סיפור/ מ. וינברג

[ריאלית בצניחה]

מחר הראשון לתשיעי, תכננתי לישון מוקדם, ובגללך לא…
קראתי את כל ה80+ פרקים האלה בנשימה עצורה.

וואו את טובה!את טובה!את טובה
איך יודעים מתי את מעלה פרק חדש?

[מירי]

יאו, זה כבר פרגון שווה..😊

בעקרון אני מעלה כל יום רביעי (לפעמים חמישי), בשבועות האחרונים זה קצת השתבש בגלל החופש,

וגם… אתמול נולד לי בן ב"ה😁😀, אז מאמינה שגם עכשיו לא יהיה עוד מסודר…

[ריאלית בצניחה]

יאאאא מזל טוב ענק…
אמא'לה [תרתי משמע] מוכשרת!!!

[מירי]

אמן!!!🙂 תודה!!

[הודיה .]

מזל טוב!!!
וואי איזה מרגש לשמוע!
אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר
😍😍😍

[מירי]

ברוכה תהיי!🤗😍

חח חמוד…

[א. ה.]

מזל טוב ענק!!!!!!!!!!

והסיפור נדיר!!!!!!!!!!

המון המון מזל טוב…..!!😍

[מירי]

יאו, את חמודה!!

תודה רבה!🤩 בשמחות…

[נעמה כהן]

מזל טוב ענק🤩

במתח ממש

סיפור מהמם מקווה שתוציאי לאור !!

[מירי]

תודה! חממת את הלב!💙

[שרה ברנט]

המון מזל טוב מירי!

תיהני עם הבייבי החדש ותשאירי אותנו במתח😄

[מירי]

תודה! אמן!😍

🤭

[מירי]

פרק פ"ה

כבר עשרים דקות בערך מתלבטים יוחאי וזהבה מי מהם יפתח את הדלת לאורחים. "צריך כבר לסכם מי יפתח", מוטרד יוחאי. "עוד מעט הם יכולים לבוא".

הבית מוכן לשבת. יוחאי וזהבה מסתובבים סביב עצמם כשעצביהם דרוכים לכל נקישה. בחדרו, מתארגן גדעון לעבור לחדר הסמוך, לפנות לאורחים את מקומו.

"אני מוותרת לך", מגלה זהבה נדיבות לב מופלגת. יוחאי מסתכל עליה שניה וחיוך מתפשט על פניו "תודה לך אשתי", הוא אומר בנימה רשמית, מציץ בפעם המי יודע כמה בקוקר.

מהבוקר הם עובדים על הכנת השבת. זהבה הכינה אוכל בכמות גדולה ויוחאי עמד הכן לעזור לה במה שצריך. הוא רץ ארבע פעמים למכולת, משלים בכל פעם עוד מוצר חסר, ואפילו בעל המכולת הבין שמשהו מיוחד קורה. "מה קרה, ראש הממשלה מגיע אליכם לשבת?" הוא שאל את יוחאי בחצי חיוך, מסתכל על השקית בידו של יוחאי, חבילת חמצוצים צבעונית מונחת בה. "מישהו יותר חשוב" ענה לו יוחאי, מסיע את ידו במשטח הנע בו מניחים את המוצרים. "באמת?" הרים המוכר גבה. "מי? נשיא ארצות הברית?"

סבלנותו של יוחאי פוקעת. "תעשה לי כבר חשבון", הוא נרגז. "נראה לך יש לי זמן לשאלות שלך?" המוכר נראה המום לרגע, ואז התעשת, נזכר עם מי הוא מדבר, מרח על פניו חיוך שחיפה על פגיעתו ואמר בחביבות; "טוב טוב, רק אל תשכח לספר לי אחר כך איך היה, אה?"

יוחאי התעלם מהמוכר, הביט בשעונו, לקח את השקית והחשבונית ואץ לביתו להמשיך בהכנות.

עכשיו הוא משפשף את הפסים שבין המרצפות במטבח, לבקשתה של זהבה שנלחצה פתאום ש'הם ממש שחורים', מהרהר במעמד הקידוש המיוחד שהולך להיות, כאשר גרונו יסלסל במילות הברכה בקול רם מהרגיל. דפיקות בדלת מקפיצות את ליבו ולרגע הוא עוצר את נשימתו מהתרגשות. זהבה מתעשתת ראשונה, רצה כל עוד רוחה בה לעבר הדלת, מניחה את עינה בקוקר. "אני פותח, לא?" צועק לה יוחאי, מתרומם במהירות מהרצפה ומנער את האבק מבגדיו. "כן, ודאי, אני רק מציצה בקוקר", צועקת זהבה בחזרה, מסובבת במהירות את מטפחתה לזווית הנכונה.

הדלת נפתחת סוף סוף. דיוויד, אילה וילדיהם ששמעו מבעד לדלת את המילים האחרונות נראים מחויכים. "ש-לום" קורא דיויד. "שלום", מחייכת אילה. אז הם הזוג מהסיפורים? אילה סוקרת אותם במבטה. נחמדים, אין מה לומר.

"אתם אוהבים חמצוצים?" מברר יוחאי במקום שלום, "מאד", עונה דיויד בעוד משפחתו מרותקת לחילופי הדברים. "איך ידעת?"

"טוב, אז אפשר להכנס", מחווה יוחאי בידו תנועה רחבה בעוד זהבה פוסעת אחורנית, מסובבת שוב ושוב את מטפחתה לכיוון הרצוי ללא הצלחה.

האורחים נכנסים, מחכים שיפנו אותם לחדרים בהם יתארחו. הם נבוכים כאשר שמים לב שיוחאי מביט בהם ממושכות, מעביר את עיניו מדיויד לאילה וחוזר חלילה.

"הם לא נראים זוג שרבים ביניהם", הוא אומר לזהבה בשקט, בנוכחותם. "נכון?"

זהבה בוחנת אותם בעיון, מגרדת באפה. דיויד מחליט לעצור את המעמד המביך. אין ברירה, כנראה בבית הזה אין את הפריבילגיה להתנהגות מנומסת מידי. "אז איפה החדרים שלנו?" הוא שואל במעשיות.

ראשו של גדעון מציץ פתאום מהפרוזדור, ולאחריו כל גופו. "שלום", הוא אומר בביישנות. יוחאי טופח על שכמו טפיחה הגונה וכואבת למראה, "זה הבן שלי", הוא גאה. "נכון חמוד?"

גדעון מסמיק ודיויד מאשר בחיוך. "נראה ילד טוב מאד!" הוא מפרגן, מוחו מעבד את הנתונים. אז יש לו ילד, ליוחאי הזה! הוא לא ידע… והוא נראה ממש בסדר! בטח קשה לו עם הורים כאלה… "איפה אתה לומד?" הוא שואל את גדעון בחביבות.

"הוא לא לומד", עונה יוחאי במקומו, זועף. "הוא לא עושה כמעט כלום".

גדעון מסמיק שוב עד תנוכי אוזניו, ואילה היא זו שנזעקת הפעם להציל את המצב. "החדרים שלנו שם?" היא שואלת, מסמנת בידיה על הפרוזדור. "כבר קשה לי להחזיק את התיקים".

"כן", גדעון מאשר. מראש הוא חשב שהתוכנית של הוריו לארח אצלם אנשים זרים לשבת גרועה ביותר, עכשיו נוכח לראות עד כמה. "בואו, אני אראה לכם איפה". הוא אומר בנימוס וכולם נכנסים פנימה.

אשמח לתגובות, כאן

[גילי. מ.]

לפני הכל – מזל טוב.

אחרי הכל – בתגובות שהיו מידי פעם, זה חזר,

ואני לא אוהבת להיות כפילה.

בשתי מילים – בגללך לא עמדתי בגבול של עצמי ששלוש ד' וסוגרים…

וכו'…, וכדו'…

אבל אין מצב שעכשיו אני מחכה לעוד פרק.

תעלי אותו, אני במתח:0

אגב-

הכתיבה שלך מדהימה, כיווני מחשבה מגוונים, יצירתיות וראיה אופקית לשלל זוויות, כתיבה זורמת ואמתית, נגיעה בנקודות חמות בחכמה, התאמה מדויקת של לוקיישן, פרופיל, ורצונות מדויקים לכל דמות בעלילה…

מדהימה!!!

תצליחי….

[מירי]

לפני הכל- את חמודה נורא..

תפסת את כל הנקודות החשובות שיכולות להיות בסיפור, והגדרת כ"כ טוב! כ"כ נהניתי, זה העלה לי את המצב רוח בהקשר לסיפור..

תודה! מעריכה!🤩

[גילי. מ.]

יש שווה:)

עכשיו כשוחד – תעלי פרק.

וגם בגלל שכבר התלהבתי שעלה…. – וזה לא יפה לאכזב אנשים…. (במיוחד עם הם חמודים :0)

[מירי]

שכנעת אותי!😉

מקווה להעלות היום/מחר..

[מירי]

פרק פ"ו

דיויד יוצא לסיגריה אחרונה לפני שבת, אינו מדמיין מה מתחולל בהעדרו. כשהוא חוזר הוא רואה את אילה, נבוכה בעליל, מצביעה על השולחן בסלון. מסתבר שפוטי משך את המפה, האגרטל המסוגנן שהיה עליה נפל ונשבר לחלקיקים קטנים, מכתים במים את השולחן היפה כולו.

"אוי ואבוי" זה כל מה שמצליח פיו של דיויד להפיק. 'זה מה שקורה כשלא שומרים על פוטי טוב' הוא חושב לעצמו. 'זה מה שקורה כשעושים סיגריה ברגע האחרון' חושבת אילה לעצמה. היא מסתכלת סביב, יש להם כמה דקות עד שבעלי הבית יבואו לאמוד את הנזק.

לא חולפות כמה שניות ויוחאי מופיע בסלון עטור בעניבה צבעונית. "הדלקת נרות" הוא מכריז, מניח את ידו כמין רמקול על פיו ומחליק על עניבתו באדנות. זהבה מגיחה מאי שם, פאה שבתית תפוסה בקליפס קטן על ראשה. היא מנידה בראשה לעבר יוחאי, נחפזת למעמד ההדלקה. אילה ממהרת להדליק אף היא, משאירה את דיויד להתמודד עם ההשלכות.

דיויד חושק את שפתיו. הוא לא אמור לטפל במה שנגרם מהרשלנות של אילה. הוא נאנח עמוקות, "אתה רוצה שנרגיש כאן בבית, נכון?" הוא שואל את יוחאי בקול מבודח, מקדים את הבאות. "אני?" יוחאי מסתכל על עניבתו. "למה שארצה?"

"כי בבית מרגישים הכי נעים. אז שנרגיש כאן גם הכי נעים" מסביר דיויד כמו לילד קטן. יוחאי מהנהן בהיסח הדעת, מביט בעיניים קרועות על השולחן שלפתע צד את מבטו. "מי.. מי עשה את זה?" הוא שואל, קולו רועד.

