עתניאל המשך ממלכה במבחן.

[רבקה טייך טייך]

אוי זה ממש יפה

אבל זה כל כך שונה מהכתיבה של הסדרה

אל תקחי קשה

אבל לי ממש זה הפריע

אני מרגישה כאילו זה לא אותן דמויות ומשהו עבר עליהם

בצורת דיבור ובהתנהגות

אבל הכתיבה שלך טובה מאד

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

כתיבה יפה,

אבל לא קשורה לכל הסדרה

גם בסגנון הכתיבה וגם “שיפוץ” הדמויות שעשית,

גורם לדמויות להיות אחרות מהסדרה

[ג .]

וואו כתיבה יפה כל כך!

אהבתי מאוד את התיאור של הדמויות

את ההמשך מהספרים שאני אוהבת כל כך

הכתיבה שלך מאוד יפה ועם הרבה רגש

מחכה להמשך!

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

זה כל כך יפה ונוגע,

ומזכיר קצת…

אני חושבת שהניסיון להמשיך את “ממלכה במבחן”

זה כאילו לשמור לנו על הדמויות ההן

ועל הקשר איתן,

סוג של “לא נפרד לעולמים”- מה לעשות שהחיים מלאים בפרידות

נעימות יותר או פחות

וכמה שנרצה שזה יהיה דומה,

בסופו של דבר לכל יצירה יש את הנשמה שלה

אי אפשר להעביר נשמה מאחד לשני,

הכתיבה שלך טובה, ומעניינת,

משאירה טעם של עוד,

אני מחכה לקרא אותך,

לממלכה במבחן שמור מקום של כבוד,

ול”עתניאל” – אני מפנה מקום מעכשיו

רק בגלל שהתחייבת לסיים

נכנסתי לקרא…

אז קדימה!

[תמר פ.]

את כותבת ממש יפה.

חושבת שעשית אותם יותר רגשנים ממה שהם באמת (אני לא היחידה שחושבת שהם קיימים, נכון?), ובטח יחסית לגברים.

אבל אולי זה בא עם הגיל… 🙄

[חני]

וואו. תודה על התגובות החמות.

שכחתי לציין פה ובגדול ש…

אני לא מנסה לכתוב בסגנון של מיה קינן. במוצהר.

אני לוקחת את הדמויות ומשחקת איתן במגרש שלי. עם סגנון הכתיבה שלי וממש לא של מיה.

אני יכולה לעלות לכן יום אחד פרק שכתבתי בסגנון של מיה. אבל זה לא מיתמר להיות כזה.

הקטע עם הדמויות הרגשניות… ובכן, אדם שבנו הלך פי פחת מתנהג ככה אם לא גרוע יותר. ואיסתרק… את זה כבר תשאירו להמשך הסיפור. זה יתבאר.

תודה. בכל אופן.

[רעות סימינובסקי]

סיקרנת…

הקטע כתוב מאוד יפה

אפילו שאת כותבת בסגנון שלך ולא של מ.קינן
הפריע לי החברות בין אלרון לאיסתרק, אבל מאמינה שיש לך הסבר איך ולמה כמו שכתבת בתגובה הקודמת
אז בינתיים רק נמשיך לחכות… ההתחלה מעניינת מאוד.

בהצלחה בהמשך, גם בשבילנו… 😉

[חני]

פרק 2

המלך מחבב מאוד את גיסו . ראש מערך הסוכנים, ונציב ביטחון הפנים בארצו. אולם בראיון הנוכחי שערך לו המלך, לא עתיד לעלות על פניו שום איזכור לחיבתו זו.

