דיונים - כתיבה ספרותית |

משתפת/צעיף צהוב

כתיבה ספרותית
משתפת/צעיף צהוב
פורסם ע"י ריקי לפאיר אומנות הבמה והפקות תוכן on 18/09/2026 ב7:42 am
בסד
הדלת נטרקה.
הוא יצא.
משאיר אחריו אבא כאוב, אמא בוכה, ושתי לבבות מדממים.
הקול של אמא רדף אחריו, רועד: "תחזור הביתה, בן, בבקשה!"
הוא לא הסתובב. התיק הקטן תלוי לו על הכתף והעניים שלו מופנות קדימה, אל האופק הרחוק, אל העולם הגדול.
הימים רדפו אחד את השני.
ימים הצטרפו לשבועות. שבועות יצרו חודשים. וחודשים- לשנים.
והוא- עדיין רחוק.
בלילות הגעגועים רדפו אותו, צובטים.
הכמיהה לשוב, השאיפה לחוש שוב מחובק ואהוב.
לחזור הביתה.
אבל כל פעם שהוא חשב על זה ברצינות הגע קול מוכר מתוכו וגיחך "אתה לא באמת רציני, הא?!"
בהתחלה הוא ניסה להתנגד, להגיד שהוא רציני, שהוא אוהב, שהוא מתגעגע.
שבטח גם אבא ואמא לא שכחו ממנו.
אבל הקול הקטן, השחור, רק צחק שוב. הצחוק שלו רועם "לא שכחו?! מתגעגעים?! רוצים שתחזור?! למה- מי אתה בכלל? ילד רע! בן שברח מהבית! שגרם כל כך הרבה כאב לאבא ואמא!! תשכח מזה שהם רוצים אותך שוב, אין סיכוי!!!!"
"אבל-"
"לא אבל ולא בכלל!" הקול היה החלטי, קשוח.
והוא- הוא היה חלש. ועצוב.
הזכרונות פעמו בו, משרטטים ריבוע חמים. מזכירים חיבוק של אמא. טפיחה של אבא.
אהבה.
הגעגוע צרב אותו, והחרטה.
ולילה אחד הוא הרגיש שהוא כבר לא מסוגל.
הוא תלש דף קטן מהפנקס והתחלי לשרטט עליו אותיות בפראות, מתעלם מהקול שנזף בו, מייאש.
'לאבא ואמא
אני מתגעגע. רוצה לחזור.
לא יודע האם אתם מוכנים לקבל בחזרה.
אם כן אז אולי תעשו לי סימן.
תקשרו צעיף צהוב על העץ שליד השדרה הקרובה לתחנת הרכבת.
אני אבוא ביום שלישי הבא.
אם לא יהיה צעיף- אני מבטיח לא להפריע לכם יותר לעולם.
הבן שלכם.'
הוא הכניס את זה לתוך מעטפה וסגר, משלשל לתיבת הדואר, מכריח את עצמו לא לצפות מידי. לא להתאכזב.
יום שני הגיע.
כל הלילה הוא לא הצליח להרדם.
מחר, מחר זה יקרה.
מחר הוא ידע האם יש לו שותפים לגעגוע. שותפים לכמיהה. שותפים לאהבה.
הדקות זחלו. לאט. לאט.
שניה אחרי שניה.
בסוף הגיע הבוקר.
הוא זינק מהמיטה, שטף פנים, התארגן.
ורץ לתחנת הרכבת, לחכות.
הרכבת הגיעה, אדישה.
קולטת לתוכה בן אחד רחוק וצונמי של רגשות.
ופחד.
פחד עצום שאולי לא, אולי לא יחכה לו צעיף צהוב, אולי הוא יצטרך לחזור על עקבותיו. בלי לומר אפילו שלום לאבא ולאמא.
הפחד לפת אותו, גורם לאצבעות שלו להיות לבנות וללב שלו לדפוק במהירות.
אפילו אם לא יהיה שם צעיף, אפילו אם יחכה לו רק סליל צמר צהוב, או אפילו רק חוט דקיק!
רק שיחכה משהו. הלוואי!
והרכבת המשיכה לנסוע. תחנה אחרי תחנה.
הלב שלו פעם באוטסטרדה. כבר מזמן הוא שכח מהתרמיל שעליו, מהאוכל והשתיה שהוא לא לקח, מהעולם הגדול שממנו הוא בורח.
רק משהו אחד תפס לו את כל הלב.
הרצון לחזור הביתה.
והנה, הנה התחנה שלו!
צמרמורות טיילו לו בגוף, והרעד עבר לכל הגוף.
האם מחכה לו שם בחוץ, הצעיף?!
הוא לא העז להסתכל.
בסוף, בכוח, הוא סובב את הראש.
ולא.
לא חיכה לו שם בחוץ על העץ צעיף צהוב, מתנדנד עם הרוח.
לא חיכה לו צעיף צהוב.
חיכו לו אלפי צעיפים צהובים.
קשורים לכל עץ אפשרי בשדרה.
וחיכו לו שם, בינות לשדה הצהוב, האוהב,
אבא ואמא.
———-
ומגיע אלול.
ואני, אני התרחקתי כל כך, התלכלכתי.
הלכתי רחוק מאבא.
לא הבנתי שכל האושר, כל האהבה, כל האמת.
נמצאים רק אצלו.
אני רוצה לחזור, באמת!
אבל הוא- מי אמר שהוא רוצה?
שהוא מחכה לי. ילדה ששכחה. שברחה מהבית. שלא זכרה את אבא.
מי אמר שהוא מחכה לי?!
אבל הוא מחכה.
ויעידו על כך אלפי פסוקים. אלפי מאמרים. אלפי ציטוטים.
אלפי צעיפים צהובים.
שמספרים על אבא, על מלך.
שרוצה, שכמה, שמייחל.
שקורא לי "שובי!"
שמבטיח שגם הוא ישוב אלי.
ברכי שפירא הגיבה לפני 1 יום, 1 שעה 2 חברות · 1 תגובה
1 תגובה

ברכי שפירא
צילום ומולטימדיה
חברה
18/09/2026 ב1:56 pm
ותיקה
אינטרפטציה מעניינת לסיפור הזה.
לא חושבת שהיא מעבירה את המסר יותר מהסיפור המקורי, אז מעניין אותי מה הסיבה לה…
כתיבה יפה!