כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים או: מחכה לביקורת שלכן
-
סיפור בהמשכים או: מחכה לביקורת שלכן
את הסיפור הזה פרסמתי בעבר במקום אחר, ומאז הוא עבר שכתובים רציניים.
אשמח לביקורת כנה ותורמת.
פרק א’
שנה קודם:
משקפי הקריאה המוזהבות נשלפו בזהירות מהקופסה. ג’ון היטב אותן על גשר אפו, מצמץ פעם ופעמיים מול המסך, בעוד אלברט מקליק על המסך המצורף.
שורות נפרשו מול עיניו, והוא החל לגלול מטה, בקריאה שקטה.
“שלושת האנשים נכנסו למערה בחשש. ידו של סטיב כבר הייתה על ההדק. לא היה לו שום רצון להיכנס בעיניים פקוחות ללוע הארי.
הסוכן חתום הפנים הניד בראשו בדומיה. סטיב נשם נשימה עמוקה והוציא שריקה מפיו. נביחות כלבים עזות ענו לו, וכולם נשמו לרווחה. זה היה מוקדם מדי”.
אלברט עקב במתח אחר הבעות פניו של ג’ון. לרגע היה נראה שהוא מרוצה, אך במשנהו סמן העכבר נדד במהירות לאיקס במעלה העמוד.
“טוב מאוד, אלברט.” הוא החמיא. אלברט לא הרשה לעצמו להרפות. הוא הכיר את הבוס שלו יותר טוב משהכיר את עצמו, ואכן, זה לא איחר להגיע…
“אבל… ל”ניו יורק פוסט”, אני צריך משהו אחר לגמרי. כמה רמות מעל.”
“לא אתה הוא שכותב את הסיפור. מה אכפת לך מהרמה הספרותית, או משערותיהם של הקוראים שיסמרו פחות? לא משנה מה תכתוב, גםpure garbage יקבלו ממך. כל עוד השם שלך חתום עליו”.
“נכון”, הודה ג’ון, ורק טיק עצבני מעל עינו גילה שהוא התעצבן, “אני רוצה להצדיק את עצם ההעזה שלי, לפרסם סיפור ב”ניו יורק פוסט”. ברגע שאופיע עם מותחן זול, סטייל אל- קעידה וטליבאן, כולם מיד יבינו, שבעצם, העיתון מרוויח מספיק כדי לשתוק על פרסום בינוני ומטה. אני לא מעוניין להכתים את שמי ככה”.
אלברט שיכל את רגליו מתחת לכיסא עובר לעמדת הקשבה מלאה.
“אתה מכיר, יתכן שטוב ממני, את השמועות שמתרוצצות אודותיי בעולם שבחוץ. אנשים בטוחים שאני מגלומן, רודף כבוד ושררה. אדם מתנשא שאין לו בעולמו דבר זולת המשבצת שלו.” הוא נרכן קדימה, חיוך זעיר עלה על פניו. “אינני בא לערער על דברים אלו, לא כאן המקום. את זה אני עושה עם הפסיכולוג שלי… דבר אחד איש אינו מתיימר לייחס לי. אינני טיפש, ומעולם לא הייתי.
החלטתי על מהלך מסוים, שלא הולך למצוא חן בעינייך ממבט ראשון, אולי אף בשני”. הוא לחץ על כפתור בקצה שולחנו, החליק על חליפתו ויצא בחפזה מהחדר.
דמות כחושה וגבוהה נכנסה לחדר. אלברט אמץ את עיניו, וקבע בינו לבין עצמו שהאדם הזה נראה בעל עוצמה וביטחון עצמי רב.
הברנש לחץ את ידו בידידותיות מופגנת, מבטו בהיר וישר. ‘אין לו מה להסתיר’, חלפה המחשבה באלברט. לא רבות פגש אנשים כאלו, בוודאי שלא באחוזתו של ג’ון אדמס, מעסיקו הישיר.
“אדי גרימבלד”.
השם קפץ מיד למוחו של אלברט, מעיר תא אהוב במוחו.
אם ידחק לרגע את האגו המבויש למגירה צדדית, נראה לו שיהיה משתלם להשאיר את העלבונות בחוץ. יהיה אינטלקטואלי, ולא פחות מכך מסקרן, להכיר את הסופר המוערך ביותר באירופה למרות, ואולי בגלל גילו הצעיר.
אדי התיישב באדנות מולו, השטיח הרך הבליע את פסיעותיו. “תמיד נחמד לפגוש עמיתים למקצוע. הביוגרף האישי של ידידי הטוב ג’ון. ג’וב לא רע תפסת לעצמך”. הוא אמר לאלברט בנינוחות, ופשט את רגליו.
עמיתו זע במקומו באי נוחות. נראה היה לו, שהמשפט האחרון לא זרם לאדי בקלות.
‘האמת, אי אפשר להתפלא. איש לא יוכל להבטיח לי, שאף אני, עם כמות הערצה וכסף כמו שהאיש הזה מקבל, לא הייתי מתעוור לגמרי.’
“הבנתי מהבוס שלך, שדרוש לו סיפור בהמשכים, משהו יוצא מן הכלל. אתה יודע…” הוא קרץ לו. “הרמה של ה”ניו יורק פוסט”. זה לא הולך להיות קל.”
“נפלא ונהדר. שיהיה לך בהצלחה. אני רק לא מבין דבר אחד.”
“אשמח להסביר לך כל דבר שאינו מובהר כל צרכו.” הגיב אדי בכנות.
“למה ג’ון צריך אותי כאן?! אשתי תשמח אם אספיק להגיע היום לפני ההשכבה של הילדה.”
“אינני נתון להשכרה כרגע.” הגיב אדי בקול משועשע והחלטי בו זמנית.
