר לי (גרה רחוק ושכחה כמה פעמים 😡)

[תהילה ב]

עוד שאלה:

ספר נכתב בצורה מסודרת – פרק 1,פרק 2 וכו’ או שקורה ויש מצבים של דילוגים?

כלומר: אם עולה לי סצנה מסוימת שעלולה לקרות רק בעוד 10 פרקים, יושבים וכותבים או מחכים להגיע לקטע המתאים כדי שדברים לא ישתבשו עם פרקים קודמים.

[תמי אפשטיין]

מה שמרגיש לך.

אני מציינת לי בקובץ מסוים את הסצנה, כדי שלא אשכח, ומבריגה במקום המתאים

[חוי בר]

אני כותבת תכנון מאוד מסודר מראש.
הפרקים אצלי נכתבים לפי הסדר ולפעמים אחר כך דברים זזים אחורה קדימה תוך כדי כתיבה.
אם יש לי רעיונות לסצנות שצצות תוך כדי אני חוזרת למסמך, מכניסה את הנקודות, לפעמים אפילו כותבת אותה בקובץ נפרד וכשמגיע הרגע הנכון, משלבת.

[נועה רז]

לדעתי זה תלוי באיך שאת עובדת.

אני לדוגמה כן יש לי עלילה בגדול בראש, כשאני מתחילה..אבל תוך כדי הכתיבה היא בעיקר מתגבשת מאשר לפני הכתיבה בפועל.

[חוי בר]

ברור שהעלילה מתגבשת ומשתנה תוך כדי. כתיבה היא דבר דינאמי. אבל כשיש לי תכנון מראש, ואני בונה עליו, הרבה יותר קל לי להתקדם גם כשאין השראה/ חשק/ רעיונות חדשים.

[אפרת קופמן]

תמי תודה רבה על הטיפים מועילים והאותנטיים מבלי לייפות מציאות. עושים חשק לכתוב 😉
אין עלייך!
אני כותבת בכל שעות היום עם ובלי השראה, מודה, לפעמיים גם מכריחה את עצמי, (דד-ליין וזה…)

[מרים סולובייציק]

מאיפה מגרילים חברות מספיק נדיבות וטובות לב, שיסכימו לשמש כמבקרות בשעת הצורך,
ומהצד השני, איך בונים ביקורת איכותית לטקסט.

בשביל זה יש את קהילת כתיבה ספרותית בקדם – לא?