סיפור/ מ. וינברג

[ריאלית בצניחה]

מחר הראשון לתשיעי, תכננתי לישון מוקדם, ובגללך לא…
קראתי את כל ה80+ פרקים האלה בנשימה עצורה.

וואו את טובה!את טובה!את טובה
איך יודעים מתי את מעלה פרק חדש?

[מירי]

יאו, זה כבר פרגון שווה..😊

בעקרון אני מעלה כל יום רביעי (לפעמים חמישי), בשבועות האחרונים זה קצת השתבש בגלל החופש,

וגם… אתמול נולד לי בן ב"ה😁😀, אז מאמינה שגם עכשיו לא יהיה עוד מסודר…

[ריאלית בצניחה]

יאאאא מזל טוב ענק…
אמא'לה [תרתי משמע] מוכשרת!!!

[מירי]

אמן!!!🙂 תודה!!

[הודיה .]

מזל טוב!!!
וואי איזה מרגש לשמוע!
אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר
😍😍😍

[מירי]

ברוכה תהיי!🤗😍

חח חמוד…

[ר. ר.]

מזל טוב ענק!!!!!!!!!!

והסיפור נדיר!!!!!!!!!!

המון המון מזל טוב…..!!😍

[מירי]

יאו, את חמודה!!

תודה רבה!🤩 בשמחות…

[נעמה כהן]

מזל טוב ענק🤩

במתח ממש

סיפור מהמם מקווה שתוציאי לאור !!

[מירי]

תודה! חממת את הלב!💙

[שרה ברנט]

המון מזל טוב מירי!

תיהני עם הבייבי החדש ותשאירי אותנו במתח😄

[מירי]

תודה! אמן!😍

🤭

[מירי]

פרק פ"ה

כבר עשרים דקות בערך מתלבטים יוחאי וזהבה מי מהם יפתח את הדלת לאורחים. "צריך כבר לסכם מי יפתח", מוטרד יוחאי. "עוד מעט הם יכולים לבוא".

הבית מוכן לשבת. יוחאי וזהבה מסתובבים סביב עצמם כשעצביהם דרוכים לכל נקישה. בחדרו, מתארגן גדעון לעבור לחדר הסמוך, לפנות לאורחים את מקומו.

"אני מוותרת לך", מגלה זהבה נדיבות לב מופלגת. יוחאי מסתכל עליה שניה וחיוך מתפשט על פניו "תודה לך אשתי", הוא אומר בנימה רשמית, מציץ בפעם המי יודע כמה בקוקר.

מהבוקר הם עובדים על הכנת השבת. זהבה הכינה אוכל בכמות גדולה ויוחאי עמד הכן לעזור לה במה שצריך. הוא רץ ארבע פעמים למכולת, משלים בכל פעם עוד מוצר חסר, ואפילו בעל המכולת הבין שמשהו מיוחד קורה. "מה קרה, ראש הממשלה מגיע אליכם לשבת?" הוא שאל את יוחאי בחצי חיוך, מסתכל על השקית בידו של יוחאי, חבילת חמצוצים צבעונית מונחת בה. "מישהו יותר חשוב" ענה לו יוחאי, מסיע את ידו במשטח הנע בו מניחים את המוצרים. "באמת?" הרים המוכר גבה. "מי? נשיא ארצות הברית?"

סבלנותו של יוחאי פוקעת. "תעשה לי כבר חשבון", הוא נרגז. "נראה לך יש לי זמן לשאלות שלך?" המוכר נראה המום לרגע, ואז התעשת, נזכר עם מי הוא מדבר, מרח על פניו חיוך שחיפה על פגיעתו ואמר בחביבות; "טוב טוב, רק אל תשכח לספר לי אחר כך איך היה, אה?"

יוחאי התעלם מהמוכר, הביט בשעונו, לקח את השקית והחשבונית ואץ לביתו להמשיך בהכנות.