"הילד שלי הרגיש פה בבית. ככה הוא עושה בבית" דיויד מנסה להשתמש בנימה קלילה ככל האפשר, אך מבטו של יוחאי נעשה חמור "זה עלה לנו 25 ₪! הוא אומר בנוקשות, מסתכל על השולחן ומטלטל את ראשו, "זהבה לא תאמין!"

דיויד מניח יד על כתפו הרוטטת של יוחאי. "אני מתנצל", הוא אומר. "אני כמובן אשלם לך את המחיר שיעלה לך אגרטל חדש".

יוחאי לא עונה. לא מתאים לו שבשבת יהיה חסר על השולחן אגרטל, וגם אין לו כוח לקנות חדש. הוא מצביע על השולחן לזהבה שגמרה להתפלל, מעביר לה בלי מילים את תחושותיו. זהבה מעבירה את עיניה מיוחאי לדיויד ובחזרה ואז אומרת בלחש "לא נורא, נכון יוחאי?"

יוחאי מזדקף "אשתי אמרה שזה לא נורא", הוא אומר לחלל הסלון, משגר סוף סוף חיוך לעברו של דיויד. "אז זה לא נורא!" זהבה מחייכת בביישנות ודיויד ואילה מביטים מבלי להתכוון אחד על השני.

יעלי, שמחכה לשוך הסערה מאחורי דלת הסלון, נושמת את הסיטואציה כולה, מפציעה כאילו לא שהתה שם זמן מה, מברכת את כולם בשבת שלום. "היא לא דומה לך" מביעה זהבה את דעתה לאילה לאחר עיון ממושך. "נכון" מסכימה אילה וכולם משתתקים פתאום.

"אני הולך לבית כנסת!" מכריז יוחאי, קד קידה מלאת רושם. דיויד ממהר להצטרף אליו גם מבלי שהוזמן, ושוב משתררת שתיקה בסלון הדחוס.

"אני לא יודעת מה מדברים עכשיו" פוכרת זהבה את ידיה בחוסר אונים. "אני לא מכירה אתכם בכלל…"

אילה ויעלי מבליעות חיוך, מתיישבות בנינוחות על הספה. "אם יוחאי היה פה", ממשיכה זהבה בגילוי לב "הוא היה מדבר, ואז הייתי יודעת גם לדבר את ה..המשך. אבל לא ככה".

"זה בסדר", מרגיעה אילה, מזנקת ומונעת את פוטי ברגע האחרון מלשבור רהיט נוסף. "נמצא על מה לדבר, וגם אם לא- לא נורא. לא חייבים לדבר".

זהבה מיישרת את גבה הכפוף "לא חייבים? את בטוחה?" היא ממצמצת. "כן", עונה אילה בטון פסקני. זהבה נושפת בהקלה, מטיחה את ראשה אחורה בתנועת שחרור.

"את יכולה לשאול אותי באיזה סמינר אני, וכאלו דברים" מציעה יעלי שהעניין כולו גורם לה שעשוע והנאה. "מה זה מעניין אותי באיזה סמינר את?" נענית זהבה לעומתה. "את לא הילדה שלי".

"גם אם זה לא מעניין", מסבירה יעלי בסבלנות, "אפשר לשאול סתם, להתעניין. מבינה?"

זהבה מסתכלת עליה בעיניים גדולות, "באיזה סמינר את?" היא שואלת לאחר מכן. יעלי צוחקת. "למה את צוחקת?" נעלבת זהבה. "עשיתי מה שאמרת לי!" יעלי בולמת את המשפט 'כי את חמודה' ואומרת במקומו "אני צוחקת כי.. כי זה… "מצחיק" משלימה אילה בלחש, ולא מצליחה לעצור את צחוקה. וככה רואה אותם יוחאי שנכנס הביתה לבדו, שתי נשים צוחקות, מנסות לשווא להסתיר את צחוקן, ואשה אחת, אשתו שלו עם עיניים פגועות, מביטה עליו ברצון לעזרה.

"מה קורה כאן?" הוא לוקח פיקוד. "זהבה, מה הם עשו לך?" "הם צוחקות עלי" נענית זהבה בקול חלוש. "חס ושלום!" מוחה אילה. "אנחנו נהנות מהחכמה של אשתך", היא פונה ליוחאי. "מזמן לא נפגשנו באשה כל כך…" היא מתלבטת בבחירת המילה, "טובה!" היא אומרת לבסוף. "וזה מצחיק שמזמן לא פגשנו אישה כל כך טובה", מנסה יעלי להסביר את פשר הצחוק.

הזוג נראה מבולבל, ויוחאי הוא זה שמתעשת מהר. "זהבה, הם אומרות שאת טובה". הוא אומר בקול פייסני. "אשתי באמת טובה", הוא פונה אליהן. "טוב", הוא אומר כשרואה שהצבע שב ללחייה של אשתו, "אני הולך להעיר את גדעון לסעודה".

"איפה דיויד"? מבררת אילה, קמה כדי לעזור לזהבה להגיש. לא מתאים לדיויד להתעכב. "מאיפה שאני אדע?" מושך יוחאי בכתפיו, מיישר קמט בלתי נראה בחליפתו.

"הוא.. לא חזר איתך?" השאלה מגוחכת ואילה היחידה ששמה לב לכך. "הלכתי קצת לפני שנגמר" עונה יוחאי. "אני לא אוהב שאנשים מדברים איתי אחרי התפילה". אילה מהנהנת, מסיקה שדיויד תכף יבוא, ואכן, דפיקות קטנות ולחיצה על הדלת מאששות את מחשבתה.

לתגובות שלכן

[מירי]

פרק פ"ז

גדעון מעביר יד על עיניו הטרוטות. מה זה? איפה הוא? מי זה שצועק לו? רגע אחר כך הוא מתנער, מבטו מצטלל. אבא שלו מולו, קורא בשמו פעם אחר פעם. הוא קופץ מהמיטה.

רגע, שבת היום! אז עכשיו סעודה. ויש גם אורחים! הוא מתארגן חפוזות ובהליכה מקרטעת ממהר לסלון, מברך בשבת שלום עייף את הנוכחים.

יוחאי מעביר את מבטו על הנוכחים בשולחן, כל אלה אורחיו! הגיע הזמן לקדש בקול רם. "קידוש" הוא מכריז ברטט. זהבה נעמדת הכן על ידו. הוא מכחכח בגרונו פעם ופעמיים, ובעיניים עצומות למחצה מרעים בקולו באמירת הקידוש.

כולם שותים מהקידוש. "אבא, הוא מצחיק!" נתנאל מגחך. דיויד נבהל ומהסה אותו מיד "נכון נתנאל", הוא אומר ברוך מזויף "זה מצחיק שאבא אחר עושה את הקידוש ולא אבא, נכון?" הוא אינו מחכה לתגובה, ומכריז מיד "ילדים, ליטול ידיים!"

"אני אומר מה לעשות" מוחה יוחאי. גדעון המביט בנעשה עוצם את עיניו בלאות. "ילדים, ליטול ידיים עכשיו" קורא יוחאי בקול של מפקד. הוא הולך כמלך בגדוד לעבר המטבח ואז נמלך בדעתו. "זהבה", הוא מחנן בקולו. "אולי תביאי לי קערה עם ספל. לא כדאי שאני אטרח, וגם צריך שיראו כמה את מכבדת אותי" וכבר מתיישב חזרה.

זהבה רצה למשימה, נכונה להגיש לבעלה את מבוקשו. כולם נוטלים את ידיהם ויעלי מתרוממת אחרונה ממקומה, צועדת למטבח, שם היא כמעט מועדת על מים שפוטי שפך בשובבות. היא ממהרת להביא טישיו ולנקות, כשקולו של יוחאי כבר נשמע מהסלון. "ברוך.." "נו או!" דיויד עוצר אותו, מסמן לו שיחכה. יוחאי מסתכל על השולחן. "נו או" הוא מצביע על שעונו באנחה שוברת לבבות. יעלי מזדרזת ליטול ולשבת במקומה ושוב פותח יוחאי את פיו, מברך כשהוא מוציא את המילים מודגשות וחתוכות.

אין שום סלטים על השולחן, ואילה נאנחת בליבה, תוהה לעצמה מה עבר עליה כשהסכימה ככה לבוא לפה לשבת. אחרי שדיויד הציע לה לבוא ל'זוג מרתק'- כלשונו, היא נתנה את הסכמתה כי חשבה שיהיה מעניין, וגם כי מזמן לא הזמינו אותה לשבת. ובכן, מעניין פה, יותר מידי אפילו, הזוג הזה מרתק ממש! אבל היא מרגישה פה על תבנית ביצים, מחכה כל רגע לביצה הבאה שתתפוצץ. הכל פה מורכב מידי, וגם הבחור הזה- הבן שלהם, נראה במתח ובלחץ מהרגע הבא. אבל היא לא מכחישה, יש מה ללמוד מהם, והרבה. הם כל כך כובשים בנכונות שלהם לבוא אחד לקראת השני, בהערכה ההדדית, בהערצה אפילו. הלוואי עליהם!

"אמא, אין פה סלטים!" נתנאל מושך בשרוולה. זהבה, מראש השולחן מסתכלת עליו בעניין. "בכל בית יש דברים אחרים", אומרת לו אילה בחיוך "נכון?" נתנאל מהנהן ואילה מרוצה שהצליחה לעבור גם את המשוכה הזאת. אז אין פה סלטים בכלל.. אפילו לא טחינה לנגב בה קצת את החלה! סלטים זה ההובי שלה! שבת בלי סלטים זה לא מרגיש שבת… היא מקווה שהמנות הבאות כן יהיו לעניין. רוגז פתאומי מציף אותה והיא מתקשה להתעלם ממנו. זה לא בסדר! דיויד לא הכין אותה מספיק למתרחש! הוא היה צריך לומר לה שתביא אוכל רזרבי.. לא ככה!

האמת, לא נעים לה שהיא ככה, שהם ככה, ליד הזוג המלאכי הזה. מעניין איך זה שהם חיים כל כך בשלום… היא היתה מצפה שזוג כזה יתקשה לחיות בכזאת הרמוניה. זאת נקודה למחשבה.

"אז מה אתה אומר, גדעון שלי?" פונה יוחאי לגדעון, לאחר שמילא את כרסו בשתי פרוסות חלה נטולות סלט, פניו סמוקות מנחת. זה הבית שלו, השולחן שלו, הוא בעל הבית, הוא מנהל את הסעודה! "אה גדעון? יש לך מה להגיד?"

גדעון מניח יד על לחיו האדומה, מנסה להסוות את הסומק שפושט בו. "אל תסמיק" מתרה בו יוחאי "תדבר! אולי תספר להם איזה סיפור, אה?"

שיעול פתאומי תוקף את גדעון. הוא מתנצל, מצביע על גרונו ויוצא לחדרו. ההצגה הזו עוזרת לו בזמני מצוקה ואין ספק שעכשיו זה זמן כזה. בחדר הוא נשכב על מיטתו, מועך את פרצופו בתוך הכרית, בוכה בלי קול. בושות! אבא שלו מבייש אותו לעיני האורחים!

