סיפור/ מ. וינברג

[מירי]

פרק ק"א

"היום נלמד איך להתחבר לרגשות. אם אנחנו רוצות להציג ממש אוטנטי, אנחנו צריך להיות מחובר לרגש שאנו מציגים". שירה, המורה למשחק, לא מסוגלת לעמוד במקום אחד כשהיא מדברת, והתלמידות נאלצות לעקוב אחרי סיבוביה בחלל החדר.

"אני רוצה כל אחת, לחשוב על משהו שיש לה כואב, יס? ולנסות להרגיש אותו. להתחבר אליו".

הודיה מתבוננת בשאר הבנות. אף אחת לא מתנגדת? למה שהיא תרצה להתחבר למקום כואב? "כשאנחנו מציגים משהו", נשמע שוב קולה של שירה. "אנחנו משחקים אותו הכי טוב כאשר אנחנו נזכרים במשהו דומה שקרה לנו, שעשה לנו את אותו הרגש, יס?"

"זה… לא נחמד להיזכר במשהו קשה" אומרת הודיה בהיסוס, מסתכלת על שאר הבנות.

"הו כן". שירה מצחקקת. "את צריך להבין שלהיזכר עכשיו במשהו קשה, זה להיות שונה ממתי שקורה לך כזה דבר. עכשיו את כאן, מוגנת, בשליטה, יס? את רק להציף את הרגשות. בסיום נעשה גם פעולות שיעזור לכם להשתחרר, יס?"

"יס" לוחשת חן. מתאים לה דווקא התרגיל. היא מנסה להעלות לתודעה שלה משהו קשה שחוותה. הדבר היחיד שעולה לה הוא, המועקה הגדולה שאחותה עדיין בבית. הודיה לא מדמיינת מה זה ללכת כל יום לסמינר ולראות אותה רובצת במיטה.

הודיה מהרהרת אף היא. משהו כואב? היא מתכווצת. הכאב על היותה בבית עולה בה בבת אחת. אח! מי היה מאמין שהיא תשב בבית? היא, החרוצה! הכשרונית! התלמידה למופת!

מחשבה חצופה מתגנבת למוחה והיא נותנת לה מקום. חן למשל, לא מוצלחת כמוה, ואף על פי כן, היא הולכת יום יום ללימודים, בעוד היא מתבטלת לה בבית! זה.. לא הוגן, וזה כואב מידי! היא חוששת שהכאב הזה גדול עליה, ושיקשה עליה להציף אותו, פה.

הסבב מתחיל. אפרת, הבחורה הנחמדה שהיא עשתה איתה הכרות בשיעור שעבר מתחילה. "בחרת משהו כואב? יופי! תנסי להכנס לסיטואציה" מורה לה שירה. אפרת מתרכזת. התכווצות פתאומית מרעידה את גופה כשהיא מנסה להזכר ברגשותיה.

"את רוצה לספר מה את מרגישה?" שואלת שירה ברוך.

מדהים כמה הבנות בקבוצה נעשות קשורות מפעם לפעם. השיתוף דרך המשחק מוריד את ההגנות וחושף את הלבבות. נעשה פה מין קבוצת תמיכה רגשית, לסודות קטנים, לרצונות, ועכשיו גם לרגשות.

אפרת מרימה עיניים כואבות. "חברה טובה עזבה אותי, בלי כמעט הסברים". היא משתנקת, וכולם יכולות להבחין שהיא עוצרת את עצמה בכוח מלבכות.

"אוי. זה כל כך קשה". שירה משתתפת. היא שותקת כמה רגעים, מכבדת את רגשותיה של אפרת ואז שואלת "את רוצה אולי לומר לה משהו, כאילו היא פה?"

אפרת מהרהרת דקה. נראה שגל של תחושות ומילים מציף אותה. אחר כך היא מתנערת, מזדקפת מעט. "אין לך לב?" היא זועקת לחברה העלומה. "את לא יכולה לבוא להסביר לי למה לא מצאתי חן בעיניך?"

הקבוצה דוממת. קשה לראות כאב כל כך חשוף. הודיה מרותקת, מרגישה שהיא אוהבת יותר ויותר את אפרת, יש בה משהו כנה ואמיתי כזה.