איסתרק אחז את האגרת בחוזקה. שפתיו החתומות לא מראות ולו סימן אחד בנוגע לתחושותיו האמיתיות .
אולה עדיין כורע ברך. בולע את רוקו. יודע את משמעות הרגע.
” אני מודה לך האביר טרסדיאן, שמיהרת להגיע ולמסור את הדברים בעצמך. האם אתה מבין את השלכות הדברים?”
פיקת גרונו של אולה עלתה וירדה כששוב בלע את רוקו.
המלך לא ציפה לתשובה.” זוהי הכרזת מלחמה.” שקט מתוח שרר בחדר.
אולה התנשם עמוקות. “זה לא חייב להיות כך, הוד מלכותו.” הוא קם, למרות שלא קיבל רשות לכך.
“אני מאמין שישנם דרכים אחרות למנוע את תמיכתו של הסולטן במחתרת “
איסתרק ירד את המדרגה הבודדת שהפרידה ביניהם , והתקרב אל גיסו המוכשר.
“לא כשזה נוגע לרמה הרוחנית של העם שלי.” הוא לאט לפניו. מסתובב. נותן לראש מערך הסוכנים של ארצו, לראות את גבו עולה בדממה אל מקומו.
אולה השפיל את מבטו.
“האם ידועים לך, האביר טרסדיאן, מה הם מניעיו של הסולטן בתמיכה במחתרת?” אצבעותיו של איסתרק תומכות במצחו בתנועה מהורהרת .
” אכן, הוד מלכותו. בזמנים בהם שלט יוסף על כוזר החדשה, הוא אפשר גם כניסת סוחרים שאינם מבני בריתנו לעולם המסחר, מה שגרם לתרבות חדשה של מסחר חופשי, – ממנו נהנה שליט סלג’ואר בעיקר .
הוא השקיע כמויות אדירות מכספי ממלכתו עבור מסחר עם יוסף, אך כאשר נפלה כוזר החדשה, הפסיד הסולטן את כל הכסף שהשקיע בה , ומדובר בהון עתק.”
אולה נשם לרגע, ואיתסרק ניצל את ההפוגה, מנפנף בידו בקוצר רוח לא אופייני.
“את כל זה אני יודע. כלכלת הסולטנות המבוססת בעיקר על המסחר הזה קרסה, וכידוע לכולנו היא מתמודדת מזה שנים עם מחסור רב.
אדוניה, אשר לצערנו אינו טיפש, קלט את רצונו של הסולטן לחזור לימיו הטובים והבטיח לו שאם יצליח להשתלט שוב על כוזר החדשה, הוא יחזיר לו את כל
כספו, ואף יחדש את מדיניות הכלכלה פתוחה. וכמובן “המשיך איסתרק בלעג דק,
“הסולטן רודף הבצע, יסכים לכל גחמה שלו. כמה לא צפוי…”
אולה נבוך. הוא לא היה רגיל להתנהגויות כאלה מצד מלכו, אותו אהב והעריץ.
למזלו מישהו מאחורי כסאו של המלך חסך לו את הצורך לענות, והציע בשקט. ” אולי פשוט יהיה כדאי לאפשר בגבולות מסוימים את חופש המסחר עם הנוכרים, – ובעקבות זאת – עם סלג’ואר,” הוא עצר לרגע, “ולגרום לסולטן להפסיק לחשוב על תמיכה ביורשי דיאלידאן.”
המלך קפא על מקומו , ואז סובב את ראשו.
“כנראה שאינך מבין מה הייתה מהות המלחמה ביני לבין יוסף דיאלידאן , ואת ההבדל הדק הזה, בין לשמור מצוות , לבין לחיות אותן. ” הוא נחרץ. בהחלט.
“דרכך אכן נוחה יותר, מתפשרת, אולם דרך התורה האמיתית, אינה קלה. ” מאורעותיו בתקופת השבי צפו ועלו לנגד עינו.
“אני, איני מחפש שום קיצור דרך . מי שמחפש אותה , שיתכבד וילך למחנהו של אדוניה.”
הוא עוצר, מתלבט לשניה, ואז ממשיך. “צר לי, האציל דיראן, אתה בן לוויה נפלא, אולם אדם שלא חש את הדקות הזו , לא יכול להימנות בין אנשי פמלייתי הקרובה. אתן לך מכתב המלצה שיסייע לך להתקבל כבן לוויה לאביר כלשהו, אבל אני אינני מסוגל לסבול זאת.
ברכת ה’ תלווה אותך בכל אשר תפנה. היה שלום.”
הוא מסתובב חזרה לאולה שעדיין ממתין שם. מצב רוחו אינו שפיר. רוצה לסיים את העניין כמה שיותר מהר.
“טוב שהגעת לעיר הבירה , אולה, נוכחותך תסייע לנו מאוד בתקופה הקרובה. אינני חושב שיהיה קשה להשתלט על הסולטנות. היא מתפוררת מבפנים, ודיזר יצליח למצוא פרצות בהגנה שלהם.
לעומת זאת , על המורדים יהיה קצת קשה יותר להשתלט . איננו יודעים מי מהאנשים שאנו רואים ברחוב, אכן נאמנים לנו, ומי מהם שרוצים לחזור לרמת החיים הנוחה שהייתה להם בארצו של יוסף,
אולם את אדוניה, אנו נמצא.
ועד שראשו לא יגיע הנה, נעוץ על כלונסאות , לא אנוח ולא אשקוט על מנת להחזיר לארץ הזו את שלוותה האבודה.”

