סיפור בהמשכים או: מחכה לביקורת שלכן

[רבקה טייך טייך]

מה נשמע אתי?

שרון נעלמה כ”כ

עד שאת מחפשת אותה יותר משבועיים ?

די אנחנו במתח……

[רעות סימינובסקי]

😆

[רעות אנסבכר]

גמאני מצטרפת!!!

[אתי מ]

צודקות מאה אחוז!

אני קצת בעומס לאחרונה, ב”ה.

מצרפת עוד פרק:

פרק יא’

ניו יורק, 2016

שתי צפירות עצבניות נשמעו מלמטה. אן הסתובבה לצד השני, חטפה את הכרית ותקעה אותה מעל פניה.

יום האתמול היה טרי ומדמם.

הציפורים בחוץ צייצו כמו כל בוקר. הן לא הבינו שהעולם התהפך. דרך חרך צר היא פתחה עין אחת אדומה, ונתקלה בשעון המעורר, שמשום מה לא מילא את ייעודו הבוקר.

הכרית התעופפה לצד השני של החדר, ונחתה על אדן החלון הרחב. הכנה מוצלחת לקראת הצהריים. אן הזדעפה לרגע, ומיד המשיכה במרוץ ההתארגנות.

צפירה עצבנית נוספת נשמעה. היא תקעה מבט תוהה בחלון. הרכב שחנה למטה היה מוכר לה מאוד. ראש ג’ינגי’ מתולתל שהציץ מהגג הנפתח סייע לה להשלים את התמונה.

עוד צפירה.

ארוחת הבוקר הייתה בשקית נייר. הפעם לא היה מצורף שום פתק.

“לילי, מה את עושה כאן?” עצירה קטנה. “תני לי לנחש”, הציניות נטפה ממנה. “ג’ק גילה שנסיעה דרך הרחוב שלי תהיה הכי קצרה, נכון?”

לילי הביטה בה במבט רציני ולא ענתה. השתיקה עמדה ביניהן כמה שניות, תופסת עובי וצורה ממשית.

אן שקלה לפתוח בריצה מהירה, וכבר שלפה את האוזניות, אך מבט נוסף בשעון היד שלה שכנע אותה שמוטב לא להמר. בשתיקה זעופה פתחה את דלת המכונית מהכיוון השני, הצמידה את תיקה אליה, והנוף שבחוץ זכה לסקירה מעמיקה.

הסלולרי צלצל. לילי הגניבה מבט. אן גוננה.

יולי מתקשרת אלייך. היא לא שמה לב איך עלה חיוך קטן על פניה. אצבעה רחפה לרגע מעל הירוק שבמסך, ומהר מאוד עברה ל’השתק’. צפצוף קצר נשמע. הודעה חדשה. היא הציצה לרגע בהודעה, מצחה התקמט.

לילי הייתה מרותקת. הפנטומימה. תהליך שלם ומשמעותי שהתרקם מול עיניה ללא הוצאת אף מילה!

אן הרימה את עייניה, ונתקלה במבטה של לילי. “אני רוצה לדבר איתך היום בהפסקה, מה את אומרת?”

היא תפסה אותה לא מוכנה. “כן… בטח… ברור!”

הן פתחו את הדלתות ביחד, פחות עוינות מתמיד.

שתיהן הרגישו שמשהו חדש נרקם ביניהן.

בית החולים, ניו יורק, 2017:

“אימא!” אן התרוממה בחיבוק עז. מופתעת לרגע, חיבקה אותה רווית בחזרה. “התגעגעתי”. חיוך מתפנק ונדיר האיר את פניה.

“אני שמחה שאת באנרגיות טובות”. אמרה אימה במעשיות והניחה את הספר החדש על השידה. אן הציצה בו לרגע, ורווית הייתה מופתעת לקבל חיבוק בשנית.

“אל תדאגי, לא קניתי אותו”. היא סנטה בביתה. “קפצתי הבוקר לספריה הציבורית שליד בית החולים. אני חייבת לציין שיש להם מגוון מעולה. אולי תוכלי ללכת לשם מחר בעצמך, אם האחות תרשה לך”. היא הוסיפה בהגבהת קול. האחות נכנסה לחדר בדיוק באותו רגע.

“שלום, מה שמך?” אמרה רווית בהתעניינות. היא קיבלה על עצמה לדבר עם האחיות, כך שתגרום להן להתייחס יפה לביתה.

