כמו עיוורת יפית

[רחלי עפעס]

וואו. .. !

זה ממיס, נוגע.
כל כך אמיתי.. }:

תודה על זה!
תמשיכי לשתף אותנו!

[אורטל כביר]

יפית, איזו כתיבה!!!!!!!!!!!!

דמעות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מרגש!!!!!!!!!!!!!!!!

כיף לקרוא גם כתיבות כאלה

לראות ולהאמין שהאור מגיע

לא משנה איפה נמצאים ובאיזה מצב…

תודה על זה.

[ה]

זה עצוב,

תפקיד האמא זה ללמד את הילד מגיל קטן לעצמאות (לפי הגיל)

לא לזרוק אותו יום אחד לחיים, בלי הכרה וכלים

[יפית שחר]

אויש צדיקה, לא ברור לי למה לא הבנת

אבל זה ממש מובא בקטע

כל הרעיון שהמטפחת יורדת לה לאט לאט – מסביר את הרעיון של התהליך ושל הלמידה שלה

ואמא שממשיכה ללכת איתה ולכוון

במקרה שלי זה נכתב על סיטואציה שאמא יכולה רק לעזור מהצד וכמו שכתבת לתת כלים אבל לא להמשיך להוביל אותה אלא רק לכוון

אין פה שום זריקה לחיים בלי כלים

וחבל שזה עשה לך עצוב, כי זה בא להביא את ההפך בדיוק…

[יפית שחר]

למה הוא שם לי איקסים?

[גילי. מ.]

הוא צינזר אותך….:))

מה כתבת שם?:()

משום מה גם לי זה עשה קצת עצוב,

אולי אם היה מדובר על הגאולה – ועל האור בפתאמיות שיפציע….

אבל ככה? היה לי עצוב הבנתי את הילדה הזאת וכאב לי איתה…

ואגב,

אפשר לפרוץ חומה גם בלי לגנוח בה בראש, לא?

לזרוק עליה נניח אבנים מרחוק – ולא להכאיב לעצמנו עד כדי…..

אבל כנראה כל אחת מהמקום שלה קוראת וזה בדיוק מה שיפה בכתיבה…