עכשיו הוא משפשף את הפסים שבין המרצפות במטבח, לבקשתה של זהבה שנלחצה פתאום ש'הם ממש שחורים', מהרהר במעמד הקידוש המיוחד שהולך להיות, כאשר גרונו יסלסל במילות הברכה בקול רם מהרגיל. דפיקות בדלת מקפיצות את ליבו ולרגע הוא עוצר את נשימתו מהתרגשות. זהבה מתעשתת ראשונה, רצה כל עוד רוחה בה לעבר הדלת, מניחה את עינה בקוקר. "אני פותח, לא?" צועק לה יוחאי, מתרומם במהירות מהרצפה ומנער את האבק מבגדיו. "כן, ודאי, אני רק מציצה בקוקר", צועקת זהבה בחזרה, מסובבת במהירות את מטפחתה לזווית הנכונה.

הדלת נפתחת סוף סוף. דיוויד, אילה וילדיהם ששמעו מבעד לדלת את המילים האחרונות נראים מחויכים. "ש-לום" קורא דיויד. "שלום", מחייכת אילה. אז הם הזוג מהסיפורים? אילה סוקרת אותם במבטה. נחמדים, אין מה לומר.

"אתם אוהבים חמצוצים?" מברר יוחאי במקום שלום, "מאד", עונה דיויד בעוד משפחתו מרותקת לחילופי הדברים. "איך ידעת?"

"טוב, אז אפשר להכנס", מחווה יוחאי בידו תנועה רחבה בעוד זהבה פוסעת אחורנית, מסובבת שוב ושוב את מטפחתה לכיוון הרצוי ללא הצלחה.

האורחים נכנסים, מחכים שיפנו אותם לחדרים בהם יתארחו. הם נבוכים כאשר שמים לב שיוחאי מביט בהם ממושכות, מעביר את עיניו מדיויד לאילה וחוזר חלילה.

"הם לא נראים זוג שרבים ביניהם", הוא אומר לזהבה בשקט, בנוכחותם. "נכון?"

זהבה בוחנת אותם בעיון, מגרדת באפה. דיויד מחליט לעצור את המעמד המביך. אין ברירה, כנראה בבית הזה אין את הפריבילגיה להתנהגות מנומסת מידי. "אז איפה החדרים שלנו?" הוא שואל במעשיות.

ראשו של גדעון מציץ פתאום מהפרוזדור, ולאחריו כל גופו. "שלום", הוא אומר בביישנות. יוחאי טופח על שכמו טפיחה הגונה וכואבת למראה, "זה הבן שלי", הוא גאה. "נכון חמוד?"

גדעון מסמיק ודיויד מאשר בחיוך. "נראה ילד טוב מאד!" הוא מפרגן, מוחו מעבד את הנתונים. אז יש לו ילד, ליוחאי הזה! הוא לא ידע… והוא נראה ממש בסדר! בטח קשה לו עם הורים כאלה… "איפה אתה לומד?" הוא שואל את גדעון בחביבות.

"הוא לא לומד", עונה יוחאי במקומו, זועף. "הוא לא עושה כמעט כלום".

גדעון מסמיק שוב עד תנוכי אוזניו, ואילה היא זו שנזעקת הפעם להציל את המצב. "החדרים שלנו שם?" היא שואלת, מסמנת בידיה על הפרוזדור. "כבר קשה לי להחזיק את התיקים".

"כן", גדעון מאשר. מראש הוא חשב שהתוכנית של הוריו לארח אצלם אנשים זרים לשבת גרועה ביותר, עכשיו נוכח לראות עד כמה. "בואו, אני אראה לכם איפה". הוא אומר בנימוס וכולם נכנסים פנימה.

אשמח לתגובות, כאן

[גילי. מ.]

לפני הכל – מזל טוב.

אחרי הכל – בתגובות שהיו מידי פעם, זה חזר,

ואני לא אוהבת להיות כפילה.

בשתי מילים – בגללך לא עמדתי בגבול של עצמי ששלוש ד' וסוגרים…

וכו'…, וכדו'…

אבל אין מצב שעכשיו אני מחכה לעוד פרק.

תעלי אותו, אני במתח:0

אגב-

הכתיבה שלך מדהימה, כיווני מחשבה מגוונים, יצירתיות וראיה אופקית לשלל זוויות, כתיבה זורמת ואמתית, נגיעה בנקודות חמות בחכמה, התאמה מדויקת של לוקיישן, פרופיל, ורצונות מדויקים לכל דמות בעלילה…

מדהימה!!!