האחות התקפדה לרגע. “קלרה בראון”. היא לחצה את ידה ברשמיות.

“אני חושבת שאת מוכרת לי”. נזכרה רווית לפתע. “את לא מטיפול נמרץ?”

“נכון, במקור אני מטיפול נמרץ, רק באתי לוודא שהכל כשורה עם אן”.

היא התכופפה אליה לרגע, ובחביבות מופגנת שאלה לשלומה. אחר סידרה לה את הכרית, אמרה עוד כמה משפטי נימוסין ויצאה מהחדר.

הפלאפון של רווית צלצל. משרד עורכי הדין. היא הביטה לרגע באן השקועה בספר, ליטפה את שערה ומיהרה לעבר הדלת, בלי להבין למה היא באמת עושה את זה.

בקצה המסדרון עוד הספיקה לראות את האחות פושטת את חלוקה הצחור, ומיד לאחר מכן פותחת את דלת מדרגות החירום ונעלמת.

הטלפון רטט בידה. היא מיהרה לענות, ושקעה בשיחה צפופה עם משרד עורכי הדין. דבר לא עניין אותה מלבד מספר התקדימים אותם הקריא לה המזכיר בטלפון. במגירה קטנה בירכתי המוח, התאכסן מראה עיניה, יחד עם עוד רבים כמותו. עובדות פשוטות וכה קטנות אותן אנו רואים יום יום, שעה שעה, ואיננו מייחסים להן חשיבות.

מאחורי הדלת, הפכה אן עוד דף. עיניה היטשטשו לרגע, והיא ניסתה לפתוח אותן ולהגדיל את האישונים.

השידה קיבלה אליה עוד ספר בשתיקה.

מחשבותיה נסובו מיד ועברו כיוון. לילי הייתה במרכזן.

היא התרגלה למחשבות הללו. הן קנו אצלה שביתה והתאזרחו קבע. רק הייתה מופתעת לגלות, שלפתע היא חושבת על עוד מישהי.

שרון.

ידה גיששה אחר הפלאפון. בידה השנייה הוציאה את הפתק מהמגירה. ‘עדיף לשמור את המספר בזיכרון’. חשבה לעצמה. היא הקלידה במהירות. שרון. מה שם משפחתה? חובבת סדר שכמותה חייבת להיזכר. היא לא תשמור אף איש קשר בשם פרטי בלבד.

היא אימצה את מוחה.

הזיכרון הלם בה לרגע, והיא הופתעה.

שמעתי את שם המשפחה הזה ממש לא מזמן. דפקה על מצחה בתסכול. הדלת נפתחה. אמה גררה את הכיסא והתיישבה. “את מכירה אולי מישהו בראון?” שאלה אן בהתעניינות.

רווית חדת המחשבה לא נזקקה לשנייה. “האחות הנחמדה שהייתה כאן. דיברתי איתה לפני כמה ימים. אם אני לא טועה, היא אמרה שאת וביתה לומדות יחד באותה כיתה”.

אן יישרה את הכרית ונשכבה מהורהרת.

‘אני חייבת למצוא אותה, את שרון. היא עדיין לא זמינה. אני בטוחה שמשהו קרה לה. אני רק לא מבינה איך אני היחידה שרואה את זה!’

“יש לך מושג איפה היא, האחות?”

“מצטערת, חמודה, אני חושבת שהיא סיימה להיום. ראיתי אותה יוצאת. בטח הייתה במשמרת לילה. אם את צריכה משהו, אני יכולה לקרוא לאחות אחרת”.

רווית שקעה במגזין צבעוני שהיה מונח בחדר.

אן נטלה את הספר. עיניה חלפו על השורות. מאום לא חדר למוחה.

היא חשה חרדה, מבולבלת ובעיקר מובסת.

[אתי מ]

פרק יב’

ניו יורק, 2017:

היא נכנסה הביתה בשקט, סוגרת את הדלת מאחוריה. מהמטבח היא שמעה את אימה מכינה לעצמה ארוחת בוקר. הצעד הבא שלה הוא ללכת לישון. אחרי משמרת לילה היא עייפה במיוחד.

שרון עמדה וחיכתה ליד הדלת. הורידה את התיק, וחיפשה בכיס את הפלאפון. ההיא החזירה לה אותו בסוף, אחרי שביקשה כל כך הרבה פעמים.

