סיפור/ מ. וינברג

[ורד מקמל]

ואוו מהמםם😃 ממש זורם וקליל, נשמע סיפור מבטיח:)

(לא ראיתי שפתחת שרשור לתגובות אז כותבת לך כאן.)

[א טב-אל]

שיוואו, מה זה פה? יש המשך? כי אם לא אני טובעת אותך בים!!

איזו התחלה מתוקה ומלאת ניחוחות…

אם אין המשך, אני גוזרת עלייך להמציא אותו עכשיו, מייד, עד הסוף.

[מירי]

חח תודה ורד וא טב אל🤗

כיף לקרוא!

יש המשך,

אני אעלה בעז”ה

[ה ה]

וואו ממש מעניין זורם ובעיקר פיקנטי,

אהבתי מאוד!!!

תמשיכי!

[רות .]

וואו מדהים

מכניס מאוד לאוירה ולסיטואציה!

מרגיש כאילו ישבת ממש שם קרוב ותיעדת את השיחה שלהם…

[אתי כהן]

ואוו יש לך כתיבה מרתקת, שתופסת את הקורא באזיקים קשה להתנתק…
הקטע עצמו אם את רוצה לשמוע הערות גם עם ע’
אני חושבת שהדו שיח קצת ארוך מדי יחסית לבחור תמים:)שעובר ברחוב
אבל באמת מסקרן לקרוא את ההמשך מחכה…

[מירי]

יאו

מחמם את הלב לקרוא את התגובות

תודה ה ה, רות, (מחמאה שווה), ואתי- אני חושבת על ההערה שלך…

אני מעלה פרק ב’

[מירי]

פרק ב’

‘ההליכה הזאת לא יכולה להיות של שום אדם אחר חוץ משל ישכר’. שמח גדעון.

הוא מכניס את החולצה למכנסיו הרחבים ומישר מעט את הסמרטוטים- כמו מנסה להתארגן בתנאיו העלובים לקראת בואו של חברו היחיד.

‘חברו היחיד?’ -כמובן שרק מצידו. הוא מתאר לעצמו שלישכר הכריזמטי יש הציע גדול יותר של חברים.

“גדעון, מה שלומך? טוב לראות אותך!”, קולו החם והעמוק של ישכר ממלא את המעבר הצר בין 2 הרחובות, בו מצא הוא היום משכן לו ולמזרונו. “איך אתה מרגיש היום?”

“אותו דבר כמו אתמול”. הוא עונה, מפנה מקום לחתולה קטנה שרוצה לעבור.

“ואיך הרגשת אתמול?” שואל ישכר בניגון למדני.

“אותו דבר כמו היום”. רבע חיוך מנצח מופיע על פניו.

“נו גדעון, אל תלאה אותי, איך הרגשת אתמול ואתה מרגיש גם היום?”

“אם אני מלאה אותך- אולי פשוט אל תשאל אותי וזהו…” הוא אומר, ומקווה בכל ליבו שהוא ימשיך לשאול.

משאלתו נענית. ישכר מתקרב אליו, מניח יד על זרועו. “גדעון, אל תתחכם איתי, ספר לחברך הטוב מה קורה איתך”.

אנחה גדולה ועמוקה משתברת מגופו. “שלומי? -אני מרגיש אדם מת”. “ובאמת רציתי לשאול אותך “- הוא מתעורר לפתע “אם מרגישים דכאון- זה נקרא רגש?”

אם מופתע ישכר מרמת השאלה- הרי ששריר בפניו לא מעיד זאת.

“תראה”, הוא עונה, שוקל את מילותיו.

“בד”כ דכאון מגיע מעודף רגשות קשים שמעמיסים על הלב וחוסמים אותו מלהרגיש. אתה אמנם מרגיש דכאון”. הוא נעצר, לוקח נשימה עמוקה. “אבל אל הרגשות שיושבים לך על הלב- אתה לא לגמרי מחובר”.

“אני שומע”, הוא מהמהם, נאנח שוב. “אני שומע!” הוא חוזר, מברך ולוגם מעט מבקבוק המים שלידו. “ועכשיו- ספר לי דברים שמחים…”

“אני גם יכול לספר לך דברים שמחים”. צץ פתאום מולו כמו משום מקום- הבחור מאתמול, מושיט לו יד ללחיצה.