התרגיל ממשיך, שירה מכוונת את אפרת לכווני מחשבה מעודדים, עושה לכולן תרגילי הרפיה ועוברת לבת הבאה. ליבה של הודיה מחסיר פעימה מחשש שעוד מעט יגיעו אליה. אין לה כוחות לחוות עכשיו את כאבה הגדול. היא בורחת ממנו, היא לא נפגשת איתו. איך תוכל לשאת אותו עכשיו?

—

"דיויד התקשר אלי". קולו של יוחאי עייף מאד.

"נו", זהבה מסוקרנת.

"הוא רוצה שאני אביא לו הלוואה גדולה". ממשיך יוחאי. הלוואי שלא היה זוכה בפיס! עכשיו הוא הסתבך לגמרי עם הבוס. אם הדברים התגלגלו, והבוס יידע שדיויד פנה אליו לעזרה, הוא מפחד לחשוב מה גלזמן יעשה לו. הוא השאיר אותו בעבודה על תנאי, שיותר הוא לא מוציא מילה על העניין הזה. אבל מה יכל לעשות? דיויד התקשר והשיחה התגלגלה.

זהבה מניחה יד על פיה. "לאא!" היא זועקת. רק חסר לה שהבוס של יוחאי יכעס עליו שוב, ויוחאי יהיה עצוב שוב. היא לא מסוגלת לראות אותו עצוב. לא מסוגלת!

"נשרף לו הבית", מעדכן אותה יוחאי.

"למי, לגלזמן?" נחרדת זהבה. אולי זה טוב, ככה הוא יהיה עסוק בצרה שלו ויפסיק להציק ליוחאי.

"לא, לדיויד". מסביר יוחאי. "ואין לו איפה לגור. אז הוא רוצה שאני אעזור לו וייתן לו הלוואה של הרבה כסף לבנות בית חדש".

"ומה אמרת לו?" זהבה עוצרת את נשימתה.

יוחאי נעשה עצבני. "אמרתי לו שהבוס שלי לא מרשה לי לדבר על זה שזכינו בפיס. אז הוא שאל אותי למה, אז אמרתי לו שאני לא יודע, אבל בגללו ובגלל שאני מדבר איתו על זה הבוס יכול לפטר אותי".

זהבה נרעדת. "ה' יעזור" היא לוחשת. "בוא נגיד פרק תהילים, זה יעזור לך".

"איזה פרק?" שואל יוחאי במעשיות.

"שיר המעלות ממעמקים" עונה זהבה. שניהם אוהבים את הפרק הזה ויודעים אותו בעל פה. הם מתיישבים בפנים קודרות על הספה. פותחים ספרי תהילים. אפילו שהם יודעים בעל פה חשוב לומר מתוך התהילים.

יוחאי מקריא בקול פסוק וזהבה לוחשת אחריו. כשהם גומרים יוחאי סוגר את התהילים, נושק לו. "זאת עצה טובה מה שאמרת, זהבה" הוא אומר.

לתגובות

[מירי]

פרק ק"ב

למשמע דבריו של גד, עורך הדין, קופא רם במקומו. ידו לופתת את מעקה הדוכן במצוקה.

"זה… זה לא ככה!" הוא מגמגם לבסוף, קולו עולה בטון. "הם כולם התנכלו לי! גם יניב! הוא דיבר אליי לא יפה בתא, הוא חושב שהוא יכול לזלזל בי?!"

שקט נדהם משתרר לרגע, הנוכחים המומים מרדידותו של רם, ומהטפשות שהוא מגלה כשהוא מפליל ככה את עצמו. לאחריו קופץ נציג התביע, פניו חתומות. הוא מביט ברם, מבין כי תשתית הראיות המרכזית בתיק הגניבה קרסה "אדוני", הוא פונה לשופט. "התביעה מבקשת הפסקה קצרה של עשר דקות להתייעצות."

השופט יגאל מהנהן ומורה על הפסקה.

הקהל מתפזר, מתוח. יגאל, ממקומו בלשכת השופט, כוסס את ציפורניו. זכר המפגש עם אמיר, אביו של יניב, עולה בתודעתו. היה כל כך נחמד! אמיר השקיע בו! מחשבה לא מודעת מרחפת בקצה תודעתו. הוא חייב לעשות משהו כדי שיניב ישתחרר!