“אתה עדיין כאן, אם עיניי אינן מטעות אותי.” ענה אלברט בעזות, מישיר מבטו לאדי. הוא בתגובה מתח שוב את זוויות פיו. חיוכו כבר התחיל להרגיז את אלברט. “שתי סיבות לדבר: אחת, המחיר שאני לוקח לשעה הוא גבוה מאוד, והזמן הדרוש לכתיבת ספר הוא רב, כפי שאתה בוודאי יודע. שתיים”, הוא מנה באצבעו, “וזו הסיבה המשמעותית ביותר. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצעה, גם תמורת סכום גבוה.
האג’נדה המקצועית, זו שרכשתיה בעמל, ועט הסופרים שלי אינם מיועדים למכירה. לא הייתי רוצה שמישהו יגלה את הסגנון שלי תחת שמו של הבוס שלך, ויהיה עשיר ככל שיהיה. לכן הוא נאלץ להתפשר, ונאות לשכור אותי למספר שעות יעוץ בשבילך.”
אלברט, נעלב למחצה, יישר את ידיו על השולחן. אחרי הכול, הוא בעל הבית כאן, ולא אדי!
“אני בהחלט מבין את תחושותייך. גם אני הייתי נפגע למראה חתירה כזאת תחת כיסאי”. אלברט נרכן קדימה, זיק נדלק בעיניו. לפחות האנושיות של אדי אינה עומדת בספק.
מבטו סקר ברפרוף שמתוך הרגל את כורסאות הקטיפה היקרות, את רהיטי העץ הכבדים, והטפט שתלה על הקירות במלאכת מחשבת.
“סגנון העלילה שלי ייחודי מאוד וקל לזיהוי.” הסביר אדי. “וכדי שאיש לא יחלום שתחת השם ג’ון אדמס מסתתר לו אדי גרימבלד, הסופר המפורסם, החלטתי על מהלך שונה לחלוטין בסיפור, כדי לפתור דילמה זו”.
אדי התחיל להרצות בשטף, ואלברט האזין לו בריכוז מוחלט, דוחה את כל מחשבותיו לזמן מאוחר יותר.
-
112 תגובות
-
איזה כיף! עוד סיפור בהמשכים!
נראה מבטיח…
מתחיל להתבשל לי איפשהו במח שזו באמת הדרך להצליח לכתוב סיפור ארוך ואפילו ספר
עם הקוראות-כותבות המקסימות של הקהילה המחבקת דכאן.
אתי הסיפור מתחיל מצוין!
קצת התקשיתי בקריאת הדו שיח.
כדאי לקצץ…
אני דוגלת בקיצוץ בדיאלוגים (מלבד כשהם באים לשמש למטרה ספציפית מאוד – למשל להמחיש את הטרדנות של הדובר ואת בינתו הדלה וכו’).
תמצאי דרך אחרת לספר לנו את כל הפרטים האלו על הדובר (עשיר, לא טיפש וכו’)
ולא על ידי דיאלוג.
כל זה כמובן רק כי בקשת ביקורת… התחלה מצוינת! מחכה להמשך!
-
סיפור בהמשכים!!!
מושלם!!
הרעיון- טוב מאוד. נשמע מעניין ומגרה להמשיך ולקרא…
קצת היה לי ארוך מידי…
הייתי מציעה לך להדפיס (ממש!!) את הפרק ולעבור עם עט ולנסות לעשות את הדבר הקשה ביותר בכתיבת סיפור.
ל-מ-ח-ו-ק!!
זה ישביח לך את הסיפור, תמצאי פתאום משפטים מרוחים, מילים מיותרות וכו’ וברגע שתשמיטי אותם- הפרק שלך יעלה בכמה רמות…
בהצלחה!!
-
קודם כל, תודה על הביקורת הבונה.
פרסמתי את הסיפור ב”פרוג” בקהילה של הכתיבה שם. הכתיבה השתרעה על פני זמן רב מדי, והכל התבלגן…
מכיוון שאני מפרסמת עכשיו פרקים לאחר שכתוב, הגיוני שיהיו בהם כמה בעיות…
הייתי שמחה לערוך את הפרק, אבל לא גיליתי שיש אופציה לעשות זאת כאן. אולי אני טועה?
-
-
התחלה מבטיחה!
הערה פצפונת: נראה לי שפעם אחת כתבת “רוברט” במקום “אלברט”. תבדקי ואם אני
צודקת -תשני.
אגב, אולי תשתפי אותנו איפה הסיפור התפרסם? -
פרק ב’
2017, ניו יורק:
“טוב, אן, אני יוצאת לעבודה”. רווית כיתפה את התיק ביד אחת ובידה השנייה הצטלצלו מפתחות הרכב. “הטלפון לידך, נכון?”
“אל תדאגי, מאמי, הכול בסדר. אני לא ילדה!” היא אפילו לא הרימה עיניה מהמחשב הנייד הקטן, בו הקלידה שורות צפופות למסמך .word
אמה הכירה את חילופי המילים בעל פה. היא נאנחה לרגע, ולאחר מכן חזר החיוך לשרות בזויות פיה. “טוב מתוקה, להתראות”. דלת הבית נסגרה באחת.
אן עצרה לרגע מכתיבתה החפוזה, הממהרת משהו. בטנה החלה לקרקר, אבל עד לרגע זה היא התעלמה. החופשה התחיל אתמול, והיא התכוונה לנצל אותה בצורה הטובה ביותר שאפשר, קרי, לגמור לכתוב למגירה ספר נוסף.
לאחר שעה נשמעו דפיקות בדלת. אן העבירה יד בשערה, ומהרה לפתוח. לילי עמדה שם.
“אני נוסעת עכשיו לקניות. מתחשק לך לבוא אתי?”
אן אפילו לא טרחה לענות. היא פתחה בריצה לכיוון המטבח, תוחבת בזריזות מספר פירות לתיק צד קטן. אחר פתחה את המגירה, ועצרה מתלבטת. “נו, את באה?”
