דיונים - כתיבה ספרותית |

"עד אשר יגדלו" – סיפור לשיתוף בהשראת פסוק ממגילת רות

כתיבה ספרותית
"עד אשר יגדלו" – סיפור לשיתוף בהשראת פסוק ממגילת רות
פורסם ע"י אביטל בראל צילום ומולטימדיה on 18/08/2026 ב12:59 pm
רבקה הסתכלה על המסך, מרוכזת. המודעה קורצת לה. הרבה יותר מקורצת. זו בדיוק העבודה למה עליה. עבודה שמשלבת את כל הרצונות שלה במקום אחד. היא בוהה על המודעה. קוראת אותה בפעם השלישית והרביעית. לא מסוגלת לעבור הלאה. לא מעתיקה את המספר. לא מבררת איך יוצרים קשר. בהזדמנות. היא אומרת לעצמה, הודפת אותה הלאה.
בהזדמנות. למילה הזו יש צליל שמעקצץ לה. חמקמק. קמה מהמחשב. הולכת למטבח, מכינה ארוחת ערב.
אריה חוזר הביתה, מניח את המגבעת על השולחן, תולה את החליפה. מוצא אישה עייפה על הספה, מסתכלת בעיתון. הם מדברים. היא מספרת על מודעת דרושים. מספרת על תנאים נוחים. על שכר טוב. אריה מקשיב, זיק של תקווה נדלק בו. רבקה לא עובדת כבר שנה. ועד כמה שבכולל שלו משלמים טוב, האלפים של רבקה חסרים. מאוד. “נו, תתקשרי אליהם?” רבקה נאנחת. מהממת המהום לא מחייב. מדפדפת הלאה. “לא נראה לי. יש הרבה מועמדות. זאת משרה מבוקשת. אני לא ברמה גבוה. לא נראה לי שאתאים להם”. זיק התקווה כבה. אריה מכיר את אשתו. מיואש, עייף מלהסביר, שתק. קמט דק חוצה את המצח שלו לאורך. המשכנתא הגבוה משרטטת אותו. החובות מעמיקה אותו.
רבקה מתנערת, קמה. מגישה ארוחת ערב.
חופשת לידה זה דבר נפלא. במיוחד אם יש יום שטוף שמש. אבטלה היא לא ממש נפלאה. אולי אפילו בכלל לא. רבקה יצאה עם יהודה, שחצה מזמן את גיל השלושה חודשים ועדיין איתה בבית. אריה אמר שאם היא לא עובדת כדאי שישאר עם אמא. בבית. היא הסכימה. השאירה אותו אתה. יוצאת אתו לטייל בבוקר. עם העגלה. היא רצתה להכין שניצלים, גילתה שאין פרורי לחם. יצאה לקנות. הם עוברים ביחד בין הטורים. חולפת בניהם, משתדלת לא לפזול לשוקולדים. להשאר חדורת מטרה. פרורי לחם. המלגה שאריה מביא מהכולל לא גדולה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז סתם כסף. אם רק הייתה לה עבודה מסודרת. היא מתקדמת לקופה. רואה קופות עם תורות ארוכים. בוחרת בתור הקצר. מחכה. האישה שלפניה מוציאה ירקות מהעגלה. מוסיפה קופסאות שימורים, לחם פרוס. העיניים של רבקה משוטטות. נפגשות בידיים הקמוטות שלה. מתעכבות על הטבעות, עוברות לצמידים. האישה משלמת, אורזת שקיות. רבקה מניחה שקית של פרורי לחם. “קופת נכים, גברת”. אין שום התנצלות בהודעה הלקונית. קופת נכים. רבקה לוקחת את פרורי החלם. משאירה מאחוריה קופת נכים בלי נכים ומוכר משועמם. הולכת לסוף טור חדש בקופה רגילה. היא מוודאת פעמיים. מנחמת את עצמה שעוד עשר דקות תהיה בחוץ. בעזרת ה’.
רוחות קלילות החליפו את השמש הקייצית של הבוקר. רבקה מהרה. יהודה התחיל לגרגר, והיא רוצה להספיק להגיע הביתה לפני שיתחיל ממש לבכות. היא נעצרת ברמזור. רואה מולה אישה מוכרת. יותר מדי טוב. “רבקה?” רות, חברה מהסמינר שמחה לראות אותה, ככה נראה. רבקה פחות. יהודה מציץ מהעגלה, מציג את עצמו לרות. “בונבון”. רות מחייכת. השיניים שלה ישרות. החיוך סימטרי. “נו?”, היא מתחילה. “עוד לא גמרת חופשת לידה?” שואלת, מסתכלת על הבונבון הגדול, מתפלאת. “גמרת”. אני מקצרת. רוצה שרות תמשיך הלאה, שלא תספר לי כמה היא מצליחה. אין לי כוח. אני רוצה פעם אחת להצליח בעצמי. לא רק לשמוע אחרים. אם רק היה לי את האומץ. אם היו לי כישורים ברמה מספיק טובה. רות ממשיכה הלאה. “ומה, חזרת לעבודה?” ההמהום הבלתי מחייב מספק את רות, שממשיכה עוד קדימה. “אני חזרתי שבוע שעבר. האמת, עבדתי גם קצת מהבית. את יודעת, היה צורך, לא יכלתי לאכזב נשים שבנו עלי”. הטון בנימה משולבת בהתנצלות וזחיחות קלה, לא מודגשת. רות קונדיטורית. יש לה עסק פרטי מצליח. היא מעבירה סדנאות וקורסים במרכז להכשרה. הפנייה שלי שמאלה ושל רות ימינה מאלצת פרידה. הן עושות אותה יפה. מוסיפות את המשפט הבנאלי שהיה טוב לראות אותך. את הדרך הקצרה שנשארה רבקה עושה בלי כוח. שורכת רגליים. דוחפת עגלה. לאט. למה כל מפגש עם חברה מהסמינר מרוקן אותה? התשובה קבורה בתוכה. היא בטוחה בזה. אם היה לה מספיק כנות, אם היה לה את האומץ והביטחון הייתה מישירה אליה מבט. נלחמת בה. אבל לא. אולי בעתיד. מתישהו. כשתהיה בנויה יותר, גדולה יותר. מפותחת יותר. אולי.