כששב אולה למעונו, ידע שזמנים חדשים נכונו להם. נחושים, וקשים מתמיד. אך עם כל זאת גם ידע שהניצחון קרוב. יותר מאי פעם.

אשמח מאד לתגובות נוספות.

[אילת חן ויזמן]

סיקרנת….!

מיוחד! כל הכבוד לך

אני עוקבת אחרי הפרקים ופשוט נהנית….

קצת הפריעה לי האופן שבו איסתרק מסלק משהו מחברי הפמליה שלו.

זה לא האופי של כוזר. וגם לא של איסתרק להלבין פנים ככה בפרהסיה.

וכמו כן- תמיד מתואר שהם מתייעצים. שוקלים כל דבר כמה פעמים. מהרהרים בנושא…

ולא חותכים החלטות.

אבל מה שכן מהמם!

יש לך את זה…

תמשיכי….😄

[רבקה טייך טייך]

סתם שתדעי

שמי שעומד מאחרי הכיסא של המלך

אסור לו להכנס לשיחה שהמלך מנהל

אילו אנשי הצללים

[צפורה]

@hannysegal וואו!

איזה כיף לחזור לממלכה במבחן!

התגעגעתי, אפילו שרק לפני כמה שבועות נפרדתי ממנה….

תודה!

לסגנון שלך יש קווים מאד דומים לסיפור המקורי.

אני אוהבת את הכתיבה שמחדדת את הראש של הקורא. יש “רמזים” שתולים, שדורשים מהקורא לחשוב כדי להבין.

למשל בפתיחה – נתת לקורא לנחש מי הכותב (בנו של אלרון) ולא הכנסת את זה ישר לפה.

מי שלא הבין – גילה את התשובה כמה שורות אחר כך.

כנ”ל עם “מוכר המטאטאים” – הרמז היה קודם, למהירי המחשבה.

אני אוהבת את זה!

ואגב- כמו שאני קלטתי את איסתרק, הוא רגיש. רגיש מאד!

הוא למד להסוות את זה, כיאה למלך. אבל באופיו הוא איש רגיש וחם. יש לזה המון אזכורים במהלך הסדרה.

את הרגש הוא חושף בעיקר מול האנשים הקרובים אליו. (נאיתן, הנסיך רעואל, אלרנן)

@taich חיילים ושומרים הם אנשי צללים שאסור להם להגיב. בסיפור נראה שהמגיב הוא לא דמות זוטרה. הוא אציל מוכר. כנראה שהוא כן יכול להגיב.

@hannysegal תמשיכי! אני במתח…

האמת – מתחשק גם לי לכתוב כמה פרקים בסדרה הזו …

[רבקה טייך טייך]

גם לאנשי פמליה אסור להגיב

כמו אצילים

[רחל אמסלם]

מקסים ומעניין איך תמשיכי את העניינים.

למרות שזה אכן שונה מהמקור.

מי שאוהבת את הסדרה אוהבת כל מה שקשור אליה… כנראה…

[דבורי פרנקל]

כייף לפגוש שוב את הגיבורים של כולנו

כתיבה יפה ועשירה

גם לי הפריע הסילוק החד של איש הפמליה

לא מתאים לכוזר ולעומד בראשה

מחכה לפרק הבא…

[פנינה ליכט]

וואו, חני!

דבר ראשון – הכתיבה שלך באמת מציגה גיבורים רגשיים יותר מאילו של מיה, אבל איזו כתיבה!!! הרמיזות, ההראיות, ניהול של כמה זירות במקביל…

עלי, הצליחי והמשיכי!