“הי, מה אתה עושה פה?” הוא נענה להושטת היד, מרגיש מין חמימות פושטת בו.

“לא מה שאתה עושה פה”. עונה לו הבחור במבט שובב ומשחרר את ידו.

“זה חבר חדש שלי”. הוא מעדכן את ישכר אגב קריצה לבחור.

“שמו בישראל…?”

“יניב”. עונה הבחור.

“יניב”. חוזר גדעון, כאילו לא התוודע רק עתה לשמו.

ישכר ויניב לוחצים ידיים.

“אל תשכח לדרוש ממנו לספר לך את הדברים השמחים שהבטיח”. מתרה ישכר בגדעון.

“לראות אותו- זה כבר דבר שמח”. הוא מצליח לפרגן ליניב.

“הופה, הופה! ולעשות אותך שמח…”

“זה כבר דבר שמח” משלים גדעון.

“איך ידעת?” ‘מתפלא’ יניב.

“פעם אמרת שאני גאון, לא?” הוא מחזיר לו, מאבק את מכנסיו.

“אני רואה שבאמת אתם חברים טובים”. משועשע ישכר, לוקח פסיעה אחורנית, מוציא סיגריה מכיסו.

“איך הכרתם בעצם?” הוא מתענין. מוציא מצית, מדליק את הסיגריה. עשן מסתלסל עולה מעליו בפס ישר.

“סיפור ארוך” נאנח יניב, ורק עתה שם לב למבטי העוברים ושבים, שהמפגש ה’משולש’, בין אברך צעיר עם לבוש מוקפד, אדם מרושל מראה, יושב על מזרון סחבות ובחורצ’יק חילוני עם לבוש זועק לסדר- נראה להם מענין מתמיד…

[הודיה .]

מהשניה שאני מסיימת אני כבר מחכה לפרק הבא
מרתק
כתוב יפה מאד!

[רחל אמסלם]

מהמם!!!

נו, מה ההמשך?!

כל כך מרתק!

[מירי]

כיף לקרוא- הודיה ורחל…

תודה!🙂👍

מעלה פרק ג’.

[מירי]

פרק ג’

הסיכוי שיש לדיויד שאשתו תפגוש בו בפתח הבנין הזה- בדיוק כשהולך לפגישתו השבועית- הסודית עם הפסיכולוג, קטן מאד. אבל גם סיכויים קטנים לפעמים מתממשים.

“דיויד, אני בשוק! מה אתה עושה פה?”

“מה אני עושה פה?” הוא מנסה להרויח זמן.

“בדיוק”. היא מנסה לא לאפשר לו להרויח זמן.

“לא ידעתי שאסור לי להתהלך בארצי באופן חופשי!” הוא אומר כאילו באגביות.

“לא אמרתי שאסור לך”. היא מדייקת אותו, כמו שהיא אוהבת לעשות. “שאלתי- מה אתה עושה פה?”

“אוקי, אז לא ידעתי שאני חייב לתת דווח על כל מעשה שאני עושה.” הוא מסתכל אחרונית, בודק שיש קיר מאחוריו, ואז משעין את ראשו עליו בתנוחה יגעה.

“בא נשאל ככה”- היא מניחה את שקית הקניות על הרצפה.

“מה יש לך לעשות פה, בבנין הזה, שכפי הידוע לי- יש בו קליניקה טיפולית…”

“אוקי, אז גילית שאני הולך ליעוץ. מה את רוצה עכשיו?” המשפטים של הפסיכולוג- ‘תשדר לה חוזק, זה מה שהיא מחפשת… אל תראה לה שאתה מתגונן’, מתערבלים במוחו. גם הסימולציות שעשו היום בפגישה לא מצליחות להפעיל אותו עכשיו, מול מבטה החוקר.

“מה אני רוצה?” היא מתלבטת אם לומר לו שכל מה שהיא רוצה זה רק להיות מודעת למה שהוא עושה, אבל יודעת שהוא יענה לה שגם היא מסתירה ממנו דברים, והוא יצדק.