כשנגמרות 10 הדקות, מודיע נציג התביעה במבוכה כי לאור התערערות אמינות העד, המדינה מבהירה כי תידרש שקילה מחודשת של כתב האישום.

יגאל ממהר לנצל את המומנטום. הפסק שהוא הולך להכריז לא כל כך הגיוני, אבל הוא יעשה את זה עבור אמיר! הוא מיישר את גלימתו, מביט ביניב וקובע בטון סמכותי: "נוכח התרסקות עדות המפתח והודעת התביעה, עילת המעצר נחלשה באופן משמעותי. אינני מוצא עוד הצדקה להמשך החזקתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים."

הוא מקיש בפטישו: "אני מורה על שחרורו המיידי של יניב למעצר בית בתנאים מגבילים ובערבות, עד לקבלת החלטה סופית של הפרקליטות בתיק."

יניב מביט בנעשה כלא מאמין. הוא משוחרר! הוא מ- ש- ו – ח- ר- ר! מסוחרר הוא קם ממקומו, חולף ליד הוריו ומבזיק חיוך נצחון מלא הכרת הטוב לאביו.

רק בחוץ מרשה לעצמו אמיר לשחרר את עצמותיו. הם נכנסים בדממה לרכב המהודר. "כמו שתכננתי, השוחד עבד". הוא אומר בסיפוק רב, חוכך את ידיו זו בזו. הוא שולח מבט ליניב דרך המראה. " השאלה מה אתה עושה עכשיו עם עצמך, ילד".

—

דיויד לוחץ על המקש האדום בפלאפון ותחושה לא נוחה מציפה אותו. יוחאי היה נשמע ממש מפוחד! זה לא יוחאי שהוא מכיר! ומה זה המשפט 'הבוס לא מרשה לי לדבר על זה… הוא איים עלי..' מבטו נעשה מוטרד. הוא מקווה שאין פה משהו פלילי ושהבוס הזה לא מנצל את תמימותו של יוחאי, העובד שלו.

מה יעשה? להתקשר לבוס? הוא יוכל להתחמק, או לחילופין להיזהר יותר להסוות את עצמו. הוא צריך לחשוב מה לעשות בצורה מתוחכמת.

מכין לעצמו כוס קפה טוב, ומתיישב בכורסת העור רגל על רגל. לכאורה הדרך היחידה היא להוציא עוד מידע מיוחאי. הוא רק יצטרך לעשות זאת בזהירות, שיוחאי לא ישתבלל עוד יותר בתוך עצמו, מרוב פחד.

אולי ישלח את גדעון, הבן הנחמד שלהם לעקוב אחרי הנעשה? הוא מהרהר בדבר. לא. יותר טוב שיתקשר ליוחאי, יספר לו שהוא דיבר עם הבוס שלו, והבוס נתן ליוחאי אישור לדבר רק איתו, עם דיויד על כל העניין עם הכספים. כך ינסה להוציא ממנו מידע נוסף. אין ברירה. הוא מנצל פה את תמימותו של יוחאי רק כדי לעזור לו.

לתגובות

[מירי]

פרק ק"ג

הסבב ממשיך. עוד בת ועוד בת חושפת את כאבה. וכששירה, המורה, מורה להודיה להציג את רגשותיה, תרתי משמע, מתכווצת הודיה וכאבים משונים תוקפים אותה פתאום בלב.

"תנשמי נשימה עמוקה", שירה מרגיעה. הודיה מנסה לנשום עמוק, הנשימה כאילו לא מצליחה להיכנס לריאותיה. "אני… אני… זה קשה לי מידי".

הבנות מסבות את מבטן. "את לא חייבת משהו מאד קשה". אומרת שירה. "תבחרי משהו אחר, קל יותר".

הודיה עוצמת את עיניה, מתנתקת מהסובב. גלים של כאב וחוסר אונים מציפים אותה. היא מזמן הפסיקה לכעוס על חן שעוללה לה את כל הסיפור הזה, היא רק עצובה, עצובה מאד.

"אני לא בשום סמינר", היא משתפת בלי לשאול, קולה רועד. "מתחילת הלימודים אני בבית". עוד רגע היא בוכה.

"הו, ואו, זה לא פשוט". משתתפת שירה.