היא לקחה את השטר וסגרה את המגירה בהחלטיות. שניה אחר כך היא כבר קיפצה במורד המדרגות לצד לילי.
“מתי מתקנים לכם את המעלית, תזכירי לי? אני עדיין טורחת לבקר אותך, את יודעת, ספורט וכל זה, אבל זה כבר לא לעניין”.
“לילי, תפסיקי לשגע לאן את המוח. אם כל כך בוער לך, אולי אני אדבר עם השרת”. העירה אמה של לילי, שכבר עמדה בכניסה לבניין.
“לא יעזור, ניסינו מספיק”.
“אל תהיי בטוחה, דארלינג”. זוויות פיה התעקלו בצורה חד משמעית, בעודה פותחת את הדלת בתנופה. “עד שמצאתי חנייה, אולי נשאר כאן קצת?” רטנה.
“באמת, אמא. בואי נזוז כבר מהחור המעשן הזה. אני לא רואה אף לא חלון ראווה נורמלי אחד ברדיוס הקרוב”.
אן חייכה. אם נפגעה מההערה האחרונה, איש לא יכול היה לשים לב. כמו תמיד, הבעתה נשארה ניטרלית ומסקרנת כאחת.
“את יודעת שהחלפתי את כל החדר לפני שבועיים.” סחה לילי לחברתה. “רק וילון עוד לא מצאתי. היינו אז בשיא תקופת המבחנים, ואימא הבטיחה שביום הראשון של החופש נלך ל”בלומינגדיילס”, נחפש שם וילון בצבעים תואמים ואולי עוד כמה מציאות”.
אן התכווצה. לילי מאוד אהבה ללכת לקניות. רוב יציאותיהן המשותפות היו למרכזי הקניות השונים: “מייסי’ס”, “סאקס פירט’ אבניו”, “בארניז'” ושדרת מדיסון. היא נתקפה ברגשי נחיתות. היא ואימה לא יכולות להרשות לעצמן לבזבז בלי חשבון. לרגע נתקפה ברגשות חרטה על השטר שלקחה מהמגירה, ככה בלי לחשוב. אולי אמא תכננה לקנות בו מצרכי מזון חשובים? סוף החודש.
בינתיים הצמד במושב הקדמי שקע בשיחה ערה. הן התדיינו בשאלה החשובה: האם צריך כיסוי מיטה נוסף, או שעשרת הכיסויים הקיימים, אותם מנתה לילי אחד לאחד באזני אמה, מספיקים וראויים לשימוש.
טעם מר עלה בפיה. בבית הקטן שלה החינוך היה אחרת לגמרי. מילתה של אמא היא הקובעת, החותמת הסופית בהחלט. ככל שגדלה נוכחה לדעת עד כמה עובדה זו משונה בקרב חברותיה. בניגוד לשאר העניינים האחרים בהם התביישה, זה היווה עבורה מקור לגאווה.
המכונית נעצרה. המון האדם בלבל את חושיה ודרך את עצביה. היא מהרה להזדנב אחר לילי ואימה, שפסקה לפתע מפסיעותיה הנמרצות.
“אני קופצת שניה לקנות שייק בריאות. אתן יכולות להיכנס ולהתחיל להעמיס, אני כבר אמצא אתכן”. היא הורידה את משקפי השמש ונחפזה בעקבות המון האדם.
לילי פנתה ימינה, שמאלה וימינה, מפנה גווה לאן שהלכה מאחוריה, מביטה על שלטי החוצות עד שעיניה מצמצו. “כל פעם כשנכנסים למרכזי קניות, אני מרגישה שכל זהותי האישית נמחקה. אני סתם עובדת, אחת מני רבות בפס ייצור המוני”. סחה לידידתה.
“מה?” לילי בהתה בה. למראה פרצופה התחשק לאן לצחוק, אך היא התעשתה. “סתם, דיברתי עם עצמי, את יודעת, כהרגלי”. את סוף המשפט היא הבליעה לעצמה.
“הנה, הגענו. גבירתי”, פנתה לילי בסמכותיות לדיילת מכירות שעמדה בסמוך, “אני מחפשת וילון תואם לכיסוי מיטה בגווני הכתום”. מנוד ראש קל לווה בתנועת יד מתאימה.
“אני כל כך אוהבת את הסחורה שלהם”. פטפטה לילי ללא מעצור, בעודה מדפדפת באקראיות בין האריזות. היא נראתה חיה כל כך, שאן נבהלה לרגע. בניגוד אליה, לילי פשוט נהנתה מכל שניה שבילתה מחוץ לבית, ולא ממש משנה היכן.
“את מסתכלת גם, נכון? אני סומכת על הטעם שלך. ואל תשכחי, כיסוי מאה אחוז כותנה בצפיפות גבוהה”. היא נטלה בידה סט פרחוני בצבע כתום פסטלי ורגוע. אן הציצה במחיר. “חשבתי שזה הברקוד”… היא מלמלה.
“מצחיק, אבל אל תגזימי! ברקוד הרבה יותר ארוך, ובכלל, מה את מצפה? אם ממש בא לי הסרת צבע מהירה, אלך לצ’יינה טאון. בינתיים אני כאן, סומכת בעיניים עצומות על הסחורה. איכות לא קונים בזול.” היא חזרה בדבקות על המנטרה שלה.
“מי דיבר על זול? אפילו לא הגענו לשם”. בעוד לילי המשיכה הלאה, היא הוציאה את הפלאפון והקלידה במהירות בתזכירים. היא שמרה את תזכיר 47 בכותרת “מחשבות למאוחר יותר”.
“נו, אן. סיכמנו בלי מסכים עד האוכל”. לילי נעצה בה מבט חשדני.