אין לו כוח כבר! מי צריך אבא כזה? מה הוא אמור לעשות? למה אין לו אבא רגיל? אבא נורמלי, מיושב, חכם, אבא ככל האבות… הדמעות מפציעות והוא נותן להם לזלוג. מה עם מקום לרגשות שלו? מישהו יודע איך הוא מרגיש? מישהו חושב עליו?

אשמח מאד לתגובותיכן

[מירי]

פרק פ"ח

הדגים מוגשים אחר כבוד לשולחן. "זה הדגים", אומרת זהבה בחגיגיות. יוחאי נד בראשו.

אילה מציצה על הקערה בחשש, מופתעת לראות דגי סלומון טובים למראה. "אוהו, השקעתם!!" מתפעל דיויד כנדרש. "את הדגים הכי יקרים קניתם לנו". הוא מציץ בחצי עין על אילה השומרת על פוטי. טוב שהיא שומרת עליו. אין לו כוחות להתעסק איתו כשהוא אוכל.

"ברור שהכי יקרים", יוחאי מחמיץ את פניו "מה אתה חושב, שאנחנו עניים?"

"אמממ… ודאי שלא!" נענה דיויד. "אתם, אתם נראים עם מלא כסף!" הוא מהמר.

יוחאי מביט בדיויד ממושכות, נראה שגלגלי מוחו נעים במהירות. דקה אחר כך הוא פולט בקול עצור "מה, מישהו גילה לך שזכינו בפיס?"

הוא מכרכם את פניו בהבעת אי נוחות, מסתכל על זהבה בהשלמה ואומר "לא יפה שגלזמן גילה לך שזכינו!"

דיויד כובש את פליאתו, מציין לעצמו לברר אחר כך במה מדובר. "דבר ראשון- אין לי מושג מי זה גלזמן".

"גלזמן זה הבוס של בעלי", מתערבת זהבה, פוזלת על אילה המנסה למנוע מפוטי לעלות על השולחן. "הוא בוס טוב מאד!"

"תספרי להם שהגעת לבקר אותי פעם במשרד" מבקש יוחאי מזהבה, רגליו מתנועעות בציפייה תחת השולחן.

"אני הגעתי לבקר את בעלי פעם במשרד!", נענית זהבה. יוחאי לא מסופק מהסיפור הקצר אבל מחייך לזהבה חיוך מרוצה.

יעלי מנסה להסתיר צחוק כבוש, נתנאל מביט המום על הנעשה ופוטי מחפש תעסוקה שיש בה אתגר. "הדגים כל כך טעימים", מתפעלת אילה בתום שתיקה ארוכה. "פשוט מעדן!"

"מה חשבת?" גאה יוחאי "שהם לא יהיו מעדן?" אילה מתאפקת לא לאשר שאכן כך חשבה. אוף. פוטי משגע אותה. למה דיויד לא עוזר לה איתו קצת? הוא לא רואה שהיא לא מצליחה לאכול יחד עם לשמור עליו?

"אתה לא רואה שאני צריכה עזרה"? היא מסננת לדיויד בתסכול, משפילה את עיניה ומצביעה על פוטי. "לא. אני לא רואה" מסנן לה דיויד. אין לו כח שהיא מדברת אליו ככה. היא לא ביקשה עזרה אז הוא לא צריך לדעת שהיא רצתה אותה. בעצם, יכול להיות שהוא כן היה צריך לשים לב? אוף! מסובך! אילה מביטה בו במבט זועם ורק כשהיא נפנית להביט לעבר היושבים בשולחן היא מגלה את יוחאי נועץ בהם מבט, המום.

—

ברכה, אמא של דיויד מחליפה את בגדיה השבתיים לחלוק ארוך ונח. הם החליטו ברגע האחרון להשאר פה בבית. שמשון בעלה לא הרגיש טוב והם חששו להתארח כך. האמת, מוזר לה להתהלך כך בבית של כלתה בחופשיות, בלי להרגיש כמו צל שמעיב על חייה.

הם עכשיו גמרו את הסעודה, היא ושמשון. היה נחמד, הזכיר לה שהרבה זמן היא לא הייתה איתו לבד, סתם ככה.

אז מה, היא תלך פשוט לישון עכשיו? אין לה כל כך מה לעשות. יש לה כמה עיתונים בעברית, אבל הריכוז שלה עכשיו לא משהו בשביל להתאמץ לקרוא בשפה הזאת.

"שמשון, אני הולכת לישון" היא אומרת בעברית את המשפט של כל לילה. משחקי לשון אהובים מאד על בעלה והם נהנים להשתמש בהם. לא משנה כמה צחקו כבר, הם יכולים לצחוק כל פעם מחדש.

"שיהיה לך לילה מבורך, ברכה", הוא מחזיר לה, גם כן בעברית. "האמת, אני עייף. אולי אלך לישון גם אני" וממחשבה למעשה הוא נכנס לחדר.

לא רע לישון פעם אחת מוקדם, חושבת ברכה לעצמה, זה מרענן דווקא… היא נשכבת, נותנת למחשבות להציף ולעטוף את מוחה.

רגע, איך הגיעה לפה אילה פתאום? ולמה היא כל כך כועסת? "לא עשיתי לך כלום!" אומרת ברכה, מרימה את שתי ידיה בתנועת התגוננות.

"את שויגער לא טובה", אילה לא חומלת עליה, "את שויגער גרועה מאד! מאד!"

"מה? מה אמרת?" ברכה המומה. למה זה מגיע לה?

"אמרתי שאני לא אוהבת אותך!"

ברכה מרגישה כאב לופת אותה. למה הכלה שלה מרשה לעצמה לדבר ככה? היא מנסה להתגבר על גל העלבון, ופתאום חושבת שאולי היא בעצם בחלום.

אם היא בחלום אז זה לא קרה באמת, ואז זה מנחם, אבל איך היא תדע אם היא בחלום?

היא מנסה לחשבן את מצב הערות שלה כשהיא מריחה ריח מוזר. אמאלה! יכול להיות שאילה רוצה לשרוף אותה חיה? אבל למה? מה היא עשתה לה?

נכון שהקשר שלהם הוא לא אי אי אי. אבל מפה ועד לכזה מעשה… לא מתאים לה, לאילה!

רגע, ואם זה באמת ככה, אז חייבים לברוח! היא מנסה להניע את רגליה, לצוות עליהם לרוץ, אולם ללא הואיל. מה היא עושה, רבונו של עולם? איך היא תברח? העשן יכול לחנוק אותה עוד מעט!

ורק כשקריאותיהם המבוהלות של השכנים חודרות אל סף הכרתה, היא מבינה סופית שלפחות הלהבות הן לא חלום.

כאן התגובות

[מירי]

פרק פ"ט

המבט בעיניו של רם כשהוא מאחל 'תצליח במשפט, יניבוש', לא מספיק מפוענח ליניב והוא בוחר להתעלם. נרגש קצת וחושש הרבה הוא נותן לסוהר להוביל אותו במסדרון בית הסוהר, לעבר אוטובוס אסירים המחכה להם בחניון. הם נוסעים כחצי שעה ומגיעים למבנה בית המשפט.

אולם בית המשפט חשוך במקצת וגורם ליניב להרגיש מתוח ומאוים עוד יותר ממה שמרגיש בלאו הכי. לשמחתו הוא רואה את הוריו ממתינים לו בדריכות, קמים לקראתו כשנכנס.

הסוהר מסמן לו היכן לעמוד. הוא נעמד, מרגיש כמו נידון למוות. "ה', תעשה נס" שפתיו מלחשות. "בבקשה!" רק לדמיין מה הוריו מרגישים עכשיו עושה לו רע. "למען ההורים שלי, ה'", הוא מוסיף. "שיהיה גזר דין הכי קל שאפשר".

הס מושלך באולם כאשר השופט, יגאל לוי עב הכרס נעמד מלא קומתו הנמוכה, וכשדף מגולגל בידיו מתחיל להקריא את כתב האישום, שפתיו חותכות את המילים;

"ביום ב', ה5 ליוני, 2024 למנינם, פרץ יניב גפן…"

רגע, גפן? גלגלי מוחו של יגאל נעים תוך כדי דיבור. איפה הוא פגש לאחרונה בשם הזה? משהו מנצנץ בזכרונו והוא שולח מבט מהיר לעבר הקהל, מגלה כמו שחשב את ידידו החדש, אמיר גפן, זה שהזמין אותו למסעדה ושילם עליו הון עתק – יושב שם דרוך.

כרסו של יגאל מתהפכת והוא מחויר באחת. אהה. אז הוא פשוט שיחד אותו! כעת הכל מובן. בתמימותו חשב שאמיר מתעניין בו סתם. ובכן, הוא רצה ממנו משהו מסוים מאד! הוא מכחכח קלות בגרונו, ממשיך את להקריא את כתב האישום כשדעתו מוסחת;

"..פרץ יניב גפן לגן חיות התנכ"י וגנב שני גורי נמרים. יניב נאשם בזאת בהשגת גבול, בגניבה וב'עשיית עושר ולא במשפט'".

יגאל עוצר שניה, נושם אל קרבו אוויר צח. הוא לא יושפע מהשוחד! הוא שופט, ולשופט – כמו שמלמדים בפקולטות למשפטים בישראל – לא יכולות להיות נגיעות אישיות! בשבתו כשופט הוא צריך להתעלות מעל כל חשבונותיו בחייו הפרטיים ולא להיות מושפע מהם בכהוא זה! הוא טיפוס חזק ומסוגל להתעלות מעל התרגיל הנבזה הזה שעשה לו אמיר! הוא יוציא במשפט הזה את האמת לאמיתה!

קולו מתעבה קלות כשהוא ממשיך; "התביעה דורשת חמש שנות מאסר". יגאל מרים את עיניו לרגע מהדף, מסתכל על הנוכחים כאומד את הקשבתם וממשיך; "הנאשם מודה ככלל באישומי התביעה אך טוען כי יש לזקוף לזכותו את העובדה כי זאת פעם ראשונה שהוא מבצע מעשה גניבה".

5 שנים!! 5 שנים בכלא!!! ענבר, אימו של יניב, יושבת זקופה, זקופה מידי על משען הכיסא. אוי! זה פשוט נורא!! הבן שלה, שלה!! יישב בכלא על גניבה?! למה מגיע לה ילד כזה? מה עשתה לא טוב? כמה ניסתה לחנך אותו! לאן הלך כל החינוך? ומה יהיה עכשיו? 5 שנים בכלא! למה הוא עושה להם את זה? זאת הכרת הטובה שלו על כל מה שנתנו לו?

היא שולחת מבט לאמיר, מנסה להעביר בו את כל תחושותיה הקשות. אמיר פורש את ידיו ונד בראשו. הוא מבין כמובן לרגשותיה אך זה המצב ואין ברירה אלא להשלים איתו, עם כל הכאב.

