נעלי עקב

[מרים סולובייציק]

איפה ההמשך?!

[ציפי שפרנוביץ]

הנה ההמשך:

מי זו? אלי בטוחה כי מעולם לא ראתה את הדמות הססגונית שמעבר לדלת באפלולית חדר המדרגות: מטפחת סגולה, עינים חומות וחמות וחיוך ענק. ההגיון אמר שהלחם מחכה לה על השולחן אבל האישה מחזיקה בידה זר פרחים מלבלב. ואלי… ובכן אלי אוהבת פרחים. וככה על נעלי עקב וחור קטן אי אפשר לזהות אותם. טוליפים וסחלבים? שושנים?

איכשהו הדלת נפתחה לחריץ צר, ואלי מוצאת את עצמה חבוקה בתוך פרחים מדהימים. “הו! אסתרי! סוף סוף את פותחת! מה שלומך, נשמה?”

נשמתה של אלי כמעט פורחת מהלם והיא משתנקת.

“אוי, סליחה. את לא אסתרי חמודה. חשבתי שהיא גרה כאן… את יודעת איפה היא גרה, נשמה?”

“את מי את מחפשת? את חביב אולי?”

“כן. כן. את אסתרי חביב. למה אנשים לא תולים שלטים, אני לא מבינה—”

“הדלת היא כאן, מימין.” צר לה, אבל זה הקול הכי סבלני שהיא מצליחה להנפיק.

נכנסת לביתה. נעל טורדנית נדחפת, מפריעה.

אוף. אלי נושפת. “כן?”

“אסתרי לא בבית עכשיו, מותק. פתאום נזכרתי היא עובדת בערב. תוכלי לתת לי כוס מים? אני פשוט הגעתי מדרך ארוכה ו…”

אוקיי. אז הדרך היחידה לסלק את גברת פרחים היא לתת לה להרוות את צמאונה. אלי מדדה על עקביה למטבח, משהו מאחוריה? אומ. הגברת החליטה לעזור לה לשאוב מים מהבאר?

“איפה לשים את הפרחים? חבל עליהם, הם גם זקוקים למים. אסתרי כבר לא תהנה מהם נבולים.”

הדלת היתה פתוחה לרווחה.

ובבית שלה, שלה! היתה אישה זרה. תופסת מקום. ומרחב. הצילו!

אלי מתישבת בחולשה על הכיסא במטבח.

מה עושים? להזמין משטרה? מוגזם. מה גם שהגברת תציע להם פרחים בחיוכה החינני…

[מ ל]

מרתק ממש!!!
זה סיפור בהמשכים?

[חוי' ה]

וואו! ציפי, יצירת אומנות ממש!
גם התוכן, וגם צורת ההגשה, אלופים🥇

איפה ההמשך???

[ש ו]

מדהים. מרתק.

מחכה להמשך

[מרים סולובייציק]

אני מאוד מקווה שיהיה המשך לסיפור הזה, אני כבר סקרנית לדעת מה קרה עם “גברת פרחים”, אני דווקא פעם כן הזמנתי משטרה לבית של שכנה שלי קשישה בת קרובה לגיל 100, שהגיעה אליה בחורה תמהונית והיא הכניסה אותה הביתה 🙁 ואז כבר לא יכלה להתפטר ממנה, אז המשטרה הגיעה והצילה אותה מההומלסית ההזויה הנ”ל, לפעמים חשוב להזמין משטרה, הם באים עם רישיון לאשפז יצורים כאלה. (למחרת הקשישה הופיעה בביתי ונתנה לי צלחת מחולקת יפה עם ג’לים ושוקולדים, כהכרת הטוב שהצלתי אותה מצרות צרורות.)

[ציפי שפרנוביץ]

ממש לא! אני באמצע לשכתב ולשפץ סיפור קצרצר מלפני שנה וחצי..

המשך:

“אפשר מים, צדיקה?” הגברת מנענעת בראשה בקוצר רוח. “אני רוצה לעשות פה ברכה, בבית.”

“יש מים במקרר, וכוס על השיש”. לחשה אלי. אי אפשר לעמוד מול האישה הזו. שתשתה, ותלך.

“תעני אמן. בכונה.” גברת פרחים חשה בבית יותר ממנה. “אז אני אפרת. ואת?”

היא כמעט מתעלפת. היא אמורה גם לזכור איך קוראים לה?

“הגעתי לכאן לבקר את הבן שלי הוא גר בשכונה ש—“

מה עדיף? לסגור את הדלת ולכלוא אותה ואת אפרת ביחד או להראות לה את הדרך החוצה?

אפרת פותרת את ההתלבטות. “קר לך. את עם מעיל. אני סוגרת את הדלת. אולי תכיני לך כוס תה חם עם נענע?”

“תנעלי” מקרקרת אלי, ואחר כך נשיפת צחוק נפלטת ממנה. מה יעזור לנעול את הדלת?

“או, יפה לך החיוך. אמונה! נשמה! אל יאוש! ה’ אוהב אותך.”

לא, יש גבול כמה עליה לעבור ביום אחד. גם שיעור אמונה?

“את יודעת איפה הדלת, נכון?”

“בטח, אני לא סנילית אני. ויש לך כזו דירה קטנטנה ומסודרת ו…”

“ללוות אותך?” אלי נוקשת בעקביה. נו כבר.

“יפה מצידך חמודה. זה ענין גדול ללוות אורחים. את יודעת, אברהם אבינו…”

זהו.

היא- הלכה.

אלי נועלת את הדלת שלוש פעמים וגם את הבריח מעל.

עכשיו אפשר להאנח בקול ולהשליט סדר בבלאגן הענק שנוצר בבית. באויר. בראש.

קודם כל היא תעבור עם מטלית על הידיות והמקרר…

הי, מה זה? זר ססגוני ויפהפה, טוליפים, סחלבים ושושנים. כתום. צהוב. סגלגל. לבן.ירוק. ובכן, גברת פרחים שתלה את פרחיה בתוך נעלי עקב החומות מבריקות שלה.

אלי לא יכלה שלא לצחוק.

מותרת על המטלית, מכניסה את חצי הלחם במקפיא למחר ופשוט נכנסת למיטה אחרי שמכסה את ראשה עד למעלה מאזניה.