הודיה מסתכלת על הבנות, הן נראות מופתעות, אולי גם מרחמות. דווקא טוב לה לפרוק את העניין הזה פה! אולי זה משמים. היא מצליחה לשאוף אוויר.

"הודיה, מה הן הרגשות שעולים בך כשאת חושבת על זה שאת בבית?" במקצוע המשחק יש גם פן טיפולי. הכניסה לעולם הרגש, החיבור לדמויות. מי שלא מחוברת לרגשות שלה יקשה עליה להיכנס בטבעיות לתחושות של הדמות שאותה היא מגלמת, ולכן לשירה חשוב לחבר את הבנות לרגשותיהן, להצליח ללמד אותן לחוש את עצמן יותר, לדעת מה עובר עליהן.

הודיה מכווצת את גבותיה. מהן התחושות? "כעס". היא אומרת, מופתעת מעצמה.

"את לא צריכה לומר על מי את כועסת", אומרת שירה. "רק תאמרי כמה משפטים כועסים למי שאת כועסת עליה, כאן, בקול".

הודיה מסמיקה, ואז פתאום לשונה משתחררת "מה הגאווה המטופשת הזאת ללכת רק לסמינר הכי נחשב?" היא כועסת. "אולי תוותרי על הכבוד שלך ותלכי לסמינר יותר פשוט? אולי לא תחשבי שאת מורמת מעם?"

שקט כבד עומד בחדר. הבנות מכבדות את הרגשות שמעלה הודיה, מתאמצות להראות לה הכלה ככל האפשר.

הודיה מסתכלת על הבנות כמו מתוך חלום. ואו! היא הוציאה את הרגשות הכי כמוסים שלה! זה נקרא להציג? כי אם כן, נראה לה שהיא מציגה טוב.

היא מרגישה שכל האברים שלה כבדים, ופעולות השחרור וההרפיה שעושה להן שירה מצליחות להפיג את הכבדות גם מליבה. ולאחר זמן היא מרגישה מין קלילות כזאת, כאילו יותר קל לה לנוע עכשיו בעולם.

—

מה הוא עושה עכשיו?

יניב מגיע לבית הוריו. הוא משוחרר, הוא חופשי. אבל עדיין כבול. ניסה לברוח מהבית הזה והנה הוא שוב פה.

הוא נכנס לחדרו. ריח טוב עומד באוויר. כלי המיטה שלו מסודרים בקפידה. הוא פותח חלון, מסתכל על הנוף הנשקף.

אין לו כח לסדר הזה, לארגון הזה, בא לו להעיף חפצים, לבלגן את המיטה, לצעוק, לבעוט. הוא לא יגנוב יותר, למד את הלקח, אבל להשאר פה משועמם? נראה לו הר גבוה מידי.

רגע, הוא צריך לבשר ליששכר שהשתחרר! עדיין במעצר בית, עם כל המשתמע, אבל משוחרר מהכלא! יוצא מהחדר, מביא את הטלפון של הבית. נתקל באימו המביטה בו במבט רב משמעות.

אין לו מה לומר לה. הוא חוזר לחדרו, מתקשר.

יששכר שמח מאד מאד לשמוע, ויניב מרגיש חום שמציף אותו. טוב שיש מישהו בעולם ששמח באמת בשמחתו.

אולי יודיע גם לגדעון. הם ניתקו את הקשר מאז שהוא נכנס למעצר, אבל עכשיו הוא יכול לבשר גם לו. אולי הוא יסתכל עליו יותר טוב.

גדעון נשמע מבולבל. "זהו, השתחררת?"

"ממש כך". צוחק יניב.

"ואו". נושף גדעון. "כל הכבוד".

רעיון עולה במוחו של יניב. "אולי תבואו אתה ויששכר לבקר אותי, פה בבית של ההורים שלי, אה?"

גדעון מסכים, ויניב מחכה בקוצר רוח לביקור.

לתגובות

[מירי]

פרק ק"ד

דיויד לא אוהב את מה שהוא עושה, אבל הוא מרגיש שזאת הברירה היחידה. "אתה שומע?" הוא אומר ליוחאי בטלפון. "דיברתי עכשיו עם גלזמן, הבוס שלך".

יוחאי מתנשף. "הוא מפטר אותי?" הוא שואל בחשש עצום.