ממקומו, דבר ראשון מגניב יניב מבט לאימו. עוד לפני שמעכל לגמרי את משמעות בקשתה של התביעה הוא מתכווץ אל תוכו כשמשער את תחושותיה.

'אין מה לעשות, אמא', הוא מדמיין את עצמו אומר לה, 'יש לכם ילד דפוק שהוא במקרה אני. אני מבין את הקושי בזה, אבל אלו החיים!'.

דקה אחר כך הוא מרגיש שכמו ניתך עליו גוש בטון והוא מתקפל מעוצמת הפגיעה. חמש שנים? חמש שנים!! משמעות הדבר נכנסת לתודעתו אט אט. מה יעשה בכלא כל כך הרבה זמן?

מסוחרר ומבוהל עד עמקי נשמתו הוא מסתכל על השופט, איזה תפקיד חסר רחמים הוא בחר לו, השופט. ואיך הוא מקריא כלאחר יד כתב תביעה שבמידה ויתקבל יכול להפוך חיים שלמים של בן אדם! רשע מרושע!

רגע, הוא נבוך פתאום. הרי אבא שלו גם כן שופט…! טוב. הוא יחשוב על כך בהזדמנות. עכשיו הוא צריך להיות מרוכז בכל מילה שאומרים פה.

יגאל שלא מודע למחשבותיו של יניב – ממשיך, קולו השורקני משהו ממלא את האולם הדחוס;

"עוד טוענת התביעה כי לא זו בלבד שהנאשם גנב. אלא נראה כי הוא גנב על מנת למכור, דבר שעל פי דין יש בו חומרה יתירה ועונשו נע בין שנת מאסר לשלוש שנים נוספות. הנאשם מכחיש את האשמה אך התביעה טוענת כי ברשותה עדות על הודאה מפורשת של הנאשם".

עדות על הודאה מפורשת? יניב משפשף את עיניו, לא מאמין. בפני מי אמר דבר שיכול להתפרש כהודאה שכזאת? בנוכחות מי סיפר על רצונו למכור את הנמרים, והכי חשוב- מי הנבל שהולך ומעיד על כך עכשיו?

אוזניו מצלצלות והוא נכנס להלם עמוק כשהוא שומע את השופט ממשיך; "עד התביעה הינו מר רם רובלי".

רם? רם!!! הנבל הזה עוד איחל לו בהצלחה במשפט! הוא מעווה את פניו בסלידה עמוקה. איזה יצור נאלח ועלוב נפש!

אשמח לכל סוג תגובה!

[מירי]

פרק צ'

הסעודה ממשיכה להתנהל. מיד כשגומרים הסועדים לאכול את הדגים, מוגש לשולחן מגש ארוך עם עוף, ללא תוספות. "אני לוקח ראשון", מכריז יוחאי בלהיטות. הוא בוחן אילו מבין העופות הכי גדול, ואז לוקח בכף מלקחיים משולש שמן למראה. "מי רוצה עכשיו?" הוא שואל, משולהב. "אני". עונה לו נתנאל.

כשהוא מבסוט כולו מעביר יוחאי את המגש לנתנאל. "כדאי לך אותו", הוא מצביע לו על משולש עב כרס. נתנאל מהנהן בסיפוק.

"תגיד, יוחאי, בכמה זכית בפיס?" דיויד שואל כאילו באקראי תוך כדי ששולח יד אל המגש. מעניין אותו אם יש ממש בדבר ואם יוחאי זכה באמת.

יוחאי מסדר את העור שהוציא בשקדנות מהעוף בקצה הצלחת. "40 מליון". הוא מפטיר. תופס נתח עבה במזלג וגורס בין שיניו.

"40 מליון?" צועק דיויד. אפילו פוטי נעצר מסיבוביו הבלתי פוסקים, מביט באביו בעניין.

"כן". משיב יוחאי. "חבל שלא לקחתי את המשולש השני, ההוא בצד ימין". הוא מצטער.

"ו.. מה עשית איתם?" שואל דיוויד. מאיפה הגיע יוחאי לכאלה סכומים? חלם על זה בלילה?

"גלזמן מטפל לי בזה". קוצר רוח קל ניכר על קולו של יוחאי. "אתה שואל מידי הרבה שאלות. העוף שלך מתקרר!"

הסעודה נגמרת מהר מהצפוי ודיויד מוצא את עצמו ב20:00 בערב כשהוא מחפש מה לעשות. הוא מסתובב בבית, מתבונן בריהוט הכבד המעטר אותו.

"שלום", גדעון יוצא מחדרו, כמעט נתקל בדיויד חזיתית.

"הו. מה שלומך?" דיויד נשען על הקיר שמאחוריו. יש משהו בבחור הזה נוגע ללב, מה גם שהוא נראה כזקוק לקשר. "עברו השיעולים?"

גדעון מצחקק במבוכה. "כן".

דחף עולה בדיוויד לדבר בצורה כנה וישירה. הוא משלב את ידיו, מכחכח מעט כמטהר את גרונו. "זה היה הצגה, השיעולים, אה?"

גדעון מסתכל לאחור. "כן". נחמד הבן אדם הזה. יש בו משהו רגיש ועדין.

דיויד נאנח אנחת הזדהות. "אני אוהב את אבא שלך. הוא בן אדם מעניין ומתוק. אבל לא קל איתו בטח". הוא ספק שואל ספק קובע. הוא מחייך אל גדעון חצי חיוך, מנסה להכניס בו את כל האמפתיה וההבנה שאפשר.

גדעון מהנהן. "לא קל".

—

האנדרלמוסיה ששוררת בבניין ומחוצה לו גדולה ומפחידה. בליל צעקות נשמע מכל עבר. הדיירים מנסים להמלט מהלהבות, ובה בעת לשים לב שאף אחד לא נשאר חלילה מאחור.

רק כעבור זמן נושמים הכל לרווחה. נראה שאין נפגעים וכולם הצליחו להמלט. הם מסתכלים איש אל רעהו כלא מאמינים.

ברכה ממששת את הדופק שפועם בליבה בקצב של תוף פראי, נותנת לעצמה לנשום נשימה עמוקה עמוקה, ולהתחיל לחשוב על מה שארע.

אז ברוך השם הם הספיקו לצאת לפני שהייתה סכנה ממשית. אבל מה יעשו עכשיו? איפה יישנו? איפה יאכלו? ו.. מה קרה לבית? לבית של דיויד?

היא מרימה את מבטה לכיוון החלון של המטבח, מגלה להבה גדולה יוצאת משם. הצילו! מה יהיה?

לתגובות

[מירי]

פרק צ"א

המקום הצר בו עומדים דיויד וגדעון ומדברים נעשה פתאום צפוף. "אולי נלך למרפסת", מציע גדעון.

דיויד מהנהן והם עוברים למרפסת סלון קטנה. דיויד מניח את זרועו על המעקה. הנוף הנשקף משכר את חושיו. בתים נמוכים ומרחבים. מעניין אם האנשים שגרים במושב רגועים יותר מאנשי העיר.

הוא מסתכל על גדעון. מרגיש שהוא חייב לדעת מה הבחור הזה מרגיש. "איך אתה מתמודד עם זה. עם.. הורים כאלה", הוא שואל בכנות. כששואלים בכנות ובמטרה להתעניין באמת, הוא יודע, הנשאל מרגיש זאת, ולא מרגיש חטטנות.

גדעון מרים אליו את עיניו הבהירות. אם הופתע מהישירות הרי שהוא לא מראה זאת. "האמת", הוא מסיט את מבטו. נמלך בדעתו כמתחרט על משהו שרצה לומר, ואז שותק זמן ארוך.

המושב, ששקט מאד ביום יום, נראה כעת חי יותר. אנשים מטיילים בנחת, מפטפטים, גורסים, מנייסים, מתלבטים, מתווכחים. גדעון מסתכל על זוג זקנים שעובר ברחוב, נתמכים במקל הליכה. "אני לא יודע איך אני מתמודד. אני אולי לא מתמודד". הוא אומר לבסוף, קולו מעיד על המאמץ שהשקיע בניסוח התשובה.

זוג הזקנים הולך לאט. נראה שהם לא ממהרים לשום מקום, ולאו דווקא עכשיו, בשבת. הזקנה מצביעה על משהו נעלם, מסבירה לבעלה עם תנועות ידיים את כוונתה. הבעל מהנהן בכובד ראש.

דיויד נושם עמוק, מביט גם הוא בזוג המעניין. "יוצאים לטיול בגיל כזה, אה?"

גדעון מחייך. "גם את ההורים שלי אני מדמיין ככה. גם בגיל 90".

"תגיד", דיויד שואל שלא ממין העניין. "ההורים שלך באמת זכו בפיס? אבא שלך אמר משהו על זה".

"כן. הם זכו" משיב גדעון קצרות. "בהרבה כסף".

הנושא, כך נראה, טעון עבור גדעון. ודיויד שותק, מעכל את המידע.

—

נראה שמכבי האש הצליחו להשתלט על השריפה וכעת נפנים כולם לאמוד את הנזקים ולראות אם אפשר לחזור לבית, להתכרבל בשמיכה ולשכוח מהדרמה ומהבהלה שהייתה פה.

בפסיעות זהירות, חוששות, עולים ברכה ושמשון לעבר הקומה השלישית. ברכה עוצמת את עיניה לפני שהיא פותחת את הדלת, כאילו זה יעזור לה לא להתוודע למצב הבית.

"אוי לא". שניהם מחסירים פעימה. שמשון מניח יד על ליבו. וברכה פורצת בבכי. הבית שחור. הרהיטים מפוחמים. הם עוברים בין החדרים, מביטים בעיניים קרועות לרווחה על מה שהיה קודם בית.

"אני לא מאמינה". ממלמלת ברכה שוב ושוב. "אני לא מאמינה".

"נצטרך לדבר על הכל במוצאי שבעס", אומר לה שמשון, מסתיר את אפו בזרועו כדי לא לשאוף את ריח העשן. "אנחנו צריכים עכשיו לצאת, לראות איפה אנחנו ישנים הלילה".

ברכה מוחה את דמעותיה, יוצאת בגב שפוף אל חדר המדרגות.

בחוץ עוד עומדים מעט אנשים, מדברים בלהט ובהתרגשות. כשהם רואים אותם הם משתתקים. "אתם מהבית השרוף?"

שמשון פוכר את ידיו, מביע את חוסר האונים שחש. "כן", הוא אומר. "כלומר, זה הבית של הבן שלי".

"הוא נשרף לגמרי", אומרת ברכה בקול נכאים. "שחור כולו".

קבוצה מתגודדת נוספת של אנשים קרבה למקום. "אז אתם צריכים מקום לישון". מסכם שכן מהבניין הסמוך.

בליל הצעות למקום לינה נשמע מכמה פיות. "אנחנו צריכים רק מקום אחד". מחייך שמשון.

"בואו אלי" מציע שכן אחד במעשיות. "אחר כך נראה מה הלאה".

לתגובות (נורא אשמח..🙂)

[נופר .]