“אני באה, תירגעי!”
מטבח מסעדת: “אריסטוקרט”:
“הלו, ג’וני, תביא לי את האגוזים מהמחסן”.
“אני כבר שם”. עלה קולו העמום. “אני שולח לך בטיסה ישירה, תתכונן!” האגוזים נחתו בין זרועותיו של הטבח הראשי, שבזה הרגע עמד להתחיל בהכנת עוגת הדגל של מסעדת “אריסטוקרט” בפעם השלישית להיום.
“אתה נורמלי? יש כאן רק 400 גרם. איך זה אמור להספיק? תביא לי חבילה חדשה”.
“אין.” עלתה תשובתו הלקונית של ג’ון.
הטבח כמעט ואיבד את עשתונותיו, המפורסמים לתהילה אף הם. “אני אפטר את בוריס, פשוט כך. מה שווה אחראי מלאי אם הוא לא עושה את עבודתו?” הוא כמעט השליך את כף הערבול במחאה.
“בוטנים יעזרו לך?” צעק העובד מהמחסן, מנסה לגבור על רעש המערבלים.
“אני לא בטוח שכדאי, רשימת המרכיבים סגורה לחלוטין”.
“נו, אז מה אני אמור לעשות?”
“יודע מה? לא יקרה שום דבר אם בעוגה יהיו מאה גרם בוטנים קצוצים, באמת שלא”. מלמל לעצמו בהחלטיות, מפעיל בהינף יד את מעבד המזון התעשייתי.
צוות המטבח חזר לעבודת השגרה.
אחרי חצי שעה כבר הייתה העוגה בתנור.
ביציאה האחורית היה עסוק ג’וני בהסלקת שבע חבילות אגוזים לתוך מכולת האשפה, מכסה אותן היטב בקליפות הירקות ממרק הבית האחרון.
מרכז קניות “בלומינגדיילס”:
“טוב, נראה לי שאקח את הסט הזה. מהמם, לא?!” לילי הושיטה את האריזה המרשרשת לאן.
“חמוד ורועש. בדיוק כמוך”. רטנה חברתה. שתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.
הן פנו לקופות. התור לא היו ארוך ביותר, ולאחר חמש דקות כבר היטלטלה השקית בידיה של לילי.
“אמא שלי מחכה לנו. עד שהיא גומרת את השייק שלה, אנחנו כבר הספקנו קצת יותר”. היא הציצה לרגע במסך הפלאפון. “יש לי הפתעה בשבילך”. עיניה ברקו בחיוניות. הדבר שאהבה מכול היה להעניק לידידותיה, וביד רחבה.
גברת ויליאמס התרוממה באחת ממושבה, השאירה טיפ למלצרית וצעדה אליהן, עקביה מרעישים על רצפת הפרקט החלקה.
“באנה, בנות. אני כבר ממש מתגעגעת ל”אריסטוקרט”, כדאי שנזדרז, אם אנחנו רוצות שיוותר לנו פירור או שניים”. היא החליפה קריצה עם בתה.
צעדיהן נבלעו על השטיח הכהה, שריפד את הרצפה מקיר לקיר. הספוטים הבהירים האירו על השולחנות. תפריט בכריכת עור היה מונח עליהן, בזווית מדויקת להפליא.
“פה אני מרגישה בבית”. העירה אן, ומתחה את עצמותיה על הכיסא. אחד הפינוקים שהרשתה לעצמה משפחתן הקטנה היה להגיע למסעדה.
“שלוש עוגת אגוזים בקציפה”. הורתה הלן אדמס למלצר שריחף משולחן לשולחן, נוגע לא נוגע בקרקע. “ושלוש שוקו מוקצף”. הוסיפה לילי, מגניבה מבט לאימה, שהנידה ראשה באישור.
“לילי החליטה לפנק אותך עד הסוף”. היא סחה לאן שהביטה בכל הנעשה.
“לא בכל יום אנחנו מגיעות לכאן”. התגוננה היחידהל’ה שלה. אימה חייכה בסלחנות, והדקות עברו עליהן בשתיקה דמומה. כל אחת הייתה עסוקה במחשבותיה.
-
יאאא המשך!!
זה עושה רושם מרתק להחריד
מאיפה הרעיונות המעניינים האלו😏?
-
אתי, אכן אין אפשרות לערוך – רק אני יכולה.
אם תרצי, תעבירי לי למייל שלי את פרק א’ מעודכן ואחליף אותו בפרק הקיים.
המייל שלי – [email protected] -
וואווו
באמת מדהיםםם
רק לא הבנתי באיזה תקופה הסיפור 🙂
אליפווותת
-
כתוב למעלה, בפרק ב’.
הסיפור בשתי זירות: ההווה- 2017, ובעבר- שנה קודם
-
נכוןן 😆
לא שמתי לב!
-
-
-
היי!
הסיפור מסקרן ושונה,
הוא ייחודי ובעל קצב מיוחד משלו,
את פשוט מוכשרת!!!
-
את המחמאות כבר גמרו לי 🙂
מגיע לך ביושר!!!
אבל בקשת גם ביקורת, נכון?
אז בקטנה ממש:
* בתחילת הפרק השני את רושמת החיוך חזר לשרות
איכשהו, המילה הזאת פחות מתאימה לי כאן,
מילוניות / מומחיות שפה – מה אומרות?
הייתי מחליפה ב”לשכון”
הולך?
* השם של רווית הוא בכוונה כזה ישראלי?
הוא ממש זר שם באווירה
אם זה בכוונה – אז המטרה הושגה 🙂
* ואחרון חביב
ואני יודעת שאולי זה אובר-רגישות שלי:
טיפה הפריע לי הביטויים: “חור מעשן” ו”לשגע את המוח”
הכתיבה שלך כל כך זורמת ואיכותית, שזה הרגיש לי זר…
מתאים לי שם השפה העממית, אבל לא עד-כדי….