הדליקה אותו.

שבע הודעות ממספר בלתי מוכר.

“איפה את?”

“הכול בסדר?”

“אני מנסה להשיג אותך מאתמול”

“תחזרי אליי”

‘מעניין מיהי האימא השנייה שהחליטה להיטפל אליי…’ גיחכה במרירות. ‘היא תתחרט מהר מאוד’.

אחרי שיטוט קצר היא גילתה את זהות השולחת. אן וילאמסון. כמובן.

כל ההודעות סומנו כנקראות. מכיוון שלא היא הייתה זו שקראה אותן, מסתבר שהם מקדימים אותה בצעד אחד. לפחות.

השקט שרר בבית.

היא הרימה את הילקוט וצעדה בעייפות לחדרה, מתכננת לקרוס למיטה ולהשלים כמה שעות שינה טובות.

נכנסה לחדר. ניסתה לסגור את הדלת. משהו הפריע לה.

נעל בית צמרירית, שהחזיקה בתוכה רגל.

“מה את עושה בבית?” קטע קול קשה את הרהוריה. היא הרימה עייניה בבעתה.

אמא שלה.

עם מבע פנים כועס. מאוד.

ברוקלין:

הרכב דמם. הם עצרו ליד הבית. לאה התעוררה באחת.

“לאה?” פנה אליה קול במבטא אמריקאי מודגש “הגענו”. היא הנהנה בראשה, ופנתה לתא המטען כדי להוציא את מזוודתה.

“לא, זה בסדר”, עצרה אותה המארחת המקסימה בהינף יד. “אשלח את אחד הבנים להביא אותה. תאמיני לי, הם לא יתנגדו לגמול חסד עם אורחת מארץ ישראל”.

בתנועות מהירות היא טרקה את הדלת ולחצה פעמיים על שלט הרכב.

שלפה מפתח מהצרור העמוס ששיקשק, וירדה כמה מדרגות.

הדלת נפתחה בחריקה קלה.

“זה הבייסמנט שלנו, תרגישי כאן בבית, יש לך פרטיות מלאה”.

היא טיפסה על הכיסא ופתחה את החלון לרווחה.

“קחי את המפתח. את מסובבת פעמיים כל פעם, ליתר ביטחון. יש פה עוד דלת כניסה לבית שלנו. מחכים לך מאוד לארוחות. מוטב כולן.” היא סקרה את החדר הקטן במבט מהיר.

“נעים מאוד, אני גולדי”. המארחת רשמה בעבורה את מספר הטלפון בביתה והלכה.

שקט שרר.

לאה ניערה קלות את הסדין והתיישבה.

השעה הייתה שתים עשרה בצהריים. חישוב מהיר לימד אותה שאצלם בבית הנעימות המושמעות כרגע נעות מנשימות לנחרות קלות.

יונתן יתעורר רק עוד שעה.

למרות שמאוד רצתה לישון, החליטה להמתין, ולדבר עם הילדים.

לפחות אחסוך ליונתן את הטורח בלהעיר אותם. ברור שהם מיד יקפצו מהמיטות וירוצו לטלפון עם מגוון שאלות.

חיוך מתגעגע עלה על פניה.

דפיקות מהוססות בדלת הפנימית. המזוודה שלה הגיעה. היא כמעט חיבקה אותה.

לאחר מחשבה, הוציאה את המחשב הנייד והניחה אותו על השולחן הקטן.

קליק קטן והיא התחברה למייל, שולחת הודעה קצרה: “אן, את שם?”

חיכתה כמה דקות, פותחת מיילים מהעבודה ומשיבה עליהם בזריזות.

הודעה חדשה נכנסה, בעלת שתי מילים בלבד: “מה נשמע?”

לאה הוציאה את הפלאפון וחייגה לאן. פחות אהבה להתכתב ולפגוש על המסך מילים קרות שמי יודע כמה התלבטויות עמדו מאחוריהן.

קולה מלא החיים של אן בקע מהמכשיר.

“מה נשמע, יולי?”

“אני בסדר. מה קורה איתך? נשמעת הרבה יותר טוב!”

“כן, המצב משתפר”. עננה קטנה עמדה על מילותיה, ולאה, למודת דקויות, אמרה בזהירות: “אני רוצה לספר לך משהו, אך נראה לי יותר טוב שאגיד לאמא קודם. היא לידך?”