בס"ד

אני לא מאמינה שקראתי את כול הסיפור,

למה אין לו סוף? איזה מתח.

ממש סיפור חמוד.

[מירי]

איזה כיף שקראת!

בינתיים עשיתי הפסקה…

תודה!

[חיה כ]

😔

[שיינא]

יואו תקשיבי, את הזויה. לגמרי.
ראיתי היום את השרשור הזה – הוא קפץ בגלל ההודעות החדשות.
נכנסתי והופתעתי לגלות סיפור! ארוך. ברמה. מרתק.
מוזר שפספסתי אותו עד עכשיו.
ישבתי וקראתי אותו בשקיקה(טוב, לא ממש ברצף, אבל תוך פחות מיום;)
והדבר שהכי שימח אותי – זה שעכשיו הדיון הזה הוקפץ.
סימן שסיימת את הסיפור.
ועכשיו את מוציאה אותו כספר לפסח.
מוציאה פצצה חדשה לשוק.
ביני לביני התלבטתי אם לקנות אותו, אחרי שקראתי אותו ממש עכשיו.
אני אוחזת בלחשוב איך קוראים לספר שלך, ולאיזה קהל יעד הפנית אותו, ועוד כל מיני מחשבות טכניות של הו"ל…
ואז מגיעה לסוף. לאמצע.
מסכימה איתי שזה לא הגיוני?…

אנא אנא אנא ונא. תמשיכי את הסיפור הזה:)
לפחות לסוכות נזכה לראותו כרוך?

(יש לי הערה טכנית פיצית, לא קראתי את התגובות – אז יש מצב שזה כבר דובר וטופל.
בפגישה הראשונה של אילה עם אביטל – היא אומרת לה שילדה לפני 3 חודשים.
בפגישה השניה היא מספרת לה שיש לה תינוק בן 7 חודשים.
כ"כ הרבה זמן עבר בין פגישה לפגישה? לכאורה לא…)

[מירי]

הי שיינא, כיף שקראת את הסיפור ותודה ממש על המשוב החם!! שימחת אותי!

אני כתבתי כבר בתגובות לסיפור, שאני עושה הפסקה על מנת לערוך ולשפץ את הסיפור מתחילתו.

בגלל שהסיפור הוא סיפור ראשון שלי, כתבתי אותו די מבולבל, ויש לי הרבה עבודה לערוך אותו יפה, הגיוני ומקצועי!

מה שאומר, שכשאני אגיע לפרק הנוכחי, יכול להיות שישתנו כמה דברים.

לכן נראה לי עבודה מיותרת להמשיך עכשיו, למרות שאני יודעת שזה קצת לא פיר- להתחיל סיפור ולעצור… אבל לא תכננתי ככה מראש.

אני מאד מקווה שהספר ייצא לסוכות. קהל היעד שלו אגב הוא נשים שאוהבות רגש, בשילוב הומור:)

ולגבי ההערה- פשלה.. אני אתקן, תודה!

[מירי]

פרק צ"ב

המזרנים בבית של השכן נוראיים, וברכה מתהפכת כל הלילה על המיטה. בבוקר היא קמה עם כאבי גב וראש דואב. "איזה שינה טובה הייתה לי" משתף אותה שמשון. טוב, לגברים לא באמת אכפת איפה הם ישנים.

שמשון נשאר לישון עוד קצת וברכה יוצאת בזהירות מהחדר. אתמול אחרי השריפה היה הבית של השכנים שקט ונראה שתושביו הלכו לישון. הם נכנסו יישר לחדרם, מותשים מהחוויה הקשה. עכשיו צריך לראות מה עושים הלאה, אם המשפחה הזאת מתכננת לארח אותם להמשך השבת.

מבט חטוף לסלון מגלה לברכה בחורה חמודה, יושבת על הספה כשעיתון מונח על רגליה. "שלום", הבחורה מסתכלת לעברה. "אמא שלי.. היא תגיע עוד מעט".

ברכה רק מחייכת, נשארת לעמוד מתוך נימוס. "את יכולה לשבת", מוצאת הבחורה את נימוסיה. ברכה מתיישבת, הן משוחחות שתי דקות והבחורה יוצאת מהסלון.

ברכה מתבוננת סביבה. הבית מעוצב בצורה מעניינת. נראה שהמשפחה הזאת אוהבת אומנות. ציורי שמן מרהיבים מונחים על הקירות, וחפצי אומנות מפוזרים סביב.

אשה נעימת סבר נכנסת לסלון, אז זאת האמא! הן מחליפות מילות נימוס. "זה יפה מאד, כל הציורים", אומרת לה ברכה בהתפעלות "תודה". מחייכת האשה. "כל כך לא פשוט מה שעברתם" מביעה האשה השתתפות. "אתם כמובן תהיו האורחים שלנו כל השבת. אחרי שבת נראה מה לעשות הלאה".

ברכה מודה נרגשות. הבחורה שוב חוזרת לסלון, רגע, היא לא לבשה מקודם בגד אחר? "שלום", מחייכת הבחורה לברכה וגורמת לה לבלבול. עוד פעם שלום? "אני תאומה של הודיה", ממהרת חן לומר. "זאת לא הייתי אני מקודם".

ברכה מניחה יד על ליבה. "בלבלת אותי", היא צוחקת.

נראה שחן יותר ידידותית מהקודמת. היא מתיישבת על ידה "אז זה בעצם לא הבית שלכם, שנשרף?"

"לא", מנענעת ברכה בראשה. "אנחנו התארחנו אצל בני וכלתי. הם יצאו להתארח בשבת והשאירו לנו את הדירה".

"ואו", חן פוערת את פיה, "אז הם יחזרו לפה, ויגלו שהבית שלהם שרוף!"

ברכה מהנהנת בעצב. "כן". הודיה נכנסת שוב וברכה בוחנת את שתיהן בתדהמה. "אתן ממש קופי!"

הן צוחקות. "קופי גם באופי?" היא מבררת.

חן והודיה מסתכלות אחת על השנייה. "לא ממש". אומרת הודיה.

"מה, למה? כלומר- איזה אופי כל אחת?" מתעניינת ברכה. הודיה נעה בחוסר נוחות וחן מעיפה את הקוקו שלה לצדדים. "אני.. אממ, יותר מופרעת", היא נענית.

"שטויות" מוחה הודיה.

"אתן באותה כיתה?" ברכה אוהבת לחקור דברים מעניינים.

שתיקה מביכה משתררת. חן מסתכלת על הודיה. "אני בבית. אני לא בסמינר". מחליטה הודיה לומר את האמת.

ברכה משתתקת. אוי! היא נראית בחורה כל כך טובה ואיכותית! "מה קרה? לא ייתכן שאת לא תלמדי בסמינר הכי טוב!"

הן משתפות אותה בכל הסיפור שגרם להיותה בבית, גורמות לה לשקוע בהרהורים. " צריך לחשוב". היא אומרת לבסוף. "צריך לפנות למורה הזאת, שקלקלה לך. ולאלץ אותה לעבוד קשה להכניס אותך לסמינר. היא לא יכולה ככה לשבת בשקט בעוד שאת יושבת בבית, אה?" היא חושבת לרגע ואז מתנערת. "יודעות מה?" היא מתנשפת. "הכלה שלי, זאת שהבית שלה נשרף, היא מורה בכיתה ח', ויש לה ידע בנוגע לסמינרים. אולי היא תוכל לעזור".

"מורה בכיתה ח', פה בבית ספר?" שואלת חן.

"כן. אילה לוינסון. מכירות?" הן בוהות בה בהלם.

"למה אתן המומות?" היא לא תופסת. "מותר לי לרצות לעזור לכן, לא?"

"כן, לא", הן מבליחות מבט אחת לשנייה ואז הודיה אומרת. "זאת פשוט המורה שהייתה לי, שבגללה כל הסיפור".

[מירי]

פרק צ"ג

כשעולה קולו של רם, ברור וצלול נעשית נשימתו של אמיר שטוחה. מאיפה הגיע הנבל הזה עכשיו? ומה הוא עושה איתו?

הוא מביט בעיניו המצומצמות של השופט, יגאל. יש לו חשש שיגאל, שקלט את השוחד, ירצה לנקות את מצפונו שקיבל את השוחד דווקא בכך שישפוט לחומרה. המצב אם כן גרוע ממש. הוא חייב לעשות משהו. חייב!

הוא רוכן לעבר ענבר"אני יוצא רגע, תהיי חזקה".

האוויר בחוץ מכה בפניו. הוא סופג אותו לריאותיו, מנסה להצליל את מחשבתו.

דקה אחר כך הוא מחפש במהירות באנשי הקשר. "יוסי?" הוא שואל.

"אמיר? מה קורה? המשפט עוד לא התחיל?" יוסי, החוקר הפרטי, מלווה את אמיר שנים. הוא הצטער על מעצרו של יניב ועוד יותר על הבושה שהוא מסיב לאביו החשוב.

"התחיל, והמצב גרוע". חותך אמיר. "חבר לתאו בכלא של יניב בשם רם רובלי, הגיע והעיד נגדו. אני צריך פרופיל מפורט על רם הזה. סקירת אופי, נקודות חולשה, הסיבה בה הגיע לבית משפט, הכל. אני חייב חתיכת בשר כדי לנסות להפיל את הרושם שהוא עשה בעדות שלו. תוך שעה יוסי, אני רוצה חומר טוב".

"יבוצע".

אמיר מנתק את השיחה, נושם עמוקות. הוא מתבונן בבתי האבן הנמוכים הפזורים סביב, נאנח מקירות ליבו ואז שב אל בית המשפט, זוקף את גבו מבלי משים.

—

שלושה כוכבים נוצצים בשמיים. דיויד מביט בהם מהמרפסת ושואף אוויר אל קרביו. הייתה שבת.. אמ, איך לומר? מתישה. חווייתית. נראה שטוב יעשה אם ימהר ככל יכולתו לחזור הביתה. אילה נראית על הקצה וזה לא טוב.

אחרי הבדלה ותודות נרגשות ומבטים מצד אילה שימהר, הם מתקפלים כולם לתוך הרכב, עם כל מטלטליהם.

"אני מתגעגעת לבית", שולחת אילה מבט לדיויד דרך המראה. לפינה שלה, למיטה שלה, לסדר שלה, לחיים שלה אפילו. היא צריכה עוד לנתח בינה לבינה מה היה בשבת. משהו השתנה בתודעתה. לראות את הזוג התמים הזה חי בשלמות כזאת, זה.. פלא! זה עשה לה משהו, אין מה לומר.

"גם אני" מסכים דיויד. הוא נוסע מעל המותר, נותן למחשבותיו לדהור עם הכביש. יוחאי כבש אותו! איזו כנות! איזו תמימות! איזו פשטות! הלוואי עליו! וגדעון… ליבו נכמר. נראה בחור רגיש, טוב. שלא כל כך מוצא את מקומו.