דבר שני – רשימת משאלותי האישיות :

אל”ף – אשמח מאוד לאריכות ימים לגיבורי הסיפור, מספיק חיים נקטעו באיבם בפדהאל:)

בי”ת – חלק ממה שכולם אוהבים בסידרה הזו זה המלוכה וכל מה שקשור אליה, בפדהאל איסתרק פגש אותנו ממקום הרבה הרבה פחות מלכותי, פגשנו את השובבות שלו, התעוזה, החשדנות והאבהות – מה שלא קשור דווקא למלוכה…

אז נכון שכדאי גם ללמוד שיש את הזווית הזו, ובכל זאת התחברתי יותר לאיסתרק המלך מאשר לדמות שלו כאדם, אנא ואנא (אני מצטרפת לתחנונים של הלה המלכה:) השיבי לי את איסתרק לכסאו שבאתיל, את האנושיות שלו תני לנו להכיר בתחמוים אחרים – למשל באמת לחנך את האציל דיראן במקום לסלק אותו מהפמליה…

אגב, אני חושבת עכשיו – איך בדיוק נראה סוחר מטאטאים? הוא מסתובב ברחובות חמוש במקלות מטאטא? אם ככה, איסתרק הגזים לגמרי…

[חני]

תודה רבה לכולם על התגובות המפרגנות והחמות. זה נותן כוח להמשיך.

מי שאמרה על פיטורי האציל האנטיפת מאחורה- סורי. אתן צודקות שזה לא תגובה שמתאימה לאיסתרק ברגיל. אבל זה העניין.

ממש כמה רגעים לפני כן מודיעים לו שיש מלחמה באופק. הוא יודע מהי המשמעות של זה שלא ארחיב לדבר עליה כי נמאס לו כבר ממראה של גופות חיילים מרוטשות. ויש המשך שמפאת חששי שיעלה בכם בחילה לא ארחיב.

מלחמה, למרות האלגנטיות בה מתארת מיה אותה, היא קשה ויוצרת משבר בפני כל מי שהיה בה פעם אחת ויודע.

הוא מפחד ממלחמה. ומתוח. וודאי לא תדונו אותו במצב שכזה.

(הוא החזיר אותו, אגב, למי ששאלה. האביר השחור בכבודו ובעצמו גער בו על זאת.)

לגבי מי ששאלה אם יהיו פה הריגה של גיבורי הסיפור- מוות של גיבור סיפור לא יהיה, אבל מוות של דמות מרכזית ואהובה מהספרים הקודמים, אני לא מבטיחה.

זה היופי בסגנון הסיפור הזה.

כשהמוות הזה קיים- הוא בא לשרת מטרה מסוימת, וכשזה המטרה- המוות שלו הוא הדבר הכי טוב שהסופרת עשתה לו.

אני נשמעת קצת סדיסטית ומתעללת, אבל זו התכונה, כנראה, שמאפיינת את כל הסופרות.

זה מה שהציבור אוהב, סיבה לבכות. אז זה מה שהסופרות נותנות להם.

[חני]

ציפורה.

איזו תגובה כיפית לקריאה. איזה מחמאות נעימות.

את ניתחת את הסיפור שלי בצורה שאפילו אני לא שמתי לב אליה אבל את צודקת.

אם את רוצה לכתוב פרק אני לא רק אשמח. אני גם אהיה מאושרת, לדעתי.

אני כל כך שמחה לראות שיש עוד מעריצות של ממלכה במבחן. זה משמח.

תצרי איתי קשר בפרטי, אולי? ואז אומר לך איזה זירה את יכולה לקחת.

אשמח מאד.

[רבקי ליברמן]

חני! מ-ה-מ-ם!!! את אמיצה וכותבת מאלף!

עלי והצליחי, וכמובן- תמשיכי…

[חני]