תמשיכי להעלות פרקים
אבל ברחמים עם הקצב, אני לא זזה מהמחשב ככה 🙁
-
דבר ראשון, מעריכה את הזמן שהקדשת לכתוב😀
לגבי המילה לשרות, יתכן שאת צודקת, אין לי בעיה, לשכון לו יהי.
רווית זה בכוונה, בהחלט, אני מאוד רגישה לשמות… בהמשך תראינה למה.
לגבי הסלנג, מדובר במאפיין חזק מאוד של לילי בעיניי, יש מצב שצריך קצת ריכוך.
הערות מצוינות, תודה!
-
-
קראתי ממש עד הסוף בלי לפספס מילה:)
סיפור נעים וקולח
טיפה נאבדתי בדו שיח הראשון עם לילי
קראתי מהר את כל הרצף
ואז חזרתי שוב להבין מה בדיוק כל אחת אמרה.. זה לא זרם לי מיד
-
אני מנסה לאפיין את לילי, כנראה הגזמתי קצת😁
בעיניי היא קדחתנית ומדברת בלופים, אז יש וייבים של העניין.
תודה!
-
-
תודה לכולן על התגובות, הפתעתן!
ממש כיף לכתוב כאן.
מחר פרק חדש.
אשמח שתגיבו אם הקצב מהיר מדי, איטי מדי או ממש בסדר.
-
פרק ג’
שנה קודם, ניו יורק:
דנדון הפעמון כבר נדם, בשעה שמיסיס אוואנס, הידועה בכינויה גרמארי, המורה הבלתי נלאית לדקדוק, כבר כיתפה את תיקה, לא לפני שהודיעה על בוחן בשבוע הבא.
“הוא יהיה ממש קל”. הפטירה המורה לבנות הבודדות שטרחו להאזין לקולה הדקיק, ומיהרה לצאת מהכיתה.
לילי הנחיתה את תיקה הממותג על הכיסא המיותם שעמד על יד מקומה של אן.
“שלום”, היא הגביהה את קולה, מנסה לשווא לגבור על גל הרטינות הגואה, שעלה כהרגלו לאחר הכרזות כגון אלו.
“הן ככה בדרך כלל, הבנות?” בררה לילי בהתעניינות גלויה. היא עמדה מעליה, ולאן היה נדמה שגוון דקיק של שחצנות נשזר בקולה.
היא אפילו לא הרימה את עיניה מהספר בקריאתו הייתה שרויה. “ממממ?!”
“אני לילי אדמס, עברנו אתמול דירה מקליפורניה. ביזנס, יו נואו”. ובמעבר חד הוסיפה: “אני מאוד אוהבת להכיר בנות חדשות, ואת?!”
מסתבר ששאלתה הייתה רטורית, כי התגובה בוששה לבוא.
לילי התיישבה בטבעיות, ממשיכה במסת דיבוריה שהזכירו במעט את האוטוסטרדה המהירה.
אן סגרה בחבטה את הספר, מישירה את עיניה הבהירות, בניסיון שווא להסתיר את קוצר הרוח. מי שניסה להעמיק אף יותר, יכול היה לזהות גל, שהשנים הנמיכו את קומתו, גל תקווה מבויש שדעך מיד עם הופעתו.
“הייתי שמחה לשמוע על המקום הזה. כמה תלמידים יש כאן? המבנה מבחוץ נראה ממש גדול!” הביעה לילי את התפעלותה. היא המתינה כמה רגעים, וכשלא זכתה לתגובה, הסבה את מבטה לאן. “איך קוראים לך בכלל? עוד לא הספקתי לשמוע”.
אן הרימה לרגע את עיניה, כמתלבטת האם לענות. “אן ויליאמסון”. ענתה קצרות, והמשיכה בקריאת הספר העבה, שהציל אותה מהצורך בתשובות.
צלצול הפעמון נשמע שוב, ברגע הראשון אן נשמה לרווחה, ובמשנהו חנקה את רגש הרווחה. “רגע, את נשארת לשבת כאן?” בררה כשטון של דחיפות היה בקולה.
“אימא שלי דיברה עם המורה. היא טוענת שהמקום הפנוי היחידי הוא לידך”. אמרה לילי בנחת, כמונה מעות.
“נו, זה ברור! אני ביקשתי לשבת לבד, מיד בתחילת השנה, והמורה הבינה את הצורך!” התרומם קולה של אן, כאילו היא מתכוונת לגעור בלילי.
“אין בעיה. את יכולה ללכת למורה, ולבקש שיביאו ספסל חדש.”
אן צנחה כבובת סמרטוטים. את זה, היא ידעה שלא תעשה.
לעולם.
הטיפוס המייגע במעלה הרחוב, הסתיים. אן דחפה את השער הלבן קדימה. פוסעת על שביל האבנים בזריזות.
סוף סוף היום הזה נגמר. חשבה לעצמה בקורת רוח. לא היה קשה מדי להתגבר ולא להיכנע לצרור דיבוריה של לילי. הקושי העיקרי היה בכאב הראש שקיבלה. בסוף היום, ההיא עוד הגדילה לעשות, ושאלה לכתובתה! היא רוצה להגיע לבית שלה.
מחשבות אחרות עלו בה, והיא ניסתה לדחוק אותן, בכל מקרה, כבר נכנסים בדלת החומה, והרדארים של אבא הם ברמת הרגישות הגבוהה ביותר שיש.
אבא הזיז את העיתון הצידה, מקפל אותו בקפדנות. מהחיוך המרוצה שהיה על פניו, היא ידעה ששוב קיבל אביה תגובות מקוראיו המעריצים.
“איפה אימא?” עלה קולה, צרוד לגמרי. היא כחכחה מעט, והמשיכה: “לאחרונה היא חוזרת מאוחר הרבה יותר!” רטן קולה.
