כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
ערב פסח תשפ”ג ועוד…
-
ערב פסח תשפ”ג ועוד…
פסח תשפ”ג (אפריל / 2023)
מה שהורידו מהבוידעם היה, קנינו ממש מעט אוכל, פירות וירקות, “כדי שלא יישאר אחרי פסח כלום, ואז הכל ירקיב”. בחול המועד פסח קשה למצוא חנויות פתוחות, הגעתי עד לשוק כדי לקנות משהו. כל היום עמדתי במטבח ובישלתי תפוחי אדמה ביצים וקצת ירקות, ביצים, אה וגם בשר.
אני לא אוהבת לאכול בשר, בשבילי זה כמו לאכול גומי, כן גם אכלנו מצות, מצות עם מצות, תפוחי אדמה ביצים וירקות, מצות עם בשר.
ביום ראשון קמנו בבוקר ומה שראינו היה שאנחנו שטים בתוך ים. ים התיכון פרטי משל עצמנו. זאת אומרת שהיתה לנו הצפה. עשינו טעות וניסינו לפתוח את הסתימה לבד, וזאת היתה טעות, כי הדבר גרם להחמרה במצב. השכנים שהם בוועד הבית באו והזמינו אינסטלטור, למצוא מישהו שבא בחול המועד לעבוד בעבודה כל כך מלוכלכת היה גם כן מבצע מארץ המבצעים. בסוף הגיע מישהו ותוך 5 דקות פתר את הבעיה.
אחר כך היתה לנו עבודה להוציא את כל המים מהבית, ולשטוף את כל הבית.
התקשרתי לנחמי, ואמרתי לה שאני לא יכולה לבוא אליה ביום הזה, היא התאכזבה מאוד אתקשר אליך כשאסיים פה עם הניקיון, בסופו של דבר לא הגעתי אליה כי השעה התאחרה.
כנראה בורא עולם רצה שלא אעבוד בחול המועד, ולכן זימן לי את הג’ונגל הזה בבית. (והזכיר לי את הבית של נחמי, על הדלת של הבית שלהם יש שלט: “ברוכים הבאים לג’ונגל שלנו”)
אבישג לא באה היום, יום רביעי. זה פינה לי את הבוקר, כי גם מלכה’לה לא יכלה שאגיע אליה היום,
חבל, דווקא רציתי לדבר עם אבישג. רציתי לספר לה איך היה בחג, ואיך בערב החג. הייתי בבית 3 שבועות! והשמים לא נפלו, ולא התהפך העולם. דווקא היה לי כיף עם הילדים.
אני קשורה אל הילדים שלי בקשר חזק מאוד, כשם שיש לכל גיל את המתיקות שלו, וכל אחד מתחבר יותר לגיל מסוים של הילדים, למשל, יש כאלה שאוהבים את התינוקות הקטנים, אלה שעכשיו נולדו (זה באמת גיל מתוק) או קצת יותר גדולים שעושים חוכמות. ככה מבחינתי גיל ההתבגרות, זה ה-גיל! שמתי לב שאני אוהבת מאוד את המתבגרים שלי, אני אוהבת איך שנחום משגע אותי, למשל איך הוא מבקש בקשה? בצורה מפותלת ובאריכות. הוא שואל אותי איך מגיעים לסבא וסבתא באור עקיבא אפשר ללכת ברגל, אפשר על אופניים או לעצור טרמפים. כל האופציות הנ”ל לגמרי לא נראות לי.
אז הוא מציע אופציה רביעית, עם רב קו. נו מה הבעיה, אני שואלת אותו. הבעיה היא שהרב קו ריק.
אז למה אתה לא מבקש במפורש (ובנימוס, כמובן) אמא אני רוצה שתמלאי לי או שתתני לי למלא את הרב קו?
לדעתי זה בא מעדינות הוא רוצה לבקש ולא יודע איך לעשות את זה בלי שזה ייראה חוצפה. אבישג תגיד על זה שזה מניפולציה, טוב, היא לא מכירה את נחום. היא לא יודעת כמה קשה לו להיות נזקק, כמה הוא עדין נפש ומנסה להיות נימוסי עד כדי כך שקשה לו לבקש.
וועדה שדנה בגורל הילדים.