פרק 3

הוא בחור טוב. עתניאל יודע שהוא כזה. מדקדק בהלכה, מוכשר ומוצלח.
מדוע, אם כך, הוגן מצידו של דוד, לכנות אותו כך?
האם יש משהו בדבריו הוא אכן רודף כבוד ושליטה?
הוא חביב. ויש רבים שמעריכים אותו ורואים בו דמות להשראה. אולם, האם הוא יכול להיות בטוח שהוא אכן עושה את כל מעשי החסד שלו רק משום שהוא רוצה להיטיב לבריאותיו של הבורא? האם אין בכוונותיו שום שמץ של רצון שישימו לב כולם שהוא עושה כעת חסד?
זו שאלה קשה מידי. ולא הוגנת. שכן, גם אם יש בדעתו מעט זחיחות על העובדה הזו, הקטנה, שהוא מתזמן את ההערצה אליו, זה לא אמור להפריע לעובדה שהוא אוהב לסייע ולעזור לאנשים. אוהב באמת, במקביל לטובות לנוספות שהוא מקבל בו זמנית.
האם העובדה שהוא נהנה מטובות מסוימות הופכות את המצוות הרבות שהוא עושה לחסרות ערך?
ומה אם הוא נעזר במידותיו הרעות כדי לשכנע את יצרו לעשות את ציוויו של הבורא?
האם זה הוגן גם אז לכנות אותו כגאוותן ורודף כבוד?
לא, כנראה שלא. אבל המגמה. היעד אליו תביא אותו הדרך בה הוא צועד כרגע.
הוא נזכר בשאול. בנו של אדוניה, מנהיג המרד. את התיעוב שחש כלפיו מאז הבין כי בן המנהיג משלם למשוררים ולזמרי רחוב שיכתבו שירים המהללים ומפרסמים את טוב ליבו ונדיבותו ברבים.
האם לשם הוא עתיד להגיע אם לא ישנה את הרגליו הרעים הללו?
האם יהפוך מבלי משים את הגאווה מאמצעי למטרה?
אולי. ודכדוך קל אופף אותו.
האם יאלץ מעכשיו לוותר על ההנאה שלו מהמצוות? מההרגשה המרוממת שמגיעה, אולי, מההרגשה שמסתכלים עליך, אולם היא גורמת למצוות להיות מרוממות יותר ומלאי כוונה וחיות?
אם הוא לא רוצה להיות כמו שאול דיאלידאן בעוד כמה שנים, כמו מי הוא כן רוצה להראות?
ההרגשה משונה, וכואבת. אולם הוא אינו מוצא, כרגע, שום אדם בסביבתו הקרובה שהוא רוצה להיות כמוהו. רוצה באמת.
ועד כמה שהוא מעריץ את אביו. בנקודה הספציפית הזו הוא יעדיף לחפש דמות אחרת לחיקוי.
ואין לו מי.

כתמיד, אשמח לתגובות.

[שולמית אורלנציק]

את ממש אלופה! כותבת יפה ומעניין ודרוש גם אומץ לא רגיל לדעתי, להיכנס לנעליים הגדולות דל מיה..

יש לי משאלת לב שאולי תיפני למיה קינן, אם יש לך אפשרות לצור איתה קשר

ותבקשי שתתחיל סידרה חדשה, עם כל האהבה שלי ל”ממלכה במבחן”

אני חושבת שמיצינו, וכדאי ללכת על רעיון חדש.

[חני]

וואו.

אילו מחמאות. תודה.

אני לא חושבת שיש לי גישה למיה יותר מלכל אחת פה.

למה, בגלל שכתבתי פאנפיק לספר שלה?

אבל בעניין ספר חדש- אני חושבת שאם יהיה לה סיפור חצי פנטזי בארומה המיוחדת שהיא הצליחה לשזור פה, נסכים שהיא תעשה סדרה חדשה, וגם נגבה אותה. אבל אם היא תמשיך בסגנון הסיפורים הרגיל ושל הספר היחיד שלא נותן להכנס כמו שצריך לסיפור- לא נסכים.

חייבים את הסגנון הזה. אי אפשר לאפשר סיפורים רגילים. עד שיש משהו שונה שמעריצים. ככה לסיים אותו ולא לתת אלטרנטיבות?

[חני]