כמה רשרושים, וקול עייף שמילא את לאה ברגשות מנוגדים: “טוב לשמוע ממך, סיסטר”.

“אני קרובה מתמיד”. אמרה לאה, שוקלת את מילותיה אחת לאחת. “אני בארצות הברית. ליתר דיוק, ניו יורק”.

שתיקה השתררה. לאה ניערה את הפלאפון, מנסה לבדוק את מצב השיחה.

“יולי, אני לא הבנתי, את כאן? ממש כאן? זו לא בדיחה או משהו?”

“מבטיחה שלא”. בלי שרצתה, קולה היה משועשע משהו.

“אני מניחה שהגעת בשבילנו”. אמרה אחותה קצרות ושתקה. הטלפון החליף מיקום.

“יולי, אני מצטערת, כנראה אמא קצת המומה. בכל מקרה, אני מאושרת שאת כאן, ואשמח מאוד לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים”. העננה הקטנה ממילותיה סרה, אבל הפעם לא שמה לב לכך לאה.

היא רק ניתקה את השיחה. משהו כבד ולא כך נעים התיישב על ליבה.

קראו לו זיכרונות.

ולא מהסוג הנכון.

[רעות אנסבכר]

עוקבת ברתק!!

הזירה שנפתחה עכשיו מסקרנת ממש

והסיום של הפרק מסקרן יותר…

פרק מצוין!

[רעות סימינובסקי]

איך שהסיפור מסתבך… עד שתכננתי איך הוא ממשיך 😁

מסקרן ממש! עכשיו א”א למתוח אותנו עוד כמה שבועות, חייבים המשך ומהר,

שווה לך גם כדי שלא נאבד את הרצף ונוכל לזהות אם ישנה בעיה… (נסיון לשוחד 😉)

[גולדי]

דווקא אני נראה לי מצליחה להבין כמה דברים לא ברורים…

הכתיבה שלך ממש יפה וזורמת…

אוהבת את המיסתורין (אם כי לפעמים נראה לי שזה קצת עובר את הגבול)

אוהבת את החידה שאת בעצם מציבה לנו ונותנת לנו להפעיל את המוח…

לא הכל את מבינה מיד, אבל בקריאה נוספת- מתבררים דברים חדשים.

מחכה כבר לפרק הבא בקוצר רוח…

[אתי מ]

תודה תודה לכן!!

אעלה בלי”נ עוד פרק היום בערב, שיהיה לחופש של מחר😁

מודיעה מראש, שלא תאמרו אח”כ שנעלמתי, שבעז”ה אני מתחתנת עוד שלושה שבועות בערך.

מקווה שפתרתי כמה סימני שאלה…

[גולדי]

מה קשור??

תוכלי לתת לרות רוט שתעלה במקומך…

😉

אה, ומזל טוב!

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

קולולווווו מזל טוב

תתחתני לך בנחת

אנחנו נחכה בסבלנות

ברכותי!!

🎹🥁🎷🎺🎸🎻

ותודה על הכתיבה המשובחת!

[ליבא אסתר מולדבסקי]

מזל טוב😊

[רעות סימינובסקי]

אההההה

פתרת לנו!

למה לא אמרת כשהתארסת? שנשמח איתך…

איזה יופי, בשביל זה אנחנו מוכנות לחכות קצת (אבל בבקשה לא הרבה)

שיהיו הכנות קלות והכל בשמחה!

[רעות אנסבכר]

וואו! מזל טוב!

[אתי מ]

פרק י”ג

ניו יורק, 2017

דניאל בראון טרק את דלת המונית. המזוודות עמדו לידו, והנהג הפליג לדרכו.

הוא לא אהב להשאיר את מכוניתו בחניון העמוס של שדה התעופה. תמיד חשש שעלול לקרות לה משהו.

הבית התקרב יחד עם פסיעותיו. מהר מאוד עמד לפני דלת המתכת האפורה. ידו היססה לשנייה לפני הנקישה, ואז הורמה בהחלטיות.

הוא יעשה כמיטב יכולתו להפוך את שהייתו הקצרה בבית לנעימה ורגועה.

הדלת נפתחה בפתאומיות. אשתו עמדה שם, סוקרת אותו בדממה מחרישת אוזניים.

“כנס”. הורתה קצרות וסגרה את הדלת. הוא פסע אחריה נבוך מעט.