תצליחי….

[מירי]

לפני הכל- את חמודה נורא..

תפסת את כל הנקודות החשובות שיכולות להיות בסיפור, והגדרת כ"כ טוב! כ"כ נהניתי, זה העלה לי את המצב רוח בהקשר לסיפור..

תודה! מעריכה!🤩

[גילי. מ.]

יש שווה:)

עכשיו כשוחד – תעלי פרק.

וגם בגלל שכבר התלהבתי שעלה…. – וזה לא יפה לאכזב אנשים…. (במיוחד עם הם חמודים :0)

[מירי]

שכנעת אותי!😉

מקווה להעלות היום/מחר..

[מירי]

פרק פ"ו

דיויד יוצא לסיגריה אחרונה לפני שבת, אינו מדמיין מה מתחולל בהעדרו. כשהוא חוזר הוא רואה את אילה, נבוכה בעליל, מצביעה על השולחן בסלון. מסתבר שפוטי משך את המפה, האגרטל המסוגנן שהיה עליה נפל ונשבר לחלקיקים קטנים, מכתים במים את השולחן היפה כולו.

"אוי ואבוי" זה כל מה שמצליח פיו של דיויד להפיק. 'זה מה שקורה כשלא שומרים על פוטי טוב' הוא חושב לעצמו. 'זה מה שקורה כשעושים סיגריה ברגע האחרון' חושבת אילה לעצמה. היא מסתכלת סביב, יש להם כמה דקות עד שבעלי הבית יבואו לאמוד את הנזק.

לא חולפות כמה שניות ויוחאי מופיע בסלון עטור בעניבה צבעונית. "הדלקת נרות" הוא מכריז, מניח את ידו כמין רמקול על פיו ומחליק על עניבתו באדנות. זהבה מגיחה מאי שם, פאה שבתית תפוסה בקליפס קטן על ראשה. היא מנידה בראשה לעבר יוחאי, נחפזת למעמד ההדלקה. אילה ממהרת להדליק אף היא, משאירה את דיויד להתמודד עם ההשלכות.

דיויד חושק את שפתיו. הוא לא אמור לטפל במה שנגרם מהרשלנות של אילה. הוא נאנח עמוקות, "אתה רוצה שנרגיש כאן בבית, נכון?" הוא שואל את יוחאי בקול מבודח, מקדים את הבאות. "אני?" יוחאי מסתכל על עניבתו. "למה שארצה?"

"כי בבית מרגישים הכי נעים. אז שנרגיש כאן גם הכי נעים" מסביר דיויד כמו לילד קטן. יוחאי מהנהן בהיסח הדעת, מביט בעיניים קרועות על השולחן שלפתע צד את מבטו. "מי.. מי עשה את זה?" הוא שואל, קולו רועד.

"הילד שלי הרגיש פה בבית. ככה הוא עושה בבית" דיויד מנסה להשתמש בנימה קלילה ככל האפשר, אך מבטו של יוחאי נעשה חמור "זה עלה לנו 25 ₪! הוא אומר בנוקשות, מסתכל על השולחן ומטלטל את ראשו, "זהבה לא תאמין!"

דיויד מניח יד על כתפו הרוטטת של יוחאי. "אני מתנצל", הוא אומר. "אני כמובן אשלם לך את המחיר שיעלה לך אגרטל חדש".

יוחאי לא עונה. לא מתאים לו שבשבת יהיה חסר על השולחן אגרטל, וגם אין לו כוח לקנות חדש. הוא מצביע על השולחן לזהבה שגמרה להתפלל, מעביר לה בלי מילים את תחושותיו. זהבה מעבירה את עיניה מיוחאי לדיויד ובחזרה ואז אומרת בלחש "לא נורא, נכון יוחאי?"

יוחאי מזדקף "אשתי אמרה שזה לא נורא", הוא אומר לחלל הסלון, משגר סוף סוף חיוך לעברו של דיויד. "אז זה לא נורא!" זהבה מחייכת בביישנות ודיויד ואילה מביטים מבלי להתכוון אחד על השני.