הפלאפון הבהב, מאותת בלי קול על שיחה נכנסת. רבקה לא זכרה שהוא על שקט. מסמנת לעצמה לשנות אותו בסוף השיחה. עונה למספר לא מוכר. “רבקה? כאן שבי”. הקול אנרגטי, נמרץ. “מה נשמע?”, שואלת רטורית, מגיעה למטרה. “ שכנה שלי שאלה אותי על מעצבת בארים. אמרתי לה שיש לי חברה אלופה. היא בטח תתקשרי אליה. היא יושבת טוב, תקחי לה מחיר”. רבקה מודה. הן גומרות את השיחה. רבקה לוקחת נשימה עמוקה. מעצבת בארים אלופה. הלוואי. היא מפחדת ששכנה של שבי תתקשר. לא יודעת מה תגיד לה. מלחיץ אותה לעצב בר. הפלאפון הבהב שוב, מזכיר לה שלא החליפה לפרופיל רגיל. נשאר על שקט. “רבקה? קבלתי את המספר שלך משבי”, הפתיחה דומה לשיחה הקודמת. “היא אמרה שאת ממש מאסטרית בעיצוב בארים”. פרגנה פרגון גדול מדי. “אני עושה אירוע השקה ל–” שכנה של שבי מתגלה כאישה עם חזון ושאיפות. מתארת את האירוע שהיא מפיקה בצבעים חיים. סוגרת איתה. עיצוב אחד. שני אירועים. בוקר וערב. היא מדברת. הרבה. רבקה מהממת בסוף. היא תעשה את הבאר. לא נראה לה שיש אופציה אחרת. המשפטים המהססים שלה עוברים במסננת סלקטיבית, מוציאים כן מלא.
אם היה תלוי בה, הייתה מסרבת. לא לוקחת על עצמה את העבודה. היא עדיין לא מקצועית מספיק. עדיין לא ברמה. שבי והשכנה שלה נראות מאותו זן, אנרגטי, שופע, בטוח בעצמו. הן מקרינות בטחון גם עליה.
בערב אריה מוצא אותה עמוק בין ארגזים. מוציאה כלים, בדים ומראות. אריה תולה את החליפה, מוריד את הכובע. הם יושבים לארוחת ערב. רבקה מספרת על האירוע. העיניים שלה לא בטוחות. אריה מקשיב, למרות שהוא לא מבין גדול בעיצובי בארים הוא הוא חושב שיש לאשתו את החוש, הכישרון. וחבל שהיא לא מממשת אותו. מחכה ליום שתהיה יותר. מודה לה’ שלא נתן לה כמעט אפשרות לבחור. צמצם מרחב החלטה. העמיד אותה מול עובדה. רבקה תארה את השכנה שלא הייתה מוכנה לשמוע סרוב. שלא הבינה רמזים. שבשפה שלה אין היסוס. אין חוסר ביטחון.
“רבקה!” אישה בשמלה מחוייטת מתקרבת אליה, מתפעלת. “הבר!” היא אומרת, מצביעה עליו. “הוא מהמם!” רבקה מחייכת. מרגישה את הלחיים שלה נצבעות באדום. מרגישה תחושת סיפוק שברירית עולה בה. שבי מגיעה אחר כך, מתלהבת.
בלילה אריה מוצא את רבקה מול המחשב. מנסחת מודעה. עסק חדש נולד. העיניים של רבקה מוארות. רק נדמה לו שהכתפיים שלה התיישרו? המבט שלה הוא שילוב של עייפות וסיפוק. “תראה” היא מראה לו. הוא מסתכל. קורא את השורות שמספרות על מעצבת בארים מוכשרת שתעצב לכם את האירוע. מעביר מבט לאשתו, שהבינה שאם תשב רק ותחכה ליום בו תגדל, בו תהיה שווה פרסומת, תהיה שווה כעובדת, לא תגיע לשם. שהבינה שרק אם תאמין שהיא יכולה תהפוך לגדולה. שביום בו תאמין ביכולות שבה ותתחיל לממש אותם, בעז”ה תגיע רחוק.
והיא הגיעה.
שבועיים אחר כך הכניס אריה את יהודה למעון. מפנה את הבקרים לרבקה, שעסוקה עם שיחות, נסיעות. אירועים.
שנה אחר כך למדה רבקה להגיד לאנשים גם ‘לא’. מכובד, נעים. היא תפוסה, אבל יכלה להמליץ. היו שהתעקשו רק עליה. רצו את העיצוב שלה.
בערבים, כשישבו אריה והיא בארוחת ערב נזכרו מדי פעם איך גלגלה ההשגחה את ‘השכנה’, כך קראו לה. את השיחה שבעל כורחה חסמה אי אפשר. הציבה אפשר. הוסיפה סימן קריאה. לימדה את רבקה להוסיף גם. להמאין ביכולות, לעשות. במקום לשלב ידיים ולחכות שתגדל, לעשות את הצעד הראשון קדימה.
אביטל בראל הגיבה לפני 11 דקות 1 חברה · 1 תגובה
1 תגובה