“הו, כן”. ענה לה אביה. “היא החליטה להוסיף שעות בעבודה. הציעו לה חוזה משתלם במיוחד, והיא החליטה להיענות לו בחיוב”.
“אתם החלפתם ביניכם, לא?” מאז ומתמיד אמרו לאן שהיא חדת הבנה, והקליטה שלה מעולה. עתה היא זכתה להוכחה מוחצת. פניו של אביה החליפו צבעים, והוא נשם עמוק לפני שאמר: “למה את מתכוונת? את מדברת אלי בחידות”.
“אה, פשוט מאוד”. היא ענתה בקלילות. “אימא הוסיפה שעות, ואתה הפחתת”.
אביה לא ידע מה לענות, ובחר בשתיקה.
“את רעבה, כמו שאני משער”. הוא אמר בענייניות. “את יכולה לחמם מגש מהפריזר. אימא הכינה שניצלים ופסטה ברוטב”.
“או קיי, אין בעיה”. היא עלתה לחדרה, הניחה את התיק והחליפה חולצה. לאחר מכן ירדה שוב למטבח, חממה את הארוחה ואכלה במהירות.
“תזהרי שלא להיחנק”. התלוצץ אביה מכורסתו.
“אל דאגה, דאד”. היא בלעה את שאריות האוכל, שטפה את הכלים ושעטה לחדרה. על המיטה המתין לה, בוהק ומזמין, הספר החדש שקנתה לה אימא לרגל הצטיינותה במבחן האחרון במתמטיקה.
העולם אליו נכנסה היה אפוף סודות. הדבר שאהבה מכול, היה להישאב לתוך דמות אחת מהגיבורים, ולהרגיש אותה באמת.
היא לא שמה לב איך ידיה נשמטו מהספר, גיששו בשידה, והוציאו עט ודפים מהמגירה.
“אם אני הייתי כותבת את הספר”, אמרה לעצמה בחולמנות, “הייתי עושה אותו הרבה יותר יפה. הייתי מכניסה את הקוראים לתוכו, ממש במוחשיות”.
“את אוהבת לכתוב?” קטע אותה קול מוכר למחצה.
אן הסתובבה באחת. “אה, זו את.” אמרה כמציינת עובדה, ללא כל הפתעה או פרשנות אישית. “איך הגעת לכאן?”
“ג’קי לקח אותי”. ענתה לילי והתיישבה על הכיסא.
“ג’קי? מי זה?” לא יכלה אן לעצור בעצמה. תזהרי! את נסחפת! לא כדאי לך!
“ג’קי זה הנהג הצמוד שלנו. האמת, שבהתחלה לא התחשק לו לעבור אתנו לניו יורק, אבל את יודעת, הכסף יענה את הכול”. אמרה בבגרות מפתיעה. אן הסתכלה בה במבט חדש.
“איך השגת את הכתובת שלי?” תפסה אן תעוזה. “ואיך בכלל, הרשית לעצמך להגיע הנה בלי”…. היא עצרה לרגע, מהססת, ואז המשיכה להצליף: “בלי שדיברת איתי קודם לכן?”
לילי לא נבהלה. “אענה לך אחד אחד. את הכתובת שלך השגתי מהמורה. בקשתי ממנה את מספרי כל הבנות, אמרתי לה שזה יקל על התאקלמותי, והיא התלהבה, כצפוי.
ברגע שהיה לי את הכתובת שלכם, הכול היה הרבה יותר פשוט. הסתכלתי בספר הטלפונים, והתקשרתי אליכם, אבל הקו היה מנותק, לכן הרשיתי לעצמי להגיע. אבא שלך הכניס אותי הישר לחדרך, ללא חקירות מיותרות”. לילי התנשמה, כלאחר וידוי ארוך.
היא תלתה מבט מצפה באן. לפי הכלל הבלתי כתוב בדו- שיח, היא אמורה לענות עכשיו.
-
וואו!
את מפתיעה!!!
שונה ומרענן!!!!!
-
שלום חברות, פתחתי תיקיה חדשה “הסיפור של אתי מ'” – ובה שלשה פרקים, לעת עתה. אי”ה עם התקדמות הסיפור נתקדם הלאה…
ותודה לאתי.כמו כן, החלפתי את פרק א’ לפרק המעודכן.
והערה חשובה:
אני מניחה שכולנו מעוניינות שהחברות תמשכנה לשתף אותנו ביצירות שלהן. אז אנא, הגבנה…ביקורת עניינית, שלילית או חיובית, כמובן – מנומקת, כי מטרתה להשביח.
ומזכירה את השאלה של אתי: מהי תדירות העלאת פרקים רצויה?
-
אני חושבת להעלות פעמיים בשבוע
יש מצב?
או שזה יותר מידי?
-
אם זה סיפור שהיא כבר פירסמה, אז זה לא אמור להיות יותר מדי… נכון, אתי?
אז תקבעי מערכת… ראשון ורביעי את מעלה פרקים חדשים? סיכמנו?-
מעולה, תודה.
והאמת שיש לי רק עד פרק ט”ו נראלי.
מעבר לזה אני צריכה לכתוב…
-
-
המשפט האחרון!!!
חזק ממש
-
גם אני בעד פעמיים בשבוע
סיפור מסקרן ושונה, לא חוזר על הסגנון המוכר של הספרות שלנו:)
ממש מחכה להמשך ולהבין קצת יותר מה קורה פה
הבנות חמודות! רוצה לעשות הכרות… 🙂
-
מעלה פרקים קצרים יותר לבקשתכן🙂
פרק ד’ חלק 1
2017, ניו יורק
הדלתות האוטומטיות נפתחו באוושה חרישית. אן הלכה מאחורי לילי, מסתכלת לכל עבר. היא הכירה את המסעדה היטב, ולמרות זאת התבוננה סביבותיה, כפוגשת חברה מוכרת ואהובה.
