נעלי עקב

[מרים סולובייציק]

איפה ההמשך?!

[ציפי שפרנוביץ]

הנה ההמשך:

מי זו? אלי בטוחה כי מעולם לא ראתה את הדמות הססגונית שמעבר לדלת באפלולית חדר המדרגות: מטפחת סגולה, עינים חומות וחמות וחיוך ענק. ההגיון אמר שהלחם מחכה לה על השולחן אבל האישה מחזיקה בידה זר פרחים מלבלב. ואלי… ובכן אלי אוהבת פרחים. וככה על נעלי עקב וחור קטן אי אפשר לזהות אותם. טוליפים וסחלבים? שושנים?

איכשהו הדלת נפתחה לחריץ צר, ואלי מוצאת את עצמה חבוקה בתוך פרחים מדהימים. “הו! אסתרי! סוף סוף את פותחת! מה שלומך, נשמה?”

נשמתה של אלי כמעט פורחת מהלם והיא משתנקת.

“אוי, סליחה. את לא אסתרי חמודה. חשבתי שהיא גרה כאן… את יודעת איפה היא גרה, נשמה?”

“את מי את מחפשת? את חביב אולי?”

“כן. כן. את אסתרי חביב. למה אנשים לא תולים שלטים, אני לא מבינה—”

“הדלת היא כאן, מימין.” צר לה, אבל זה הקול הכי סבלני שהיא מצליחה להנפיק.

נכנסת לביתה. נעל טורדנית נדחפת, מפריעה.

אוף. אלי נושפת. “כן?”

“אסתרי לא בבית עכשיו, מותק. פתאום נזכרתי היא עובדת בערב. תוכלי לתת לי כוס מים? אני פשוט הגעתי מדרך ארוכה ו…”

אוקיי. אז הדרך היחידה לסלק את גברת פרחים היא לתת לה להרוות את צמאונה. אלי מדדה על עקביה למטבח, משהו מאחוריה? אומ. הגברת החליטה לעזור לה לשאוב מים מהבאר?

“איפה לשים את הפרחים? חבל עליהם, הם גם זקוקים למים. אסתרי כבר לא תהנה מהם נבולים.”

הדלת היתה פתוחה לרווחה.

ובבית שלה, שלה! היתה אישה זרה. תופסת מקום. ומרחב. הצילו!

אלי מתישבת בחולשה על הכיסא במטבח.

מה עושים? להזמין משטרה? מוגזם. מה גם שהגברת תציע להם פרחים בחיוכה החינני…

[מ ל]

מרתק ממש!!!
זה סיפור בהמשכים?

[חוי' ה]

וואו! ציפי, יצירת אומנות ממש!
גם התוכן, וגם צורת ההגשה, אלופים🥇

איפה ההמשך???

[ש ו]

מדהים. מרתק.

מחכה להמשך

[מרים סולובייציק]

אני מאוד מקווה שיהיה המשך לסיפור הזה, אני כבר סקרנית לדעת מה קרה עם “גברת פרחים”, אני דווקא פעם כן הזמנתי משטרה לבית של שכנה שלי קשישה בת קרובה לגיל 100, שהגיעה אליה בחורה תמהונית והיא הכניסה אותה הביתה 🙁 ואז כבר לא יכלה להתפטר ממנה, אז המשטרה הגיעה והצילה אותה מההומלסית ההזויה הנ”ל, לפעמים חשוב להזמין משטרה, הם באים עם רישיון לאשפז יצורים כאלה. (למחרת הקשישה הופיעה בביתי ונתנה לי צלחת מחולקת יפה עם ג’לים ושוקולדים, כהכרת הטוב שהצלתי אותה מצרות צרורות.)

[ציפי שפרנוביץ]

ממש לא! אני באמצע לשכתב ולשפץ סיפור קצרצר מלפני שנה וחצי..

המשך:

“אפשר מים, צדיקה?” הגברת מנענעת בראשה בקוצר רוח. “אני רוצה לעשות פה ברכה, בבית.”

“יש מים במקרר, וכוס על השיש”. לחשה אלי. אי אפשר לעמוד מול האישה הזו. שתשתה, ותלך.

“תעני אמן. בכונה.” גברת פרחים חשה בבית יותר ממנה. “אז אני אפרת. ואת?”

היא כמעט מתעלפת. היא אמורה גם לזכור איך קוראים לה?

“הגעתי לכאן לבקר את הבן שלי הוא גר בשכונה ש—“

מה עדיף? לסגור את הדלת ולכלוא אותה ואת אפרת ביחד או להראות לה את הדרך החוצה?

אפרת פותרת את ההתלבטות. “קר לך. את עם מעיל. אני סוגרת את הדלת. אולי תכיני לך כוס תה חם עם נענע?”

“תנעלי” מקרקרת אלי, ואחר כך נשיפת צחוק נפלטת ממנה. מה יעזור לנעול את הדלת?

“או, יפה לך החיוך. אמונה! נשמה! אל יאוש! ה’ אוהב אותך.”

לא, יש גבול כמה עליה לעבור ביום אחד. גם שיעור אמונה?

“את יודעת איפה הדלת, נכון?”

“בטח, אני לא סנילית אני. ויש לך כזו דירה קטנטנה ומסודרת ו…”

“ללוות אותך?” אלי נוקשת בעקביה. נו כבר.

“יפה מצידך חמודה. זה ענין גדול ללוות אורחים. את יודעת, אברהם אבינו…”

זהו.

היא- הלכה.

אלי נועלת את הדלת שלוש פעמים וגם את הבריח מעל.

