דיונים - כתיבה ספרותית |

סיפור

כתיבה ספרותית
סיפור
פורסם ע"י יסכה יפרח כותבת on 19/05/2026 ב12:59 pm
בארון הנעליים האין סופי שלה, היא סידרה אותם לפי צבעים, זוג ליד ניגודו.
תמיד הייתה כזאת.
עושה הפוך.
בכוונה.
אז חשבו שהיא צריכה גבולות, חסמו לה את החופש.
אבל היא פרצה אותם, חותרת אל אשליית החופש באובססיביות.
והשנים חלפו,
והנעליים התחדשו, התרבו.
איתם התחלפה התמימות במסכה של אריה.
שלא יראו את החתולה הפצועה שתחתיה.
היו לה נעליים בכל צבעי הקשת, וגם באלו שלא נוכחים בה.
הכי חדשות, הכי יפות.
חוץ מזוג אחד.
הוא עמד בפינה, מבוייש משהו, מאובק.
בנעל שמאל היה חור בלתי נראה במבט חטוף,
ובנעל ימין הסוליה חרגה ממסלולה הברור.
אבל היא בכל זאת השאירה אותה שם.
לא היה מי שיתמה על כך, וכשהיה, הוא לא קיבל יותר מהמהום לא ברור במיוחד.
רק המחברת החומה, המקומטת, בלעה את התשובה.
ואיתה הכאב על האדם היחיד שראה בה ילדה.
פשוט ילדה.
בלי מרדנית או חצופה
סתם, ילדה
ולא חסם את דרכה לעולם.
הוא היה מביט בה, ולוחש.
טליה, את יכולה להגיע לכל מקום שתרצי, ולכבוש כל דבר שתחלמי.
הם יעזרו לך, אמר לה, בידייו נעליים חומות,שרוכים עבות. סוליה גסה.
הכי רחוקות מכל שאר הנעליים היו לה.
היא לבשה אותם, תמיד.
היא המשיכה בקיץ, כשהשמש חיממה את הנעליים והרגליים שבתוכן
גם כשהציק לה.
המשיכה בחורף, כשדמעות הרקיע טפטפו בעקשנות תהומית על נעליה
המשיכה בשבת, גם כשכולם סביבה היו עם מוקסין ובובה.
המשיכה
גם אחרי שהוא הלך לה, לתמיד.
אבא שלה.
ז"ל.
מירי הגיבה לפני 13 שעות, 40 דקות 2 חברות · 1 תגובה
1 תגובה