הוא חונה בחנייתו הפרטית. להגיע לבית במוצאי שבת זה לא מהדברים החביבים עליו. לעלות שוב ושוב את המזוודות, התיקים… נו, שוין. עוד מעט יוכל להתרווח קצת בכורסא, ללגום קפה בנחת ולנשום עמוק.

משהו לא מריח לו כשהם עולים באיטיות במדרגות. תרתי משמע. ריח חרוך ממלא את החלל. הוא מקווה שלא קרה משהו רציני לאחד השכנים.

כשהם מגיעים לקומה שלהם נעשה לו שחור בעיניים. הקירות שחורים. אייש! משהו קרה פה כשהם לא היו!

כנראה פרצה שריפה. הוא אוחז את ליבו. רק שלא קרה משהו להוריו! הוא לא יעמוד בזה!

הוא עולה עוד קצת, פיק ברכיים אוחז בו. מוציא את הפלאפון מכיס מכנסיו, מגלה שלוש שיחות שלא נענו. אבא שלו אחד, אמא שלו שתיים. הפלאפון היה על שקט, הוא ממהר לשנות לרגיל, מתלבט אם להיכנס לבית או לדבר קודם עם הוריו.

אילה מגיעה אף היא. היא מסתכלת על הקירות, רועדת. "אתה חושב שהייתה לנו שריפה בבית?" קולה בוגד בה.

"אני לא יודע" הוא פוכר את ידיו.

הפלאפון מצלצל שוב, הוא עונה. "דיוידילה" אמא שלו משתפכת. דיויד מחסיר פעימה. "אתם בסדר?" הוא שואל.

"אנחנו בסדר" מאשרת אימו. "אז הגעתם כבר לדירה?"

"היא… איך היא, הדירה?" שיניה של אילה משקשקות בפחד. נתי תופס בזרועה.

"איפה אתם?" ברכה שואלת.

דיויד מכניס בצעד זריז את המפתח, פותח חריץ קטנטן. פניו נעשות חיוורות. "מה הולך שם?" לוחשת לו אילה.

הוא אוחז את ראשו. "שחור".

אילה נשענת על המעקה. אוי לא! אוי לא! אוי לא! מה יעשו עכשיו? לאן ילכו?

לתגובות

[מירי]

השורות שנטפרי חסמה

אילה מגיעה אף היא. היא מסתכלת על הקירות, רועדת. "אתה חושב שהייתה לנו שריפה בבית?"

קולה בוגד בה.

[מירי]

פרק צ"ד

לעורך הדין גד לביא, יש מצח גבוה ועיניים קטנות שמרצדות כמו שתי שלהבות קטנות. הוא יושב בשולחן הסנגוריה, דרוך כקפיץ.

רם יובלי, חברו לתא של יניב, הפתיע את כולם. הוא היה רשום ברשימת העדים, אך בחקירת המשטרה הוא טען שהוא לא יודע מכלום ואין לו על מה להעיד. והנה, על דוכן העדים הוא דיבר, ודיבורו קר וארסי.

עיניו של גד כמו התלבשו על פרצופו של רם, עוקבות אחרי כל ניד עפעף. הוא חייב לדעת מה המניע של רם, כדי לדעת לטרפד את העדות שלו. אמיר שכר אותו בכסף מלא, וגם לולא היה מקבל שכר, היה עושה הכל כדי להוכיח את עצמו בפניו.

מאחוריו, בשורה הראשונה של ספסלי הקהל הוציא אמיר דף מקופל מכיסו, ושרבט במהירות מילים ספורות.

תכונה קלה נשמעה באולם כשהדף עבר ידיים, עד לנחיתתו בידיו של גד. הוא פתח אותו בלהיטות, קורא את הכתוב.

תתמקד במניעיו של רם, שלחתי חוקר פרטי מוצלח שיוציא פרופיל מדויק עליו. המידע יהיה עוד כשעה. אמיר.

אמיר הזה הוא תותח! הוא צריך לחשוב מה הלאה. צריך לתחקר את יניב על טיב יחסיו עם רם.

גד התנשף לרגע, אחר קם בהחלטיות. "אדוני השופט" קולו חצה את הדממה המתוחה. "לנוכח ההתפתחות המפתיעה בעדותו של העד, והפער היסודי בין דבריו כעת לבין הודעתו במשטרה, אני מבקש הפסקה קצרה של חמש דקות להתייעצות דחופה עם מרשי."

השופט יגאל נד בראשו, מבע סמכותי על פניו. הוא הסתכל לכוון שעון הקיר ואחר הישיר מבט לכוון הסנגוריה. "ניתנת הפסקה של חמש דקות," אמר ונקש בפטיש העץ. "מר לביא, נצל את הזמן ביעילות." הוא קם מכיסאו, נעלם מאחורי הפרגוד המוליך אל לשכתו.

בצאתו התעורר האולם לחיים. המולה של לחישות וצעדים מילאה את חלל האולם.

גד לא בזבז שניה. הוא הסתובב במהירות אל הסורגים של תא הנאשמים, שם ישב יניב, פניו חיוורות. "יניב, תתרכז בי," נשף גד בלחש תקיף. "אני חייב כל פרט שיש לך על רם. מה קרה ביניכם?"

יניב, כאילו רק חיכה להזדמנות לפרוק, רכן קדימה והמילים נפלטו מפיו במהירות.. "מאז שהגעתי לתא הוא לא עזב אותי. נדבק אליי, מנסה לדבר בכל שנייה. לא הייתה לי סבלנות אליו, נפלטו לי כמה מילים קשות והוא נפגע ממני עד עמקי נשמתו. הוא טיפוס פגיע ברמות מטורפות, מחשבן כל מילה ולוקח ללב. כנראה זה מה שמניע אותו עכשיו."

גד צמצם את עיניו הקטנות. "נקמה אישית? הוא ילך עד הסוף רק בגלל עלבון?"

"תראה," יניב נאנח, עיניו פוזלות לרגע לעבר הספסל שבו ישב רם. "הוא לא יציב. מצד אחד הוא התחנן לקשר, ומצד שני הוא פשוט חיפש אש. התנהגות שנועדה לפגוע, משהו לא צפוי לחלוטין."

גד הנהן לאיטו. הפתק של אמיר נלחץ בין אצבעותיו. שעה אחת, והוא יקבל את התחמושת שצריך כדי לפרק את העד הזה לגורמים.

—

נראה שהזמן עצר מלכת על מדרגות הבניין. הילדים התיישבו עם התיקים, מותשים. ואילה ודיויד שקלו את הבאות.

הפלאפון השמיע שוב את קולו ודיויד מיהר להרים. "כן אמא", הוא אמר, סימן רגע לאילה. שתיקה ואז "אילה, אמא שלי אומרת שהשכנים פה ארגנו לנו מקום לישון, בינתיים. מדובר על דירה שמיועדת להשכרה, שעדיין לא מצאו לה שוכרים".

אילה פוכרת את ידיה בהשלמה ודיויד נזכר לשאול. "איפה אתם אמא, עכשיו?"

השיחה נגמרת. "הם אצל משפחה פה ברחוב", הוא מעדכן את אילה. "אין ברירה. צריך ללכת לדירה שארגנו לנו".

"אני לא מאמינה שאני בסרט הזה". אילה לא מצליחה לעצור את הדמעות. היא מסבה את פניה מהילדים. "מה אנחנו עושים עכשיו? איך יהיה לנו אוכל? בגדים? הכל?"

דיויד נאנח. "אני מאמין שלהכל ידאגו לנו, אילה". קולו רך. הסיטואציה הזויה. הוא מרגיש שהקרקע נשמטה לו, כמשמעו.

הם צועדים שוב לרכב, שותקים.

הדירה שמקבלת את פניהם יחסית סבירה. מסודרים בה מגשי אוכל שגורמים להם התרגשות גדולה.

הפלאפון של אילה מתקשר. זאת לאה מהקומה מתחת. "אילה?" היא אומרת. "אני לא רוצה להפריע. אני רק רוצה לעדכן שאספנו בשבילכם גרדרובה שימושית לבינתיים, עד שתתארגנו".

אילה מנגבת את הדמעות. "אני… אני לא מאמינה, לאה". הכל מתפרק לה מול העיניים. שבשבילה יאספו נדבות?

"זה כל כך קשה". לאה ממהרת להשתתף. "נסיון כל כך קשה".

"אוי". אילה רק אומרת. היא לא רגילה ככה להתפרק, בכלל לא! היא מנסה לאסוף את עצמה. "תודה לאה. מעריכה מאד! מאד!"

לתגובות

[מירי]

לצורך המשך העלילה אני אסביר שינוי קטן שערכתי בסיפור, ואולי תוך כדי גם אזכיר מי הם הדמויות.

גלזמן, מעבידו של יוחאי, נקלע לחובות סמויים ולצורך כספי דחוף כדי לנסות להשתתף במיזם שיוכל להציל אותו מקריסה. כשגילה שיוחאי זכה בפיס, הוא ניצל את מעמדו ואת תמימותו של יוחאי וביקש ממנו את כל סכום הזכייה כהלוואה. כדי להבטיח שהמהלך לא ייחשף, גלזמן התרה בפניו שלא יגלה לאיש על הזכייה ואף איים על יוחאי בפיטורים אם ימעד, כשמטרתו האמיתית היא שאף אחד לא ידע שלקח ממנו הלוואה. לאחר חודשים ארוכים שבהם יוחאי נצר את הסוד במאמץ עילאי, במהלך השבת שבה דיויד התארח אצלו הוא פלט בטעות לדיויד את דבר הזכייה.

פרק צ"ה

הבוקר מגיח, שקט ומסתורי. דיויד משפשף את עיניו, מביט בקירות החדר השונה ונזכר כהרף עין בכל הקורות אותו.

מי חלם, מי חלם! הבית שלו שרוף, חרוך. הוא חסר כל ממש! קם מהמיטה ונוטל את ידיו. הוא חייב לחשוב מה לעשות. הדירה פה מיועדת להשכרה והם יצטרכו בשלב מסוים לעזוב אותה.

הוא אומר מודה אני בכוונה כפולה. שהחזרת נשמתי. מרגיש את המילים חזק. נשמתי, גופי. משפחתי. זה מה שיש לו עכשיו. השאר שחור ומפוחם, ויעבור זמן עד שיוכלו לשקם את ההריסות.

טוב שהשבת עברה עליו באי ידיעה. לפחות אותה עבר בשלווה יחסית. אח. אם היה יודע!

זיכרון השבת צף במוחו ורעיון מסוים תופס פתאום את מחשבתו. יוחאי סיפר לו בשבת שזכה בפיס!

צמרמורת עוברת בו. הוא מרגיש שלא סתם שלח אותו ה' להתארח דווקא שם. אמנם יוחאי נראה נבהל מאד מפליטת הפה שלו, ונראה כי לא התכוון לגלות לו בכלל על כך. אבל אם כך זה התגלגל, הוא ינסה לעורר את רחמיו של יוחאי ולבקש ממנו הלוואה רצינית מאד, שתוכל לעזור לו להתחיל להסתדר במצב ההזוי הזה. אחרי הכל בטח המיליונים שלו שוכבים בלי מטרה מוגדרת. טוב שיעשה בהם משהו מועיל.