פרק 4
שש השנים שעברו מאז לא הצליחו לחקות את ארשת החורף הקשוח שעטתה על עצמה כוזר.
הוא אוהב את החורף, את הצלילות שמשרה הקור על מוחו.
את היופי הבראשיתי שמתגלה בכל פסיעה, את האושר המזוקק שמגלים הילדים כשהם פוגשים בעוד בוקר מושלג.
הוא יצא איתם, אז, צופה בצחוק קל במלחמות השלג שביצעו. מציבים לעצמם כמטרות את חיילי המשמר, למרות גערותיו.
הוא התיישב באנחת צחוק לאחר שהובס על ידי מהיטבאל בקרב השלג.
היא הופיעה פתאום. הגישה לו כוס חמה. הוא חייך אליה “ואחר כך יגידו שאני זה שמנהל את הממלכה. מה כוזר הייתה עושה בלעדייך?”
הלה צחקקה בביטול והתיישבה על ידו. “אני אוהבת שאתה משתחרר ומשחק איתם… תראה אותו”
היא החוותה אל עבר שחריה שיידה כדורי שלג גדולים אל עבר רעואל, פניו משולהבים, מלאי רגש.
איסתרק חיבק בידיו את הכוס והביט בה בפליאה “מה איתו?” קולה הטעון הטריד אותו. מורה לו להתרצן.
“הוא אחר, איסתרק.
רעואל, מהיטבאל, דנאל, עלווה וידידיה היו, אולי, מסוגלים להבחין ברגשות מוסווים בעדינות. אבל הוא? תראה אותו.”
שחריה חיבק בחזקה את ידידיה. דגדג אותו עד קוצר נשימה.
“הוא פצצה של רגש. הוא צריך יחס אחר.” אצבעותיו של איסתרק התהדקו סביב הכוס. “לא נאה להבדיל אותו מבין הילדים האחרים.” מבטו מוטרד, מנסה לרדת לסוף דעתה של רעייתו.
“הו, לא” היא היטיבה את שמלתה ולגמה מדודות מהמשקה החם “הוא ילדי לכל דבר, ולא אעדיף ילד אחר עליו. אולם טפשי יהיה בשל כך, להתעלם מהצרכים המיוחדים שלו ומהעובדה שהוא שונה מהם.”
“הוא שונה במיוחד.” הודה איסתרק. לתוך כוס המשקה שלו.
היא לא נבהלה. “שונה זה לא רע, זה אפילו טוב, כשיודעים לקבל את זה.” היא עצרה לרגע. נושמת עמוקות. “אתה תוכל לעשות את זה?” בקשה בעיניה. ניכר שהנושא חשוב לה. חשוב ממש. עד כדי כך שידיה רעדו קלות.
“את מה?” גלים של חוסר נוחות עלו בגבו. יודע מה תהיה התשובה. מנסה להכין תגובה הולמת. הוא לא מסוגל, פשוט לא.
“להביע בצורה מוחצנת יותר את רגשותיך כלפיו, כלפיהם בכלל.” קולה שקט. נסער, יודעת את סערת הרגשות שהעמיסה על גבו של בעלה.
הוא בלע את רוקו בחזקה, ההאשמות היו חזקות מדי.
הוא ניסה שרגשותיו לא יראו על פניו.יודע שנכשל.
“אני מלך, הלה, אני לא יכול להביע את רגשותיי בצורה עממית כל כך… אני” הוא העביר יד על עיניו.”אני לא רגיל לזה, הלה, זה מרתיע אותי.” הוא הודה בשקט. הלה העריכה את זה. מכירה בערכה של ההודאה הפשוטה הזו.
“אתה מלך.” הסכימה איתו הלה. עקשנות בקולה. “אבל קודם כל אתה אבא.”
הוא הרים אליה עיניים כל כך פגיעות שהלה נרתעה על מקומה. “את חושבת שהם לא מקבלים ממני מספיק חום ואהבה?” היא לא ענתה.
איסתרק בלע את רוקו פעם ופעמיים.
ובפעם השלישית הוא הרים את מבטו. עיניו בהירות מאי פעם. “אני אעשה את זה.”
המילים הפשוטות האלו קטנות מדי בשביל להסביר את הרגשות הרבים שיצרו.
“אבא” רעואל הגיח מאחורי העמוד מאחוריו ציטט למשפטיהם האחרונים “אני יכול להיות הראשון שמנסה את זה?” דמעותיו המודחקת מעבות את קולו.
איבריו של איסתרק זעקו במחאה אולם הוא הנהן. “בוא בן.” הוא עטף את בנו בזרועותיו וניגב את הדמעות שהצטברו על קצות עיניו של רעואל, מרוגש, הרים אל הלה הגאה חיוך מאושר, נדהם.
בהתבוננות של שש שנים אחרי הוא יכול להניח את אצבעו על נקודה זו על ציר הזמן. בה הוא הפר, מבלי משים, מן חוק בלתי כתוב למלכי כוזר לדורותיהם. אבל הוא אוהב את השינוי הזה. המבדיל בין עבודתו כמלך לבין היותו איש משפחה חם.
ללא כל גינונים בין אב לבנו שלא בציבור
אולם למרות השינוי החד, גיל ההתבגרות העוצמתי לא דילג על שחריה. והוא אינו יכול לדעת ,שחריה, כמה הוא מזכיר לו כך את אביו, כשהוא כולא את רגשותיו הסוערים מאחורי מבט אדיש, ואיסתרק אוהב אותו כל כך ברגעים אלו. כשסנטרו זקוף בתנועת התרסה. הוא מתגעגע לאביו של המתבגר הצעיר, מתגעגע ממש

[נחמי ברנשטיין אסטרטגיה ופרסום]

ואו!