עכשיו אפשר להאנח בקול ולהשליט סדר בבלאגן הענק שנוצר בבית. באויר. בראש.

קודם כל היא תעבור עם מטלית על הידיות והמקרר…

הי, מה זה? זר ססגוני ויפהפה, טוליפים, סחלבים ושושנים. כתום. צהוב. סגלגל. לבן.ירוק. ובכן, גברת פרחים שתלה את פרחיה בתוך נעלי עקב החומות מבריקות שלה.

אלי לא יכלה שלא לצחוק.

מותרת על המטלית, מכניסה את חצי הלחם במקפיא למחר ופשוט נכנסת למיטה אחרי שמכסה את ראשה עד למעלה מאזניה.

[ש ו]

איזה מרתק!

[ציפי שפרנוביץ]

סליחה על האיחור ותודה על המשובים החמים שעודדו אותי להמשיך:

כמה טוב שהבוקר הפציע ושוב העולם מסודר לפי ימים, מאורעות וסדר יום קפדני ומדוקדק!

היה מתיש אתמול.

אלי מוציאה את חצי הלחם מהמקפיא. מה למרוח היום? כל בוקר היא מורחת חמאה או פורסת ביצה קשה דק-דק. וזה גם מה שתעשה היום. אלי פותחת בתנופה את המקרר, הוא נושב אליה בקור. די. נמאס לה. כבר שנה וחצי שהיא אוכלת את אותו לחם בוקר וערב. כבר יותר משנה שהיא, לבד, בוחנת את תכולת המקרר והארונות באדישות. כיוון שאף אחד או אחת לא החליט להפתיע אותה ולקנות לה לחמנית שום מדיפה ניחוח משכר או להכניס הביתה שוקולד למריחה וגם סוכריות.

אימא אף פעם לא היתה מניחה לה לצאת מהבית בלי חיוך.

והיא היתה עושה הכל כדי שהוא יעלה על פניה של אלי המפונקת. “מה הנסיכה מזמינה היום?” העירה אותה עם שחר, מושכת את השמיכה מעל אפה וגורמת לשמש להיכנס בכח לעינים של אלי, למצמץ מול האור החשוף. אלי של אז היתה רוטנת. נאבקת עם הציפית הורודה והקרניים המפזזות. הלואי, הלואי היום להתעצבן מדמות חיכנית שרוצה את הכל בשבילה!

אלי ממצמצת, ולא משמש של יום חדש. כאן קשה לאור להיכנס פנימה. גם לו אין רשות כניסה.

אימא מרחה לה כל יום טעם שונה, ולעיתים היתה טומנת לה ניר כסף מקומט עמוק בתיק, “הפתעה!”

היה מענג לשבת בכיתה האפרורית, לחוש את אצבעותיה הקמוטות של אימא חרוטות בניר הכסף, לרחרח ולנסות לנחש מה הפעם. גבינה עם זעתר ופטרוזיליה? שוקולד עם אבקת נוגט? חביתה עשירה בגבינה צהובה וקטשופ וזיתים? אולי ריבת חלב? אלי לא תמיד אהבה את המרקמים המוזרים והניסויים שנערכו על לשונה, אבל את אימא, את ההשקעה שלה- אהבה עד בלי די.

כבר שמונה? אוהו! מאוחר! איך לא שמה לב?

אלי חוטפת לחם בלי כלום. נכנסת לנעלי עקב נמוכות. נועלת את הדלת פעם אחת. אין מה לעשות. אין זמן היום להשתגע.

[אבישג]

וואו מותק של סיפור!
אני מחכה בלי סבלנות להמשך…

[ציפי שפרנוביץ]

הנה ההמשך ומה אתן אומרות יהיה הסוף?

היום אלי שמחה שהעבודה בסוף נגמרת. תמיד היא מייחלת לעוד כמה שעות שיותירו אותה עמוק במסך השחור ולא במרה השחורה שמחכה לה לעיתים בבית. אבל היום היא היתה מבולבלת ובצעה כמה טעויות קטנות ומתסכלות.

היא תחזור הביתה, כך טוב, תכין לעצמה כוס תה בלי סוכר ותקדים את שנת הלילה.

מה חסר בבית? מה?! היא שכחה לכתוב רשימה? לא מתאים לה! אלי מפשפשת בתיקה המסודר ונתקלת רק בצרור המפתחות הקריר וכרטיס הרב קו שלה.

טוב, היא תנסה להיזכר. מה כבר יכול ליהיות חסר? המדפים הצבעוניים מסחררים אותה, היא תועה בינהם, מפילה חבילת טיטולים וברגע האחרון מייצבת בקבוק קולה שכמעט ביצע זינוק מרשים שהיה נגמר כנראה בהתפרצות מוגזת. אסור לצאת לקניות בלי רשימה, פשוט אסור! עכשיו היא תלך, ויפה דקה אחת קודם וכשתחזור לעצמה תחזור לסופר רגועה ונינוחה.

בדרך החוצה קורצת אליה קופסא בומבסטית של שוקולד למריחה. היא מושיטה יד. שוקולד פרה איכותי חלבי למריחה. נועצת את עיניה ברכיבים, הם נשמעים כמו רשימת קללות בסינית. מה שאומר שהשוקולד הזה אינו יכול להיכנס למזווה שלה. ולמרות זאת היא מוצאת את עצמה בתור ארוך ועייף של אחר הצהריים.

וכשהיא מטפסת במדרגות, והשקית מתנדנדת לפי הקצב של הנעלים היא כבר מתחילה לחוש את מתיקות השוקולד על לשונה.