משהו מעקצץ לו. יכול להיות שהוא מנצל את התמימות של יוחאי? לא נראה לו. הוא ינסה עוד היום לגשש, לראות אם יש סיכוי בכלל.

מעודד, יוצא דיויד לתפילה. בבית הכנסת מקיפים אותו השכנים במעגל הדוק, מתעניינים, מציעים עזרה, גם קצת חופרים. דיויד עונה תשובות קצרות, מחכה לחזן שיתחיל.

בבית אילה קמה אף היא, ליבה נופל כשהיא נזכרת מדוע הם פה. רגע, היום יום ראשון, לא? ואו! איך שכחה! היא מסתכלת בשעון בבהילות. יש לה פגישה עם אביטל עוד שעה! זה פרח לה לגמרי מהזכרון! מה תעשה? היא כבר לא יכולה לבטל, מאוחר מידי. טוב, היא תהיה חייבת לצאת.

מעירה את יעלי במהירות, מתארגנת ויוצאת.

בקליניקה היא מרשה לעצמה לנשום נשימה עמוקה. אביטל מסתכלת עליה בצפייה, ואיכשהו, בלי להכיר את עצמה, מתקפלת אילה לתוך הכסא, מרפה את גופה לחלוטין.

"הכל קורס לי", היא משתפת בלי הקדמות, חשה צורך דחוף לפרוק. "אני מרגישה נורא".

אביטל מהנהנת. קשובה.

"מה עושים?" אילה רועדת בכל הגוף. היא מרגישה שעם הבית שנשרף קרס גם משהו בתוכה. מרגישה פתאום בלי הגנה, חשופה.

"אילה, את רוצה לספר לי מה קרה?" אביטל מתבוננת באילה. לא להאמין שזו אותה אשה שהייתה פה במפגשים הקודמים. היא הרגישה אז שחומה גדולה ובלתי חדירה עוטפת אותה. היה קשה לגשת אליה, להרגיש אותה. נראה שמשהו רציני קרה שאילה ככה תקרוס.

"הבית שלי נשרף. כליל".

אביטל מתנשפת. "ואו! אני כל כך מצטערת לשמוע".

אילה מביטה בה לראשונה. האמפתיה נשפכת מאביטל. איך לא הבחינה בכך עד עכשיו.

"מה אני עושה עכשיו?" אילה מרגישה חלשה. כל כך חלשה.

אביטל מלקקת את שפתיה. "זו באמת חוויה נוראית. מה את מרגישה בדיוק, אילה?" היא ממשיכה לנוכח מבטה השואל של אילה. "את מרגישה חוסר אונים? חוסר יציבות? תנסי לדייק את הרגש, חוץ מזה שאת מרגישה נורא".

"אני מרגישה שלא נשאר לי כלום". מתכווצת אילה. "כלום".

—

דלת המשרד נפתחת בסערה, יוחאי נכנס.

"בוקר טוב יוחאי", גלזמן מאיר לו פנים.

"בוקר טוב" יוחאי לא מישיר את עיניו.

גלזמן בוחן את יוחאי. הוא הגיע היום שונה מתמיד. כאילו מנסה להסתתר מפניו. אוי לא! הוא רק מקווה שיוחאי לא פלט כלום על הזכייה, ועל ההלוואה שביקש ממנו.

"יוחאי, אתה זוכר שאתה לא מגלה על הזכייה, אה?" הוא מגשש.

יוחאי מגרד ברגלו. "למה שאני אגלה?" הוא נבוך.

ואו! הוא גילה! ליבו של גלזמן נופל. מה הוא עושה? הוא חייב לדעת למי יוחאי גילה, ומה הנזק המשוער. "למי גילית, יוחאי".

יוחאי נבהל. "אני לא אמרתי שגיליתי". הוא מסתכל על גלזמן בעיני עגל.

"להרבה אנשים גילית או רק למישהו אחד?" גלזמן מסתכל על יוחאי במבט חוקר, דורש.

"אחד" עונה יוחאי קלושות.

"מי הוא?"

יוחאי לא נושם. "דיויד".

"מי זה דיויד? המתווך?"

"אני לא יודע מה זה מתווך"

"מי זה?"

"הוא.. היה בהרצאה שלי".

גלזמן מאבד סבלנות. "בהרצאה שלך?"

יוחאי לא התכוון לגלות לבוס שלו על ההרצאה. באיזה שהוא תא נסתר במוחו הוא חשש שמא הקורס שמסר לא בדיוק ימצא חן בעיני גלזמן. עכשיו הוא מגלה את כל הקלפים, מרגיש שהוא רועד מהתוצאות.

"הוא חבר שלי", מפטיר יוחאי. "הוא בא אלי לשבת".

"טוב". גלזמן הולך בחדר הלוך ושוב. "אני אצטרך לחשוב מה לעשות. מה לעשות איתך".

לתגובות

[רחלה ר]

איך הפרק כתוב יפה, ווואו!!!!

מחכה מאד לקרוא את הספר השלם

אין דברים כאלה… עלילה תוכן וכתיבה נדירים!!!

[מירי]

תודה רבה על הפרגון! שמחתי לקרוא!😍

[מירי]

פרק צ"ו

אסור לבזבז זמן, אומרת ברכה לעצמה. בחורה מקסימה יושבת בבית, בעוד חברותיה הולכות בעליזות לסמינר. חייבים לעשות משהו, עוד היום!

שבת נגמרה בטעם טוב. ברכה הודתה נרגשות על האירוח, והבטיחה להודיה שתטפל בעניינה כמה שיותר מהר. עכשיו הם בבית מלון, היא קצת משועממת, נראה לה שזה הזמן להתקשר לאילה.

היא מתקשרת, ממתינה על הקו.

"הלו?" אילה עונה ואז מתחרטת. היא חזרה עכשיו מאביטל, סחוטה רגשית מאד. היא צריכה זמן לעצמה, ושקט. שקט מוחלט. לנסות להבין מה קורה לה, ולחזק איכשהו את עצמה. היא מאד מקווה שהשוויגער שלה לא תאריך איתה בשיחה ורק רוצה משהו טכני קטן.

"שלום אילה, מה שלומכם?" ברכה מתעניינת מתוך נימוס, מחכה כבר להגיע לליבת העניין.

"מנסים להתאושש", עונה אילה בקול שמשתדל להבהיר שהיא אינה פנויה כרגע לשיחה ארוכה. הם עדיין לא מנסים להתאושש, זה האמת. עדיין בחוויה הקשה. עדיין בתוך הטראומה.

"לא קל", משתתפת ברכה מן השפה לחוץ.

אילה מהמהמת. שהשוויגער תעזוב אותה בבקשה ותגיע כבר למטרה של השיחה.

"אילה", ברכה ממתיקה את קולה. "את יודעת, בשבת התארחנו אצל משפחת לוי". היא מחכה לתגובה.

אילה מכווצת את גבותיה. "כן".

"יש להם שתי תאומות חמודות".

"כן". מה היא רוצה ממנה למען ה'.

"לאחת קוראים חן, ולשנייה הודיה". ברכה נושמת נשימה דרמטית.

"הודיה לוי? היא הייתה תלמידה שלי!" נזכרת אילה.

"נכון" עונה ברכה בטון רב משמעות.

אילה ממתינה. השתיקה מתארכת "ו?" היא נאלצת לשאול. אוי! מי יתן לה מיטה וכרית, לשים את הראש ולנוח, ל-נו-ח.

ברכה מנידה בראשה. למה אילה לא מבינה לבד? "היא יושבת בבית עדיין. אין לה סמינר". הקול שלה תובעני משהו.

אילה תופסת את ראשה. הוא כואב פתאום, מאד! זה מה שהשוויגער שלה רוצה ממנה עכשיו? לנזוף בה? להאשים אותה? לבה רותחת מפעפעת בה פתאום. "א.. תקשיבי. אני מרגישה ממש נורא! אנחנו אחרי ארוע מסעיר וכואב. עדיין לא מסודרים בבית נורמלי. עדיין בלי חפצים חיוניים. אם התקשרת כדי להאשים אותי, או כדי שאני אפתור עכשיו בעיות, אני מצטערת, אבל יש גבול למה שאני יכולה".

היא גומרת את דיבורה ומתנשפת ארוכות. ואו. בחיים לא דיברה ככה, בחיים! אבל באמת יש גבול! ואם היא לא תציב אותו, מי יודע לאן הוא יתמתח בסוף.

שתיקה המומה ממלאת את הקו. אילה ממתינה לתגובה. השתיקה מתמשכת "אני מצטערת שאני מדברת ככה". שויגער יקרה. "אבל אני באמת באפיסת כוחות עכשיו".

ברכה מנסה פעם ופעמיים להתחיל משפט, וחוזרת בה. "אני רוצה להבין", היא אומרת לבסוף. "לא אכפת לך המצב של התלמידה שלך?"

נתזים של כעס יוצאים מליבה של אילה. אין עם מי לדבר, זה מה שהיא מרגישה! "זה לא קשור". היא חותמת. "כרגע אני לא מסוגלת לחשוב על אף אחד". וכשהיא מרגישה שעוד רגע תצא מדעתה היא אומרת "אני מצטערת אמא, להתראות".

—

יוחאי מרגיש נזוף כמו שלא הרגיש מעודו. "מה.. ממה תעשה לי", הוא שואל בקול רועד.

גלזמן מתבונן ביוחאי. "אני לא יודע, יוחאי. אני הזהרתי אותך!" הוא מסתובב שוב בחדר, נראה כנמלך בדעתו. "תגיד אתה מה לעשות איתך".

"מה להגיד?" מבולבל יוחאי.

"מה לעשות איתך", זועף גלזמן. "מה להעניש אותך".

יוחאי חושב דקה ארוכה. "אתה יכול להרביץ לי כמה מכות" הוא אומר לבסוף, מכופף את גבו. רק שהבוס לא יפטר אותו. הוא מוכן לספוג מכות ובלבד שיישאר בעבודה הזאת. איך יישא פנים לזהבה אם יפוטר?

גלזמן פולט צחוק עצבני. אוי כמה שהוא תמים, היוחאי הזה. "אני לא ייתן לך מכות", הוא אומר. "אבל אם עוד פעם אחת אשמע שגילית למישהו, אני לא אוותר ואפטר אותך, כן?"

"כן" מגמגם יוחאי.

גלזמן מתלבט אם להורות ליוחאי להתקשר לדיויד ההוא ולומר לו שהוא לא באמת זכה בפיס, ושסתם עבד עליו, ומחליט שלא. אם יגלו שהוא לקח מיוחאי את סכום הזכייה, ויוחאי יגלה למישהו שהוא, גלזמן הורה לו לשקר לדיויד, זה לא יישמע טוב. "טוב, תמשיך לעבוד", הוא קורא בעודו נכנס לחדרו לעוד יום עבודה.