יעלי, שמחכה לשוך הסערה מאחורי דלת הסלון, נושמת את הסיטואציה כולה, מפציעה כאילו לא שהתה שם זמן מה, מברכת את כולם בשבת שלום. "היא לא דומה לך" מביעה זהבה את דעתה לאילה לאחר עיון ממושך. "נכון" מסכימה אילה וכולם משתתקים פתאום.

"אני הולך לבית כנסת!" מכריז יוחאי, קד קידה מלאת רושם. דיויד ממהר להצטרף אליו גם מבלי שהוזמן, ושוב משתררת שתיקה בסלון הדחוס.

"אני לא יודעת מה מדברים עכשיו" פוכרת זהבה את ידיה בחוסר אונים. "אני לא מכירה אתכם בכלל…"

אילה ויעלי מבליעות חיוך, מתיישבות בנינוחות על הספה. "אם יוחאי היה פה", ממשיכה זהבה בגילוי לב "הוא היה מדבר, ואז הייתי יודעת גם לדבר את ה..המשך. אבל לא ככה".

"זה בסדר", מרגיעה אילה, מזנקת ומונעת את פוטי ברגע האחרון מלשבור רהיט נוסף. "נמצא על מה לדבר, וגם אם לא- לא נורא. לא חייבים לדבר".

זהבה מיישרת את גבה הכפוף "לא חייבים? את בטוחה?" היא ממצמצת. "כן", עונה אילה בטון פסקני. זהבה נושפת בהקלה, מטיחה את ראשה אחורה בתנועת שחרור.

"את יכולה לשאול אותי באיזה סמינר אני, וכאלו דברים" מציעה יעלי שהעניין כולו גורם לה שעשוע והנאה. "מה זה מעניין אותי באיזה סמינר את?" נענית זהבה לעומתה. "את לא הילדה שלי".

"גם אם זה לא מעניין", מסבירה יעלי בסבלנות, "אפשר לשאול סתם, להתעניין. מבינה?"

זהבה מסתכלת עליה בעיניים גדולות, "באיזה סמינר את?" היא שואלת לאחר מכן. יעלי צוחקת. "למה את צוחקת?" נעלבת זהבה. "עשיתי מה שאמרת לי!" יעלי בולמת את המשפט 'כי את חמודה' ואומרת במקומו "אני צוחקת כי.. כי זה… "מצחיק" משלימה אילה בלחש, ולא מצליחה לעצור את צחוקה. וככה רואה אותם יוחאי שנכנס הביתה לבדו, שתי נשים צוחקות, מנסות לשווא להסתיר את צחוקן, ואשה אחת, אשתו שלו עם עיניים פגועות, מביטה עליו ברצון לעזרה.

"מה קורה כאן?" הוא לוקח פיקוד. "זהבה, מה הם עשו לך?" "הם צוחקות עלי" נענית זהבה בקול חלוש. "חס ושלום!" מוחה אילה. "אנחנו נהנות מהחכמה של אשתך", היא פונה ליוחאי. "מזמן לא נפגשנו באשה כל כך…" היא מתלבטת בבחירת המילה, "טובה!" היא אומרת לבסוף. "וזה מצחיק שמזמן לא פגשנו אישה כל כך טובה", מנסה יעלי להסביר את פשר הצחוק.

הזוג נראה מבולבל, ויוחאי הוא זה שמתעשת מהר. "זהבה, הם אומרות שאת טובה". הוא אומר בקול פייסני. "אשתי באמת טובה", הוא פונה אליהן. "טוב", הוא אומר כשרואה שהצבע שב ללחייה של אשתו, "אני הולך להעיר את גדעון לסעודה".

"איפה דיויד"? מבררת אילה, קמה כדי לעזור לזהבה להגיש. לא מתאים לדיויד להתעכב. "מאיפה שאני אדע?" מושך יוחאי בכתפיו, מיישר קמט בלתי נראה בחליפתו.

"הוא.. לא חזר איתך?" השאלה מגוחכת ואילה היחידה ששמה לב לכך. "הלכתי קצת לפני שנגמר" עונה יוחאי. "אני לא אוהב שאנשים מדברים איתי אחרי התפילה". אילה מהנהנת, מסיקה שדיויד תכף יבוא, ואכן, דפיקות קטנות ולחיצה על הדלת מאששות את מחשבתה.

לתגובות שלכן