מדהים

[Shani Dov]

אמאלה, התמכרתי!

תמשיכי לכתוב עוד!

[רעות סימינובסקי]

מרגש 😍

ממש אהבתי…

חצוף וחמוד רעואל:)

קצת מפריע לי בתחילת הפרק שיש מדי הרבה “היא”, אולי אפשר איך שהוא לגוון בכינויים של הלה גם בלי להזכיר את שמה.

האמת שקראתי כמה פעמים כדי להבין מתי בדיוק עובר הפרק לספר על העבר ומתי חוזר להווה.

מחכה להמשך:)

[דבורי פרנקל]

אהבתי…

את הסגנון

את השמות…

איזה כייף שהכנסת אותם מחדש לחיים שלי….

מחכה לפרק הבא

[ב]

מדהים, מרתק ומושך מאד!!!!!!!

רק הערה קטנה….

בפדהאל – נולד לאיסתרק עוד בן ושמו שלמה…

היכן הוא?

[חני]

הו.

הגעת לבעיות.

אני לא הולכת לחשוף אבל זה לא בטעות.

תחכו להמשך. התעללתי קצת בגיבורים פה…

[חני]

כרגיל, אשמח לתגובות.

פרק 5
הוא לא אוהב את התפקיד שהטילו עליו אביו ושלושת המפקדים הנוספים של המחנה,
ואפילו העובדה שהמנהיג בכבודו ובעצמו נתן את ידו על המהלך וברך אותו בדרך צלחה לא מצליחה לעורר את רצונו לבצע אותו.
עתניאל מעריץ את אביו. אפילו מאד.
אבל להסכים בשל כך לרצוח? את מלך האדמות הללו?
אביו לא אהב את המילה הזו. הוא טען שבשל כל האירועים האחרונים יש להם את כל הזכיות לעשות זאת ולקרוא לזה התנקשות חוקית לגמרי.
הוא מאמין באביו, ומאמין ברעיון המרד, אולם הוא לא מוצא הגיון רב בתכנית.
אז נכון שטובי המוחות ישבו עליה ומצאו תשובות לכל השאלות, זו תכנית שתפורה עד הפרט האחרון. אך בסופו של דבר הוא זה שיעמוד באמצע ויחטוף, על כל צרה שלא תבוא.
הרי היו כל כך הרבה נסיונות התנקשות במלך. ועם כל הכבוד, והוא רוחש כבוד לא מבוטל לכשרונותיו, הוא לא מאמין שמהללאל ודיזר המפורסמים היו פחות מוכשרים ממנו, והם לא הצילחו.
האם הוא באמת האדם הכי מתאים? הוא זה שבעזרת הקסם האישי הרב שאפף אותו יכולת המשחק שלו יצליח להביא את הניצחון לאנשי המרד?
אבי יהיה גאה בו. מאד. הוא יקבל אולי גם אבירות ותפקיד שר משפיע בממלכה החדשה שתקום תחת שלטונו של אדניה דיאלידאן, היורש החוקי של חצי הממלכה הזו.
אבל בסוף- הוא זה שישאר עם טעם הבגידה באנשים שהפקידו את סדותיהם בידיו ועם הדם על הידיים.
הוא זה שלא יהיה מסוגל להביט על עצמו בראי.
והבגידה תהיה בעיקר- בעצמו.

[דבורי פרנקל]

אוהבת מאד את הסגנון ואת הדרמה

רק ש… למה כזה פרק קצר?

עדיין לא מבינה הכל…

חשבתי שהממלכה כבר מאוחדת בחזרה…

[חני]

הפרק הזה קצר.
מצטערת. הפרק הבא, אני מקווה יהיה יותר ארוך.
לגבי כוזר, כן היא מאוחדת. אבל אי אפשר כל כך מהר לגדוע תפיסות עולם של אנשים מסויימים, והרבה אנשים בכוזר רגילים לנורמות של כוזר החדשה/ ישנה, ואינם יכולים להתרגל כל כך מהר למלך הפנאט שנפל עליהם משמים תרתי משמע, טוב. זה היה פדהאל.
לכן קם לו מרי אזרחי רחב היקף של כל אלו שהיו אוהדי כוזר החדשה.
אלו לא מלחמות חיצוניות אלא פנימיות בעזרת גורמים חיצוניים.