היא מחליטה להשאיר את השאלה פתוחה, כאילו התשובה ברורה מאיליה.

שכן נכנס לבנין, סוחב כסא גלגלים שילד חמוד יושב בהם. השכן מסתכל עליהם רגע ואז לוחץ על המעלית.

הם משתתקים, מחכים שיכנס. מורגלים בלהפסיק שיחות סוערות כשמשהו נמצא בסביבה.

“טוב”, היא ממשיכה, כשהמעלית נסגרת. “רק במקרה עברתי פה, בלי לחלום שאותך בדיוק אני אפגוש כאן.”

זה משפט שמבטא מרירות, או סיכום נחמד לשיחה? בעצמה אינה יודעת.

היא יוצאת מהבנין, מספיקה לראות את זנב האוטובוס שלה מתרחק מהתחנה.

‘זה טוב או רע שהוא הולך ליעוץ?” היא מבררת עם עצמה בעודה ממהרת לתחנה הבאה של האוטובוס- בנסיון להספיק אותו.

טוב. היא מסכמת. כי אולי יש סיכוי שמשהו ישתנה בשלום בית שלהם- שאינו חשוד כמוצלח במיוחד.

“יעלי?” היא נושפת לביתה בפלאפון, אחרי שמוצאת לעצמה מקום באוטובוס- במושב האחרון- כמו שהיא אוהבת.

“אני מגיעה עוד 25 דק’…” נשיפת בהלה מעצבנת נשמעת מהקו.

“תשתדלי…” “יעלי אני רעב…” היא שומעת את נתי ומתעצבנת שוב.

“אוקי אמא, אני אשתדל.” אומרת יעלי, מנסה לאמוד את המטלות שיש לה לעשות- ביחס לזמן המועט שברשותה.

“עוד לא אמרתי לך מה תשתדלי…”

“אמא, אני יודעת.”

“טוב, טוב. להת'”. היא אומרת וסוגרת את הטלפון באנחה. ‘בסך הכל אני רוצה לחזור לבית מסודר’, היא מנסה להצדיק את עצמה, מה שלא ממש עוזר להרגשה הרעה שלה. אם משהו היה יודע כמה מצפון היא סוחבת בליבה- הוא היה מסתכל עליה אחרת.

היא מתלבטת אם להתקשר שוב ליעלי, להרגיע אותה, ומחליטה שלא. יודעת שככה היא תוציא עליה בסוף תסכול על הבית ההפוך, ולא יודעת מה גרוע יותר.

האוטובוס גונח פתאום, כמו משתתף ברגשותיה. היא מושיטה יד ללחוץ על הפעמון ונעצרת ברגע האחרון. היא תמשיך עכשיו למרכז המסחרי, תקנה לילדים וליעלי פיצה מפנקת.

ובהחלטה חשובה זו היא מנסה- כמו תמיד- לפצות, לרצות… ללא הצלחה יתירה.

[שרה ו]

סיפור מרתק שכיף לקרא!

מעניין מה יהיה ההמשך…

[ורד מקמל]

נהנתי לקרוא:)

ואהבתי ממש🫶

[מירי]

תודה שרה👍

ותודה ורד- שמחה שאהבת!🙂

[מירי]

אני מעלה פרק ד’

אשמח מאד לתגובות!🤗

[מירי]

(לאשתו של דיויד קוראים אילה- לא כתבתי זאת בפרק הקודם…)

פרק ד’

“מזל טוב שירה, אילה ילדה בן ב”ה”.

“יאוווווווו מזל טוב אמא, איזה יופי!! התווספו לכם נכד ונכדה בשבוע אחד…”

“כן”.

“אושר, אה?”

“כן”, היא משתעלת, “ברוך השם”.

“אמא, למה את לא נשמעת שמחה?”

“לא נשמעת שמחה? אני ממש שמחה”.

“ממש שמחה”. חוזרת שירה כהד.

