סיפור/ מ. וינברג

[מירי]

פרק ק"א

"היום נלמד איך להתחבר לרגשות. אם אנחנו רוצות להציג ממש אוטנטי, אנחנו צריך להיות מחובר לרגש שאנו מציגים". שירה, המורה למשחק, לא מסוגלת לעמוד במקום אחד כשהיא מדברת, והתלמידות נאלצות לעקוב אחרי סיבוביה בחלל החדר.

"אני רוצה כל אחת, לחשוב על משהו שיש לה כואב, יס? ולנסות להרגיש אותו. להתחבר אליו".

הודיה מתבוננת בשאר הבנות. אף אחת לא מתנגדת? למה שהיא תרצה להתחבר למקום כואב? "כשאנחנו מציגים משהו", נשמע שוב קולה של שירה. "אנחנו משחקים אותו הכי טוב כאשר אנחנו נזכרים במשהו דומה שקרה לנו, שעשה לנו את אותו הרגש, יס?"

"זה… לא נחמד להיזכר במשהו קשה" אומרת הודיה בהיסוס, מסתכלת על שאר הבנות.

"הו כן". שירה מצחקקת. "את צריך להבין שלהיזכר עכשיו במשהו קשה, זה להיות שונה ממתי שקורה לך כזה דבר. עכשיו את כאן, מוגנת, בשליטה, יס? את רק להציף את הרגשות. בסיום נעשה גם פעולות שיעזור לכם להשתחרר, יס?"

"יס" לוחשת חן. מתאים לה דווקא התרגיל. היא מנסה להעלות לתודעה שלה משהו קשה שחוותה. הדבר היחיד שעולה לה הוא, המועקה הגדולה שאחותה עדיין בבית. הודיה לא מדמיינת מה זה ללכת כל יום לסמינר ולראות אותה רובצת במיטה.

הודיה מהרהרת אף היא. משהו כואב? היא מתכווצת. הכאב על היותה בבית עולה בה בבת אחת. אח! מי היה מאמין שהיא תשב בבית? היא, החרוצה! הכשרונית! התלמידה למופת!

מחשבה חצופה מתגנבת למוחה והיא נותנת לה מקום. חן למשל, לא מוצלחת כמוה, ואף על פי כן, היא הולכת יום יום ללימודים, בעוד היא מתבטלת לה בבית! זה.. לא הוגן, וזה כואב מידי! היא חוששת שהכאב הזה גדול עליה, ושיקשה עליה להציף אותו, פה.

הסבב מתחיל. אפרת, הבחורה הנחמדה שהיא עשתה איתה הכרות בשיעור שעבר מתחילה. "בחרת משהו כואב? יופי! תנסי להכנס לסיטואציה" מורה לה שירה. אפרת מתרכזת. התכווצות פתאומית מרעידה את גופה כשהיא מנסה להזכר ברגשותיה.

"את רוצה לספר מה את מרגישה?" שואלת שירה ברוך.

מדהים כמה הבנות בקבוצה נעשות קשורות מפעם לפעם. השיתוף דרך המשחק מוריד את ההגנות וחושף את הלבבות. נעשה פה מין קבוצת תמיכה רגשית, לסודות קטנים, לרצונות, ועכשיו גם לרגשות.

אפרת מרימה עיניים כואבות. "חברה טובה עזבה אותי, בלי כמעט הסברים". היא משתנקת, וכולם יכולות להבחין שהיא עוצרת את עצמה בכוח מלבכות.

"אוי. זה כל כך קשה". שירה משתתפת. היא שותקת כמה רגעים, מכבדת את רגשותיה של אפרת ואז שואלת "את רוצה אולי לומר לה משהו, כאילו היא פה?"

אפרת מהרהרת דקה. נראה שגל של תחושות ומילים מציף אותה. אחר כך היא מתנערת, מזדקפת מעט. "אין לך לב?" היא זועקת לחברה העלומה. "את לא יכולה לבוא להסביר לי למה לא מצאתי חן בעיניך?"

הקבוצה דוממת. קשה לראות כאב כל כך חשוף. הודיה מרותקת, מרגישה שהיא אוהבת יותר ויותר את אפרת, יש בה משהו כנה ואמיתי כזה.

התרגיל ממשיך, שירה מכוונת את אפרת לכווני מחשבה מעודדים, עושה לכולן תרגילי הרפיה ועוברת לבת הבאה. ליבה של הודיה מחסיר פעימה מחשש שעוד מעט יגיעו אליה. אין לה כוחות לחוות עכשיו את כאבה הגדול. היא בורחת ממנו, היא לא נפגשת איתו. איך תוכל לשאת אותו עכשיו?

—

"דיויד התקשר אלי". קולו של יוחאי עייף מאד.

"נו", זהבה מסוקרנת.

"הוא רוצה שאני אביא לו הלוואה גדולה". ממשיך יוחאי. הלוואי שלא היה זוכה בפיס! עכשיו הוא הסתבך לגמרי עם הבוס. אם הדברים התגלגלו, והבוס יידע שדיויד פנה אליו לעזרה, הוא מפחד לחשוב מה גלזמן יעשה לו. הוא השאיר אותו בעבודה על תנאי, שיותר הוא לא מוציא מילה על העניין הזה. אבל מה יכל לעשות? דיויד התקשר והשיחה התגלגלה.

זהבה מניחה יד על פיה. "לאא!" היא זועקת. רק חסר לה שהבוס של יוחאי יכעס עליו שוב, ויוחאי יהיה עצוב שוב. היא לא מסוגלת לראות אותו עצוב. לא מסוגלת!

"נשרף לו הבית", מעדכן אותה יוחאי.

"למי, לגלזמן?" נחרדת זהבה. אולי זה טוב, ככה הוא יהיה עסוק בצרה שלו ויפסיק להציק ליוחאי.

"לא, לדיויד". מסביר יוחאי. "ואין לו איפה לגור. אז הוא רוצה שאני אעזור לו וייתן לו הלוואה של הרבה כסף לבנות בית חדש".

"ומה אמרת לו?" זהבה עוצרת את נשימתה.

יוחאי נעשה עצבני. "אמרתי לו שהבוס שלי לא מרשה לי לדבר על זה שזכינו בפיס. אז הוא שאל אותי למה, אז אמרתי לו שאני לא יודע, אבל בגללו ובגלל שאני מדבר איתו על זה הבוס יכול לפטר אותי".

זהבה נרעדת. "ה' יעזור" היא לוחשת. "בוא נגיד פרק תהילים, זה יעזור לך".

"איזה פרק?" שואל יוחאי במעשיות.

"שיר המעלות ממעמקים" עונה זהבה. שניהם אוהבים את הפרק הזה ויודעים אותו בעל פה. הם מתיישבים בפנים קודרות על הספה. פותחים ספרי תהילים. אפילו שהם יודעים בעל פה חשוב לומר מתוך התהילים.

יוחאי מקריא בקול פסוק וזהבה לוחשת אחריו. כשהם גומרים יוחאי סוגר את התהילים, נושק לו. "זאת עצה טובה מה שאמרת, זהבה" הוא אומר.

לתגובות