היא התיישבה על הכורסה בסלון, מצפה ממנו להתיישב מולה.

דניאל העמיד את המזוודות לידו, ותפס את מקומו.

קלרה לא נתנה לשתיקה לשרוד יותר מדי.

“הבת שלך לא הייתה הלילה בבית”. היא אמרה בקול טעון.

“הבת שלנו”, הוא תיקן מתוך הרגל.

“אתה מתמקד בשטויות! אולי אני צריכה לחזור שוב, כדי שתקלוט? שרון לא הייתה הלילה בבית!”

“כנראה ישנה אצל חברה או משהו בסגנון”. הפטיר דניאל כלאחר יד וכבר תפס בידית המזוודה, נכון לקום ממקומו.

קלרה מיקדה מבטה על ידו חזק כל כך, עד שחשש שעיניה יצאו ממקומן. היא הייתה עייפה, ועם זאת נחושה, כלביאה הנלחמת על גוריה.

“הרשה לי להזכיר לך”, היא סיננה מבין שיניה ההדוקות. “הבת שלי לא בדיוק חברותית במיוחד. יותר נכון לומר שחייזרים ינחתו בחצר שלנו לפני שחברה שלה תדרוך על המפתן.” היא עצרה לרגע, לגמה אוויר והמשיכה: “אני יכולה להבטיח לך. אם שרון לא הייתה בבית, סביר להניח שלא נשמח לשמוע איפה היא כן בחרה לבלות לילה”.

דניאל פכר את ידיו בחוסר אונים. “קלרה, אמנם אני אביה, אך אני בקושי מכיר את הילדה. אין לי שמץ של מושג מה היא עושה ביום יום, מה התחביבים שלה. את אימא שלה, ואת תטפלי בזה על הצד הטוב ביותר”. הוא פתח את רוכסן המזוודה, וכמעט הוציא את המתנה שקנה לרעייתו. המתנה שתמיד הצילה אותו מהדיונים הללו.

עיניה של קלרה רשפו. המסר שנבט מהן היה החלטי.

לא הפעם. הוא לא יתחמק מזה כל כך בקלות.

“דברת איתה? איפה היא?” הוא הכין עצמו לקרב. מעולם לא ראה את קלרה במצב כזה קודם.

“דברתי איתה, אם אפשר לקרוא לזה שיחה. היא מלמלה תירוץ קלוש שאינני זוכרת אפילו”.

“אז אקח חוקר פרטי. אני מכיר את המעולים שבתחום. הם עזרו לי לחקור את העסקה ההיא ברומניה, זוכרת?” לפתע היה דניאל נדיב מאוד ולהוט לרצות.

קלרה נענעה בראשה בעצב. עיניה חזרו להיות כבויות. “אני חוששת שאיבדתי אותה, דניאל. היא לא שרון יותר, הילדה הטובה שגידלתי”.

ברוקלין, 2017

האינטרקום המקשר בין הבייסמנט לדירה למעלה צפצף. לאה גיששה בידיה בעיניים עצומות, ולחצה על המתג.

“גוד איבנינג, לאה”, התנשא קולה של גולדי. “אנחנו אוכלים כעת ארוחת ערב בשרית. רוצה שמישהו ידפוק אצלך, לתת לך מנה? אל תדאגי, יש בשפע”.

לאה בדקה את המצב. היא לא אכלה כלום ביום האחרון. היא רעבה. ממש רעבה.

קולה הרם של גולדי נשמע בחלל היחידה לעוד כמה משפטים מתנגנים. אחרי דקה, כבר הייתה לאה שקועה בלעיסת המזון הרך. טעים מאוד, יש לציין. האישה הזאת מבשלת טוב.

הטלפון צלצל. רחלי על הקו. “אמא, מה הקו החינוכי שלך לגבי ילד סרבן שלא מוכן ללכת לישון?” היא שאלה. לאה יכלה להבין שהיא כבר מותשת.

“יש לי קו חינוכי ברור. תשלחי אותו לטלפון”.

אחרי אין ספור הבטחות, דיבורים ומלמולים מסכמים, חזרה לאה לאוכל. הוא איבד מטעמו לפתע, ונעשה תפל מעט. בפעם המי- יודע- כמה היא תהתה שוב עד כמה היה נכון הצעד שעשתה. לעזוב את כל ילדיה לזמן בלתי ידוע. אמנם, המטרה נעלה, בכך אין ספק.