זה זמן מה שאני מגיעה הביתה לעתים קרובות במשך השבוע (בנוסף לכך הם לילות שבת שגם אז אני בבית מיום חמישי אחרי הצוהריים. עכשיו אני מגיעה הביתה במוצ”ש (גם אם הייתי בהוסטל בשבת) ועד יום ראשון בערב, כי יש לי הרבה עיסוקים ולחזור כל פעם להוסטל זה לא תכל’ס.
אז בשבוע שעבר, לא הייתי צריכה לחזור להוסטל כדי לדבר עם אבישג, כי נפגשנו בלשכת הרווחה שקרובה יותר לבית שלי מאשר להוסטל. היא דיברה איתי על כך שיש בעיה איתי, שכשמתחיל תהליך של היפומניה, אני לא מוכנה להכיר בבעייתיות שבמצב. אני אמרתי לה שאין לה צורך לדאוג, כי אני שולטת בזה, היא אמרה שאין כזה דבר, אם התהליך מתחיל ולא מטפלים בו מיד, עלולים להתרחש אסונות.
נשארנו בתיקו, לי אין יותר מה להוסיף לה ולה אין יותר מה להגיב לי, כי לא אמרתי כלום…
מפה לשם, הגיע זמן ההתכנסות לוועדה.
ישבו שם ההורים כהן, עם מנחת האומנה שלהם עופרה, משפ’ טננבוים לא הגיעה היה שם רק מנחה האומנה שלהם – מרדכי, לאה, מנהלת הוועדה, רווית המדריכה של כל העובדים סוציאליים של המשפחות ובתוכם אביהו עו”ס משפחות ובתוכם שלנו. כמובן אני ואבישג.
הם דנו בכל ילד כמו שאוספים משהו בפינצטה היו מחמאות ופירגונים על הילדים שביסודם הם ילדים טובים שקשה להם בחיים. כמה מהם בפוסט טראומה לדבריו של מרדכי, ובפרט מוישי שהוא מקרה קלאסי של ילד שעבר טראומה בחיים.
אני יודעת מה הוא עבר. אמרתי. כבר אז כשזה קרה ידעתי שטוב לא ייצא מזה. אבל לא ידעתי מה עושים עם זה, את רוצה לשתף מה היה? שאל אביהו.
אני לא יכולה לדבר על זה הרבה כי אבא שלו לא כאן והוא לא יכול להגיב על מה שאני אגיד, דבר אחד אני ארמוז, לא אגיד במפורש. זה היה התקף פסיכוטי של אבא שלו, שמוישי ורבקי ראו את זה באון ליין. מתברר שכל זמן שאלחנן לא מקבל סל שיקום אין על מה לדבר אודות חזרה הביתה מבחינתי. בזאת סיימתי לדון בעניין.
הם הציעו לי לעבור לדירה לבד.
את לא יכולה לחזור הביתה לבעלך כל זמן שהוא נראה ככה (כמו שהצגתי את התמונה מהשטח) הוא חייב סל שיקום ואין כזה דבר שהוא לא לוקח את זה.
אני אומרת בחשש מה, שאם אלך לגור בדירה לבד, יש לזה כמה חסרונות משמעותיים מבחינתי. אחד מהם זה העלות היקרה של שכירות בירושלים גם ביחידות דיור קטנות, ואם אגור שם עם שותפה יש סבירות לכך שיום אחד תדפוק לי ברז ותיעלם, ואז אני אצטרך לשלם את החלק שלה בשכירות חשבונות מים וחשמל. ואם סתם לא אסתדר איתה, אולי היא תהיה סתם איזה קלפטע.
ואם אשכור דירה קטנה אני לא אוכל לקבל את הילדים אלי. ואולי השותפה תתעצבן שילדים מסתובבים בין הרגליים (אולי היא גם תקנא, כי לא קשה לאנשים לקנא בי, למרות שלדעתי אין מה לקנא)
אז יש סיבות שלא אוכל לקבל את הילדים הביתה (כדי שלא יראו דברים שהם לא צריכים לראות, גם ככה אבא שלהם לא רואה אותם לפחות כמה חודשים)
ומצד שני לא אוכל לקבל אותם אם אגור בדירה קטנה עם שותפה.