“אני שמחה”. נאנחת אלישבע. “אבל בעיקר דואגת לזוג הזה. אני אגיד לך את האמת, אני לא ישנה בלילה כשאני חושבת עליהם…”

שירה שותקת, לא יודעת מה לומר.

“למה את לא מגיבה?”

“אין לי מה להגיב, אמא. זה כואב לכולם. מקווה שיהיה טוב. לא קל לראות אותם ככה”.

“כן. מצחיק,” היא עוברת פתאום נושא “אולי היא תהיה עם אפרת בבית החלמה”.

“טוב” מהמהמת שירה, “היא ואפרת תמיד הסתדרו מצוין”.

היא שומעת מרירות כלשהיא בקולה של בתה?

“כן, נכון.”

שתיקה משתררת בקו.

“יופי”. רומזת אלישבע על רצונה להתקדם לסיום השיחה.

“תמיד הן היו צמד חמד”. מתעלמת או לא שומעת שירה.

“נכון. טוב שירה, אני כבר עיפה”. היא עוברת לדבר ברורות.

“אז תלכי לישון, אמא”. כמו מבינה שירה את המסר לראשונה. “בשורות טובות”.

היא ממהרת לעשות כעצת ביתה. נכנסת למיטה, שולחת יד להוריד את משקפיה, ונזכרת בפעם המאה שהם לא קימים יותר. היא עשתה ניתוח לייזר להורדת המשקפיים לפני שבוע. היא מגחכת לעצמה בקול.

“מה קרה?” נחום בעלה נכנס לחדר, תופס אותה בקלקלתה. “שוב רצית להלביש או להוריד את המשקפיים?”

“תראה מה זה- הרגל זה הרגל, אה?” היא מסדרת את הכרית מתחת לראשה.

“בהחלט. לטוב- ולמוטב”.

הפלאפון מתעורר לחיים. ‘שירה המדהימה’- מופיע על הצג כיתוב ששירה פרגנה לעצמה. מוזר שהיא מתקשרת שוב.

“כן שירה?”

“אמא, שכחתי לומר לך תודה על הבגד שקנית לאלעזר. הוא מושלם…”

“יופי, אני ממש שמחה.” היא באמת התפלאה על העדר התגובה עד עכשיו.

“זהו. אני לא אפריע לך אמא. לילה טוב.”

“לילה טוב מותק”.

[תהילה ב]

יפה, את מעבירה את הניואנסים במשפחה ממש בקלילות.

רק נקודה קטנה שהפריעה לי – הניתוח בלייזר. עשיתי אחד לפני כ-6 שנים (ויש ימים שאני קמה ועדין מחפשת את המשקפים שלי), למיטב זכרוני – בשבוע הראשון אי אפשר לשכוח שעשו ניתוח, במיוחד כי צריך לישון עם עדשות זבוב, לטפטף טיפות מ4 סוגים בזמנים שונים במהלך היום וכמובן – העיניים נורא כואבות.

אני יודעת שיש ניתוחים יותר מהירים היום, אבל עדין לא חושבת שמוותרים על התהליך של אחר כך, כולל העדשות שמניחים על העינים לפני השינה שנועדו למנוע גירוד של העין ופגיעה בניתוח…

[מירי]

תודה תהילה

לגבי הניתוח- גם אני עשיתי…😏, ואני חושבת- שלמרות שזוכרים שעשו ניתוח-

עדין יש אינסטיקט של הושטת יד להוריד או להלביש את המשקפיים…

[הודיה .]

כל כך כיף לקרוא את מה שאת כותבת
זה מעניין וכתוב בצורה זורמת ונעימה
לגבי הניתוח לייזר- יש 2 סוגים,

בניתוח הקל ההחלמה היא של יום אחד וזה מאד הגיוני האנסטינקט הזה

גם בניתוח הקשה זה לא מופרך בכלל (מנסיון שלי לפני שנה)

אולי תשני לשבועיים שיהיה בטוח😉

[ריקי אבנהר]

וואו,
כתיבה יפה.

שילוב של שנינות ורגישות.

מדהים!

🙃

[ה ה]

הקריאה רצופה וזורמת,

ממש כיף ומרתק לקרוא

את מצליחה להכניס ממש לניואנסים בין כולם – מדהים!!