כל אותו היום יוחאי עצוב. הבוס כועס עליו. אוי!

לתגובות

[מירי]

פרק צ"ז

כשיוחאי נכנס הביתה, נפול פנים, חשה זהבה לקראתו. וכשהיא מביטה בפניו, נופל גם ליבה לקרקעית. מעולם! מעולם לא ראתה את יוחאי ככה!

הוא מתיישב ברפיון על הכסא במטבח, בוהה נכחו. "יוחאי" היא נזעקת לעברו. "מה קרה לך?"

יוחאי שותק, משחק בציציותיו.

חרדה מטפסת בגרונה של זהבה. מה קרה? מה יכול להיות? משהו בה מרגיש חסר הגנה כשבעלה ככה.

"עזבי". יוחאי בועט ברגלי השולחן.

"מה לעזוב?" שואלת זהבה. "תגיד לי מה קרה".

שתיקה ארוכה מאיצה את הדופק של זהבה לגבהים.

"אני דפוק?" שואל יוחאי לבסוף, מרים אליה יוחאי עיניים כאובות. "תגידי זהבה, אני דפוק?"

זהבה מתכווצת, פיזית. "יוחאי! למה אתה חושב ככה?"

יוחאי מתאמץ לשמור על הדמעות בתוך עיניו, שלא יזלגו חלילה. "הבוס שלי כועס עלי".

זהבה משתנקת. לא יכול להיות! "למה?"

יוחאי מתלבט. מאבק נראה על פניו. "כי עשיתי משהו שהוא לא רצה". הוא אומר לבסוף. מפחד לומר יותר מזה.

"למה עשית?" שואלת זהבה בתמימות.

"בטעות".

"אז למה הוא כועס עליך?" עולמה פשטני מידי למורכבויות מאין אלו.

"תשאלי אותו, זהבה". קולו של יוחאי עייף.

זהבה מתיישבת אף היא על יד השולחן, מקפיצה את רגליה בחוסר מנוחה. "יוחאי, תהיה שמח". היא כמעט בוכה.

יוחאי פורש את כפות ידיו "אבל אני לא שמח".

"טוב". מתרצה זהבה. היא מחפשת נואשות משהו לומר. "אתה הכי טוב". היא אומרת לבסוף.

יוחאי מנער את כתפיו הכבדות, הוא מסתכל על זהבה בצפייה. "תגידי עוד דברים כאלה" הוא מבקש.

זהבה מרימה את קולה. "יוחאי, אתה הכי בעולם! אתה הכי טוב!" היא מחפשת מילים, ואחר חוזרת שוב. "אתה טוב!"

יוחאי מתנשם עמוקות. הוא עוצם את עיניו. "את באמת חושבת ככה?"

זהבה צוחקת, איזו מין שאלה! "בטח, יוחאי!"

יוחאי שואף אוויר. הוא מזדקף, וחיוך אמיתי מאיר לראשונה את עיניו. "יופי". הוא מודה. "אני עכשיו שמח".

—

ברגע בו חוזר שמשון מהלימוד בבית הכנסת של המלון, פונה אליו ברכה. "שמשון. אני חושבת שמיצינו פה, בארץ. אני רוצה לחזור לבית".

שמשון מסתכל עליה בהפתעה. "מה קרה ברכה?" הוא מניח את הגמרא על הכוננית הקטנה. "בואי נדבר על זה עוד דקה. אני מוזג לעצמי כוס מים, טוב?"

ברכה פזורת דעת. "כן".

שמשון לוגם באטיות מהמים הקרים. "אז מה קרה ברכה, בגלל השריפה?"

ברכה מנענעת בראשה. "אני מרגישה שאנחנו מטרד" היא אומרת בפאתוס. "אילה לא מתייחסת אלי יפה. אני לא רוצה להיות פה יותר".

ראשו הלמדני של שמשון פועל. "לא מתייחסת אליך יפה?"

"כך אני מרגישה". היא אומרת.

שמשון מושך בכתפיו. "אני חושב שאנחנו באמת יכולים לחזור", הוא מציץ אל רגלו. "הרגל שלי גם מחלימה ב"ה". הוא מוריד את כובעו, מניח בארון. "עד עכשיו חשבתי שאת נהנית פה. אבל אם את לא נהנית, פשוט נחזור".

לתגובות

[מירי]

פרק צ"ח

דיויד חוזר הביתה. מבט חטוף בפניה של אשתו מבהיר לו שקרה משהו רע בזמן שנעדר. הוא מתחבט עם עצמו האם להתעניין אם משהו קרה. מחליט שכן ומקווה מאד שנוהג בסדר.

"נראה שקרה לך משהו", הוא אומר בזהירות. לפעמים נדמה לו שרק הוא מכל באי העולם מחשבן ככה את מילותיו כשמדבר לאשתו. מפחד לטעות. מפחד לומר מילה שלא במקום.

כאילו רק חיכתה לאות, פורצת אילה בבכי. "אמא שלך… היא שיגעה אותי!!! לא מספיק שהיא לא משתתפת איתי במצב ההזוי הזה, היא מעיזה לומר לי עכשיו הערות… אני לא מסוגלת יותר, דיויד".

דיויד משלב את ידיו. מצמיד את זרועותיו לגופו. משהו השתנה באילה. הוא מרגיש, הוא לא יודע להגדיר מה. "זה בטח היה לך קשה מאד". הוא מסתכל לעיניה.

אילה מתפרקת. "מאד". עובר עליה משהו. עובר עליה הרבה דברים. היא מרגישה שהיא התפרקה לחלקיקים בימים האחרונים. איכשהו הפרוק הזה גורם לה להתנהגות אחרת. היא לא מומחית בלהסביר איזו, משהו פחות מחשבן, יותר אמיתי, יותר נזקק. זה טוב? נראה לה שכן. לרגע היא מרגישה כמו זהבה, תולה בבעלה עיניים מצפות. ככה מרגישה זהבה? תלות כזאת? זה מה שהיא הרגישה שהיא מקנאה בה בשבת?

"אני מקנאה ביוחאי וזהבה", היא אומרת פתאום. מילותיה נשפכות בלי מעצור. "הם… הם חיים טוב".

דיויד מסתכל עליה מופתע. "אני…" הוא אומר ומתחרט.

"מה אתה?" אילה להוטה לשמוע.

דיויד נבוך. "אני גם חשבתי על זה".

"איך הם עושים את זה?" אילה תולה בו עיניים שואלות. "כאילו", היא מסבירה את עצמה. "היית מצפה שדווקא הם יחיו פחות בטוב, לא?"

"כן". משהו טוב קורה להם עכשיו. הוא לא זוכר כזאת שיחה הרבה זמן.

—

"אמיר, תנשום," קולו של יוסי נשמע יציב מבעד לאפרכסת. הוא לא נח לרגע בשעה האחרונה. עוד מעט יעשה לעצמו קפה טוב. רק יעביר את הדיווחים שמצא לאמיר. "אני הופך את כל התיקים האזרחיים והסכסוכים הישנים של רם. יש לנו פה דפוס פעולה ברור."

"דפוס? באיזה מובן?" אמיר מתעורר לחיים. למידע כזה הוא חיכה! טוב מאד.

יוסי שואף אוויר אל ריאותיו. "רם רובלי פועל תמיד מאותו מניע: נפגע לו הכבוד – הוא יוצא למסע נקמה", הוא נעצר לרגע, לתת משנה תוקף לדבריו. "לפני שלוש שנים, בעקבות עימות מילולי עם מנהל העבודה שלו שגער בו ליד כולם, הוא הגיש תלונה מומצאת לחלוטין. התיק נסגר רק כשהכל התברר כבדותה."

אמיר עוצם את עיניו. "יש עוד משהו?"

"יש עוד," עונה יוסי. "לפני שנתיים, סכסוך זניח על מקום חנייה מוביל אותו להגיש תצהיר שקרי לרשויות. השכן הציג הוכחות חותכות והתצהיר נפסל. מעבר לזה, בתיק אזרחי ישן מופיעה התייחסות לכך שהוא מגיב באופן קיצוני ונקמני בכל פעם שהוא חווה דחייה או עלבון, ומנצל גורמים רשמיים כדי לסגור חשבון."

"זאת אומרת שהוא עשה ליניב בדיוק את מה שהוא עושה לאחרים". מסכם אמיר, סיפוק צובע את מילותיו. "ברגע שיניב פוגע בו מילולית בתא, רם רץ למסור עדות שקר."

"בדיוק," מאשר יוסי. "העדות שלו בדוכן היא רק היא סגירת חשבון. אני שולח לך את כל התיעוד והפרטים עכשיו למייל, תעביר ישר לגד."

"יוסי, אתה ענק. תודה," חיוך קטן מפציע בפניו של אמיר. הוא ממהר לנתק ולהעביר את החומר לגד.

—

ההפסקה באה אל סיומה. השופט יגאל נכנס לאולם, מחדש את הדיון ומורה לגד להמשיך. הדריכות חוזרת לשרור באוויר. גד מעביר מבט אחרון על המסמכים שיוסי העביר לו, מיישר את חליפתו ופוסע באיטיות לכיוון דוכן העדים.

"מר רובלי," פותח גד בקול רגוע ושקול. "אני רוצה לחזור איתך ברשותך כמה שנים אחורה. האם זו הפעם הראשונה שבה אתה מוצא את עצמך מוסר עדות או תצהיר נגד אדם ששוהה בסביבתך?"

רם נרתע מעט אחורנית, מביט בו בחשדנות. "מה זאת אומרת? מה זה קשור לעכשיו?"

"זה קשור מאוד," משיב גד ומרים את הניירות שקיבל. "הנה, למשל, לפני כארבע שנים. עימות מילולי זוטר במקום העבודה הקודם שלך. מנהל העבודה גוער בך ליד העובדים. זמן קצר לאחר מכן, פתאום אתה נזכר להגיש תלונה מפורטת על אי-סדרים כספיים נגדו. תלונה שמתבררת מאוחר יותר כחסרת שחר ונסגרת."

פניו של רם מחליפות צבעים. "זה… זה מקרה אחר לגמרי, הוא ניסה להתנכל לי".

"ונמשיך," קוטע אותו גד בקור רוח. "לפני שנתיים, סכסוך שכנים פעוט. שוב, פגיעה באגו. ושוב אתה מגיש תצהיר רשמי שמתברר כסילוף ונפסל בבית המשפט. האם אנחנו מזהים כאן דפוס, מר רובלי?"

גד צועד צעד אחד קדימה, אחר מנמיך את קולו, "האם זה נכון שכאשר אדם לא פועל לפי רצונך, או מעז לפגוע בך, כפי שקורה בתא עם יניב, אתה משתמש במערכת החוק כדי לנקום בו ולהעליל עליו עלילות?"

רם אוחז בחוזקה במעקה דוכן העדים. פיו נפתח ונסגר מבלי להוציא הגה. השופט יגאל מרכין את ראשו מעט קדימה, עיניו עוקבות בדריכות אחר תגובתו של העד.

לתגובות