אך משהו קטן ועקשן בתוכה עדיין חשב שהיא רצתה לברוח קצת, לנפוש. היא הסכימה אתו למחצה. אחרי הכול, הם שאלו רב ולא פעלו בפזיזות.

השעון הבהיר לה שהערב עדיין בשיאו. היא ניערה את בגדיה הקמוטים, עטתה על גופה סריג דק ויצאה. היא חייבת לחשוב קצת.

זוג נשים צעירות מפטפטות באנגלית מתגלגלת לכד את תשומת ליבה. היא הביטה עליהן, נזכרת בימיה הראשונים כאישה נשואה טריה.

הם כבר היו בארץ, בדירה הקטנה ששכרו בשכונה נידחת בירושלים. הכסף המועט שהיה להם לא איפשר מגורים בשכונה מרובת אוכלוסיה אמריקאית, או לפחות צעירה. שכניהם היו זקנים נרגנים, שהלכו לישון בשקיעה. כל דיבור חלוש, או אפילו פסיעות שקטות בחדר המדרגות גרמו להם לצאת החוצה עם הפיג’מה המשובצת ולשאת קולם בצעקות רמות.

מאוחר יותר הגיעו הילדים, ואז השכנים השתגעו לגמרי. היא עדיין לא התברגה בעבודה קבועה, ומשכורתה המצומקת לא היוותה עילה מספקת למעבר לשכונה אחרת.

היום היא יודעת שאילולי יונתן וסבלנותו הרבה, העניינים היו נעשים גרועים יותר.

נכון, היום הם גרים בשכונה מבוססת, בבית נעים בבעלותם. למרות כל זאת, השנים הראשונות שלה ללא נפש חיה תומכת לא יישכחו. כנראה לעולם.

[Rachel]

וואי, פרק מדהים שהוסיף עוד המון שאלות, המוח שלי כבר משווע לתשובות

אולי כדאי להתחיל לחבר קצוות כמה קצוות שהוכל להבין את התפתחות העלילה…

ומזל טוב על החתונה הקרבה שתזכי לבנות בית נאמן ושמח:)

[רעות סימינובסקי]

איזה כיף להכיר יותר את האנשים שהיו פחות מרכזיים עד עכשיו! (המשפחה של שרון, לאה עצמה)

עכשיו אני סקרנית לשייך כל אחד מהאנשים למקום שלו בסיפור הכללי, אם אנחנו רק בפרק י”ג זה אומר שיש לנו לפחות עוד מחצית הדרך לעבור??

הערה קטנה לפרק האחרון-

“כנס”. הורתה קצרות וסגרה את הדלת. הוא פסע אחריה נבוך מעט.

אם היא זאת שפתחה וגם סגרה את הדלת מתי הוא הצליח להכנס.. מהניסוח של המשפט זה נשמע כאילו היא סגרה עליו את הדלת, והוא בכלל צריך לבוא אחריה…

[אודיה נגר]

מה קורה???

אנחנו במתח….

[רחל לוי]

הבחורה מתחתנת אוטוטו.

נצטרך לחכות במתח מי יודע עד מתי…

[רבקה טייך טייך]

כבר עבר ירח של חופשה

נראה לי מספיק לא?

אני מקווה שכל הסופרות של קדם בסדר

כי אחת אחת הן נעלמות כאן

אתי מחכות לך….

והמון המון מזל – טוב ובנין עדי עד

[Rachel]

רק אני עדיין בודקת לראות אם עלה עוד פרק?

[רות רוט]

אני חושבת שאולי גם מימי מדי פעם נכנסת לבדוק.
בואו נעשה לה “אמבוש” … = מליון הודעות פרטיות.
מימי!!! איפה את!!!
ואגב, מי שנכנסת מדי פעם לבדוק – אין טעם. ברגע שמימי תעלה פרק נוסף השרשור
הזה “יקפוץ”.
(נ.ב. רק לא לתבוע אותי על הסתה להטרדה 😉 )

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

הבעיה שיש לנו שתי נעלמות… 😏

בשרשור הזה זו אתי שנעלמה

ומימי בשרשור ההוא

לא יודעת למה עדין מפעמת בנו תקווה שהן תחזורנה 🙄

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

האמת כנראה ה”אף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו” מוטמע בנו גם לכל מיני המתנות אחרות….