"לא, לא, אל תדאג", מרגיע דיויד. "הוא אמר לי שאתה יכול לספר לי הכל על כל מה שקרה עם הכסף. הוא חבר שלי והוא סומך עלי".

כתפיו של יוחאי מתרפות. סוף סוף! סוף סוף הוא יכול לספר! "מה אתה רוצה שאני אספר לך?"

דיויד מקשקש על נייר מזדמן. "אתה בעצם זכית בפיס, נכון?"

גבו של יוחאי מתיישר. "כן", הוא עונה בגאווה.

"ואז הבוס אמר לך לא לספר את זה לאף אחד, אה?"

קולו של יוחאי נחלש. "כן".

"הוא ביקש ממך כסף?" נס שיוחאי כל כך תמים, לא קשה להוציא ממנו מידע.

"כן, המון! ונתתי לו".

דיויד נאנח. "כל הכבוד", הוא אומר בשפה רפה. אז זה הסיפור! גלזמן ניצל את יוחאי! פשוט ניצל אותו! לא יאומן! ויוחאי התמים, מפחד שגלזמן יפטר אותו! אגרופיו של דיויד נקמצים בכעס. הוא צריך לחשוב מה לעשות.

—

אחרי השיעור הודיה שמה לב שאפרת מתעכבת במכוון. וכשהיא עוברת לידה מציעה לה אפרת ללוות אותה לאוטובוס, הודיה נענית בשמחה.

"כאב לי לגלות שאת בבית, לא לומדת", אומרת אפרת בפשטות. הדרך עמוסה אנשים, אמהות חוזרות עם ילדיהן מהגינה, מושכות עגלות בעייפות, אוטובוסים צופרים, אבות חוזרים מתלמודם.

הודיה מסתכלת על אפרת. היא אוהבת את הפשטות והישירות שלה. "כן… זה קשה".

הן נעצרות לפני מעבר חצייה, מסתכלות על נהג אוטובוס בצפייה שיעצור להן. "את יודעת הודיה?" אפרת עוברת את הכביש, מנערת את הודיה משרעפיה. "אני גם בהתחלה חשבתי שרק הסמינר הכי נחשב הוא הכי טוב בשבילי. לא הסכמתי ללכת לשום סמינר אחר".

שני נהגים עצבניים מבטאים את כעסם בנפנופי ידיים, הן מסתכלות על המחזה לרגע, ואז ממשיכות ללכת, מתנשפות בעלייה תלולה. "בסופו של דבר חברה גררה אותי ממש לסמינר יותר קטן, פחות נחשב. ואו, כמה אני מודה לה' שהלכתי דווקא אליו!"

"באיזה סמינר את לומדת?" שואלת הודיה אוטומטית. "ולמה בדיוק טוב לך שם?"

"דרכי לאה".

הודיה מניחה יד על פיה. "את?"

אפרת צוחקת. "אני! הוד מעלתי! חושבת שלא לכבודי ללכת לסמינר כזה?"

הן מגיעות לתחנה, אפרת נעמדת בטבעיות ליד הודיה, מחכה איתה לאוטובוס. "אמ.. אני חושבת ככה, כן".

"אז שתדעי", אומרת אפרת בלהט ליבה. "שהבנות בסמינר קטן פחות מרגישות על הגובה, ואין לך מושג איך כיף לי איתן! אני מרגישה ממש כמו בבית חמים!"

הודיה מכניסה את הנתונים למוחה, מעבדת אותם. אז אפרת הלכה לסמינר דרכי לאה! מה היא עושה שם? איך היא לא מתביישת?

"הפסקתי לחשוב מה אנשים חושבים" אפרת כאילו קוראת אותה.

הודיה תולה בה עיניים. "איך עשית את זה?"

"זה.. סיפור ארוך. עברנו במשפחה שלי דבר או שניים שהכריחו אותי להפסיק לחשבן מה יגידו. תאמיני לי שזה איכות חיים!"

היא מעניינת כמו שהיא נראית, אפרת הזאת. הודיה נושמת עמוקות. להפסיק לחשבן! לא שייך! "איך.. איך עושים את זה?"

"האוטובוס שלך" מצביעה אפרת רגע לפני שהוא עובר בדהרה. הן לא מספיקות לומר עוד מילה והודיה נבלעת בתוכו.

לתגובות