כנרית הסתובבה בין השולחנות, מנגנת במיומנות מעוררת השתאות. מדי פעם היא קיבלה מחיאות כפיים מנומסות והמשיכה הלאה לשולחן הבא.
מה כבר ביקשתי, שישקיעו קצת בשם של המסעדה? זה כל כך נדוש, אלוקים. כנראה הקופירייטר הרגיש מקופח. מחשבותיה של אן טיילו במהירות מסחררת, בדרכן אל השולחן הקבוע.
“אני המלצר שלכן, מה תרצו להזמין, גבירותיי?”
לילי הסתכלה בתפריט לרגע, מקריאה את השמות כבקיאה וכרגילה. המלצר רשם הכל במחשב כף יד קטן, והסתובב אחורה, נוקש בעקביו.
הדממה הקבוצתית הופרה לאחר חמש דקות, וכולן נשמו לרווחה. “בבקשה, הנה ההזמנה שלכם. שמחתי להגיש שירות. לכל בקשה מוזמנים לקרוא לי, אני מסתובב כאן”.
“סליחה—” קראה אן. כל פעם הרגישה את חוסר הנעימות מחדש, אבל לא וויתרה לעצמה. “המתכון הקבוע, נכון?”
“הכול בסדר, המתכון הרגיל והקבוע”. ענה המלצר, ובעוד חיוך הפלסטיק מרוח על פרצופו, התרחק משם.
“נדמה לי שהוא עובד בכלל במטבח”. לחשה אן ללילי, וזו משכה בכתפיה בחוסר עניין. “אולי היה חסר להם מלצר, מה אכפת לי? קיבלת את העוגה? מעולה! מה זה משנה מי מגיש?”
אן שיקעה את הכפית בעוגה, והכניסה את הביס הראשון לפיה. משהו הרגיש משובח יותר מהרגיל. טעם חדש שהיא לא הכירה. מה זה אומר?—
עוד לא הספיקה לחלוק את מחשבותיה. גופה היה נאמן לעצמו כמו תמיד, ולא איכזב.
המבטים הופנו, מי בחטף ומי שלא, לעבר קול החבטה העמומה שנשמעה. השטיח ריפד את ההתנגשות ברצפה, אך לא את ההיסטריה של לילי ואימה.
המזוקן קינח את פיו מעדנות, והתחמק מהמסעדה. הפלאפון צלצל. “נו, איך הבלאגן שעשית?” גיחך בן שיחו.
“יש פה רופא?” נשמעה השאלה הקלישאתית. תוך דקה מיהר למקום אחד כזה, שישב עם אשתו לנוח מעט לאחר תורנות ארוכה.
רוב האנשים כבר התגודדו במעגל, משיאים עצות לא מועילות. האמבולנס, שהגיע לאחר חמש דקות, רק הוסיף לחגיגה המתרקמת.
“סוער ביותר”. סקר האיש את סביבותיו, והתרחק מהמסעדה. הוא כבר הספיק לתלוש את הסינר ולזרוק אותו לפינה חשוכה. לכאן הוא לא יחזור. למה לו? “אתה יודע. אמבולנסים, ניידות משטרה. את זה אני אוהב”.
האיש מעבר לקו הצטחק. רונלד הרחיק את המכשיר מאזנו ואמר בחוסר שביעות רצון: “אתה יודע מה המוטו שלנו, נכון?! מקצוענות קרה ומחושבת. את הצחוק הסדיסטי תשמור לבית או למותחנים סוג ד’ שאתה חי בהם.” סיים בבוטות, וניתק. פניו שבו לעטות את הבעתן הרגילה. ניידות החירום כבר עזבו את זירת האירוע. הוא רק הוציא בזהירות את שקית הבטנים מכיסו, וחייך בשביעות רצון.
ראיה מפלילה כבר לא תהיה.
וי דמיוני סומן. המשימה הראשונה הושלמה.
הטבח הראשי, השקוע מעל ראשו בחקירות המשטרה, לא חקר מדי במכתב ההתפטרות שהוגש לו. הוא רק הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. “חבל, הוא היה עובד מעולה. קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך”…
למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת “אריסטוקרט” סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד…ה
-
אתי,
נהנית מאוד לקרוא את הסיפור שלך.
כמו שמרו אחרות, הוא סגנון שונה.
הפרק האחרון קצר משמעותית ולדעתי פוגע בתוכן.
לא הצלחתי כ”כ להבין מה קרה שם.
2 המשפטים האחרונים בכלל לא היו מובנים.
-
אויש…
הפרקים נכתבו לספר, אך נאמר לי שארוכים מדי לקריאה דיגיטלית.
אז העתקתי חלק מהפרק עד לנקודה הגיונית.
כנראה שנחתך בטעות…
-
וזה המשפט האחרון בקטע שנחתך: “למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת “אריסטוקרט” סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד…”
שאלה: להשאיר פרקים קצרים או לחזור לפורמט המקורי?
-
היי,
הפרקים הארוכים ממש לא הפריעו לי, לדעתי קיבלנו יותר מידע לסיפור ככה.
-
-
-
-
-
יש תגובות נוספות?
מודה על האמת, אני אמרתי לאתי שעדיף פרקים קצרים יותר. (אתי, כל הכבוד על
שמירת הלשון).
מהערות שקיבלתי בעבר בתור מנהלת הקהילה, ומהמעקב שלי אחרי כל מה שהולך – ראיתי
שקטעים קצרים מועדפים.
מנגד, כמו שאומרת Rachel, יש יותר תוכן ומלל בפרק שלם.
מה אתן אומרות? -
פרק מצוין!