[מירי]

מעלה פרק ה’.

[מירי]

פרק ה’

‘יש משהו כיף באחות שקטנה ממך בשנתיים, שנמצאת איתך ביחד בבית החלמה ליולדות.’ חושבת אילה לעצמה. ‘זה חוייתי ומענין הרבה יותר. אבל אין מה לומר שזה גם קצת- או הרבה חושפני, במיוחד שאת אחרי לידה. וכמה שאת מנסה להסתיר את מצבי הרוח את לא ממש מצליחה.’

“אילה”, פונה אליה אפרת. היא נבהלת, מנסה להסתיר שבכתה.

“אם אנחנו לא יורדות עכשיו לארוחת ערב…” היא משתתקת. נבוכה לגלות פתאום את אפה האדום של אילה.

“אז?” מבררת אילה בקול יציב, מנסה להראות שהיא רוצה לזרום.

“אז פשוט יכול להגמר לנו האוכל…” אפרת נענית לשדר.

“ואז זה לא יהיה נעים…”. היא ממשיכה אותה. מתחילה לפסוע לכוון חדר האוכל.

“כן”. הם מגיעות לחדר האוכל, מתיישבות במקום פנוי ומנסות להבין על מה נסובה השיחה הסוערת סביב השולחן.

“..ולומר לכם ת’אמת?” מסיימת בלהט משהי עם מטפחת סגולה, “אני בעד שאפשר להתנתק מהבעל לכמה ימים כשהאשה בבית החלמה. זה לא על חשבון הקשר”. היא מתנשפת. “זה רק מאוורר קצת את המערכת”. היא גומרת את הנאום, מסתכלת על כולם בצפיה להסכמה.

“אני לא מסכימה איתך”. מאכזבת אותה משהי שנראית קצת ילדה. “בזמן הזה- אשה הכי זקוקה לתמיכה של בעלה. אין שום צורך באוורור!” את המילה האחרונה היא מתיזה בלעג קל.

אפרת מסתכלת בחצי מבט על אחותה, בוחנת את תגובתה. נראה שאילה מנסה בכח לעצור דמעות שמאיימות לפרוץ. הנושא כנראה רגיש לה מידי.

“תגידו- איזו עגלה הייתם ממליצות לי לקנות?” היא שואלת בקלילות, כאילו נזכרת בצורך הדחוף.

הנושא, כדרכן של נשים מתחלף במהירות ואילה נושמת עמוק, מודה ונבוכה בו זמנית מאחותה.

‘אז מה את היית ממליצה’ היא חושבת במרירות, ‘להתאוורר מהבעל או שיהיה פה לידך? לא זה ולא זה- היא יודעת. גם אם הוא לא ישהה פה, אוורור לשם התרעננות- זה לא יהיה, ולהפך- גם אם יהיה פה- לא תהיה לה תמיכה ממנו’.

ארוחת הערב מסתיימת, אילה ואפרת ממשיכות לשבת על יד השולחן- כאילו בתאום…

הן מסתכלות אחת על השניה, מחפשות מילים.

“קנית כבר עגלה, לא?” אילה פותחת את פיה ראשונה.

“כבר חודש לפני הלידה”… מחייכת אפרת במבוכה. “זה הדבר הראשון שקניתי”.

“האמ”

“רוצה קפה?”

“ממ, אולי אחרי זה…”

שתיקה.

“את מבינה? מתפרצת פתאום אילה. “לי- אין מה להתאוורר מבעלי, כי בכל מקרה…” היא נעצרת, מתלבטת איך לחשוף- ולא לחשוף יותר מידי.

אם נבוכה אפרת מגילוי הלב הפתאומי הרי שהיא לא מראה זאת.

“ואו. זה קשה. מאד.”

המנקה עוברת ליד השולחן שלהם, אוספת את המפה לשקית ניילון גדולה.

“רוצה לעבור לחדר?” שואלת אפרת.

“נעבור.” מסכימה אילה. אוספת את חפציה וקמה בכבדות.

[מירי]

אני מעלה פרק ו’

אשמח לשמוע אם אתן קוראות…