אז אני מרגישה שוב את החוסר אונים משתלט עלי.
ב12 הצעדים[1] יש מושג של “למסור חוסר אונים לכוח גדול”.
עושים את זה כשיש דברים שאין לנו שליטה עליהם ואנחנו חסרי אונים לגביהם.
אני מוסרת כעת חוסר אונים לבורא עולם:
אני מוסרת חוסר אונים למעלה, שאני לא מגדלת את הילדים שלי ושאני לא יכולה לקחת אותם הביתה בגלל אבא שלהם ואני חוששת שאקבל אותם רק בגיל 18, וכל השנים עד אז אני אלך לבקר אותם כמו איזה סבתא מאמריקה או כמו ראש הממשלה שמגיע לבתי ספר ביום הלימודים הראשון, כדי לברך את הילדים בהצלחה. דבר ששמעתי וראיתי בעיתון.
מי אמר שבגיל 18 הם ירצו אותי? מי אמר שהם יסלחו לי על זה שלא גידלתי אותם? מי אמר שאהיה שותפה לשידוכים שלהם? אני מוסרת חוסר אונים בכל זה. אני ממש נקרעת בדילמה הזאת. בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, אני צריכה לבחור או להיות עם אלחנן, או להיות עם הילדים. ויכול להיות שבכל מקרה לא יחזירו לי את הילדים.
אז להיות לבד בבית, ולא משנה איזה בית, זה כבר מקבל שוויון. כי כנראה בכל מקרה לא אקבל את הילדים.
כמה התפללתי עליהם, כמה אני דואגת להם ורוצה בשבילם את הטוב ביותר אני מבינה את הצורך שלהם ביציבות, ברוגע, בגבולות. הם לא צריכים אמא שהולכת ובאה בלי סדר (טוב, כי הסיבה לכך היא שהילדים לא בבית ממילא לא צריך לשמור כל כך על סדר) ואבא שכל היום מזמזם בקולי קולות, שמוציא כל יום חצי ארון ספרים ושם על השולחן, שם הוא מדפדף בכל ספר ומשאיר פתוח על השולחן. אני לא מאמינה שהוא לומד בכל הספרים האלה בבת אחת. אבל זה באמת לא מעניין אותי חוץ מזה שאני צריכה לצעוק אליו שיכניס בחזרה את כל הספרים.
אומרים לי שאני צריכה להודות על זה שיש לי בעל למדן, ת”ח, עדין נפש ונותן המון אהבה.
אני מודה. אני מוסרת חוסר אונים על כל הנ”ל ועכשיו אני מודה. (על חמישה דברים לפחות)
1. שבעת הילדים המקסימים שלי
2. שיש שלום בית
3. שיש לאן ללכת (הוסטל-בית)
4. על הנגינה בגיטרה
5. פרנסה שאנחנו לא כל כך צריכים לדאוג בקשר אליה כי ביטוח לאומי הוא הכלי שהשם שלח לנו.
ועכשיו לרשום חמישה מעשים טובים שעשיתי היום.
1. התפללתי שחרית
2. כיבסתי את הכביסה שלי
3. שאכלתי ארוחת בוקר וארוחת צוהריים
4. שדיברתי יפה אל בנות מההוסטל
5. הגעתי לפגישה עם המלווה התעסוקתית שלי
ולבסוף (לא אלאה אתכם יותר מדי)
חמישה דברים שאני מתפללת לגביהם למחר.
1. שאקום בבוקר עם כוח
2. שיהיה לי חשק לעשות דברים
3. היום יום שני, יום לפני הביקור אצל הילדים אז אני מתפללת שהביקור יהיה מוצלח.
4. שאצליח לתת מענה לפונות לקו יעוץ שבו אני מתנדבת היום.
5. שלא אשכח דברים למשל – ביקורים אצל רופא, מלווה תעסוקתית, מלווה עסקית ושלא אערבב ביניהם בחינת “אין מערבין שמחה בשמחה”.[2]
והעיקר הוא השורה התחתונה – ממשיכים עם האומנה. לפחות לשנה זו.
<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>
[1] שיטה לטיפול בהתמכרויות.
[2] מו”ק ט.
לדברי
-
0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