אני בעד הפרקים הקצרים
פרק ארוך מעייף את העיניים וגורם לגלול לסוף…….
-
ווואוו אליפותתת!!
ממש כייפי לקריאה : )איזה אווירה הכנסת בסיפור חבל”ז!!
-
סליחה שאני נהיית המורה הרעה, יש לי חסכים בתקופת החופש הגדול 😉 😉
אני מתזכרת ומבקשת: תגובות מנומקות.
את נהנית? השתדלי לפרט ממה, ”ברחל בתך הקטנה”. יותר מפורט = יותר משובח =
יותר יעיל ויותר מועיל לכותבת.
תודה!!!
נ.ב. לא לקחת אישית. נימוק: סתם נזכרתי שהגיע הזמן לתזכר על זה. -
פרק ד’ חלק 2
בית החולים הענק וידוע השם היה עמוס, כמו בכל יום ראשון. שיכורים מתקוטטים, ילדים שנפצעו בבית, בפארק השעשועים… הפקידה במיון כבר התרגלה לעניין. לא מקרה מפתיע במיוחד..
במחלקת “טיפול נמרץ” הייתה אטמוספירה אחרת. מוניטורים צפצפו בקול חרישי, וצוות אחיות ישב דרוך והביט במסכים. מדי פעם, הייתה קמה אחת מהם וניגשת לחולה זה או אחר. קרובי משפחה הורשו להיכנס לשהות קצרה בלבד.
“אני אומרת לך”, התלחששה קארין עם איה. “עוד שניה, ואני פשוט בורחת מכאן! איזו אווירה דיכאונית!”
“תגידי, שכחת את המקצוע שלמדת? את מתחרטת עכשיו, דווקא אחרי כל השנים של ההשקעה בדרך לתואר אחות מוסמכת?” תמהה חברתה.
“ממש לא! אני אוהבת מאוד את היכולת שלי לעזור לאנשים, לתמוך, לסייע, ומדי פעם לומר מילה טובה. אבל לא ציפיתי לכזו אווירה! במחלקת ילדים, ואפילו במחלקה האונקולוגית, יש יותר חיות מהמקום האפלולי הזה!” קולה עלה מבלי משים.
“שששש…. שלא תעוררי עלייך את חמתה של הלן! זה מה שחסר לנו, באמת. וחוץ מזה, את ממש נאיבית. לא ציפיתי לכזו אווירה…” היא חיקתה את קולה של עמיתתה בלעג. “את עובדת בבית חולים, לא בלונה פארק!שמחה לשמוע שבשאר המחלקות יותר נעים לך, חמודה, אבל זה רק בונוס, לא מחויב המציאות.”
“ודרך אגב, גם בטיפול נמרץ יש מקרים מעניינים.” התערבה לפתע קלרה בשיחה. “החולה ההיא במיטה 13 לדוגמה!”
“מה הבעיה?” הגיבה איה באכזבה. “עוד ילדה חסרת אחריות, שלא הייתה מסוגלת להתאפק…”
“המשטרה חוששת שנסיבות האירוע פליליות!” העניין סביב השולחן גבר מרגע לרגע. קארין התעמקה בתווי פניה של חסרת ההכרה, מנסה לדלות מהם פרטים. מכשיר צפצף. אחת האחיות קמה.
“הילדה אכלה עוגה, שלפי טענת הנוכחים באירוע, ידועה כנקייה מבוטנים! זה צוין בפירוש בתפריט. מסתבר שהמשפחה תגיש תביעה משפטית, זה סיפור של כמה מיליונים”.
“על זה את חושבת? תאמיני לי, ההורים שלה היו שמחים מאוד לוותר על המיליונים השמנים הללו ולקבל ילדה נושמת ובריאה.”
“היא יתומה. אביה מת לפני שנה”, הוסיפה קלרה שלא ממין העניין.
הלן התקרבה אליהן, יורה את פקודותיה לכל עבר. צוות האחיות התפזר, וכל אחת פנתה למטלותיה.
רק אחת מהן נותרה מהורהרת.
המשמרת הארוכה הסתיימה. הצוותות התחלפו. היא ירדה אל תחנת הרכבת, וליבה לא נתן לה מנוח. כל הדרך התייסרה במחשבות, ומשהגיעה לביתה, כבר הייתה ההחלטה מאחוריה.
כעת יכלה לפנות בנינוחות ולעזור לילדיה בשיעורי הבית שלהם. ההשכבה הייתה זריזה, והיא התיישבה ליד המחשב, מקלידה במהירות מסמך ארוך.
זהו, היא ידעה. אין דרך חזרה.
-
אתי אני במתח, מתי פרק הבא?
הסיפור הזה שאב אותי
-
יש לי עוד פרקים, לא רציתי להעלות לפני שיהיו תגובות נוספות…
-
אוהבת את העונש הזה כי באמת מגיע לך שפע של תגובות
הסיפור מעניין, כתוב טוב, זירות מעניינות וכו’ וכו’ וכו’
אבל באמצע המתח?
😒
-
-
-
-
מאוד נהניתי מהקריאה
זורם, מסקרן, ולא כבד..
אשמח שתעלי עוד פרקים, אני ממש באמצע…
ולדעתי עדיף את הפרקים הארוכים
-
אני מתחילה לדמיין את ההמשך, מענין אם זה יהיה מה שאני חושבת…
הצלחת ממש להכניס אותי להתרחשות עד כדי כך שהדמיון שלי פועל. זו מומחיות.
מציעה לך במקום לכתוב שנה קודם לכתוב פשוט באיזה שנה ומיקום מדובר, נראה לי יותר מקצועי.
בהצלחה!
-
איזה כיף לשמוע!
תודה על ההערה, בלי נדר בהמשך.
-
וואוו סיפור מהמם!!
מותח וייחודי
מחכה להמשך….
-
-
Log in to reply.
