עתניאל המשך ממלכה במבחן.

[איילהולס]

וואו.

מהמם ממש.

יש לך כתיבה ממש יפה.

יש פה כמה כאלה שכתבו שאיפות,

מרשה לעצמי גם….

עכשיו זה מאוחר מידיי, כי בטח העלילה כבר בנויה,

אבל ככ רציתי ספר שמתאר את החיים היפים בכוזר, עם התמודדויות פשוטות של יום יום…

כבר קצתי ממלחמות…..

מגיע להם קצת שקט ושלווה, לא?

[חני]

מלחמות יהיו. הן העלילה והסגנון של הסיפור.
לא יהיה לי סיפור אם אכתוב על חיים שלווים ומתוקים.
יהיו מלחמות אך הן ישולבו, כבקשתך, מההווי הכוזרי האותנטי.

[רעות סימינובסקי]

אבל לפחות בהתחלה שיהיה להם ימי שקט/ בסוף

התנהלות רגילה, ישיבות מועצה…

התלבטויות רגילות לבחור בטוב בתנאי הממלכה הזאת

בהתחלה אפשר לחבר לספר הקודם, עדיין בלי בגידות ומהפיכות, רק מחשבות של גיבורים מ”כוזר החדשה” והתמודדות שלהם עם החזרה לשטחי איסתרק
שיהיה להם קצת שלום וביטחון, מסכנים…

ובבקשה שנעמיק הכרויות עם גיבורים מוכרים, מתחשק לשמוע עוד על אלו הידועים והמוערצים:)

עותניאל מפחד שיתפסו אותו והוא לא יצליח בתפקידו או מפחד מהבגידה שבמעשה שלו? בכוונה לא סגור?

מסכימה עם זה שהפרק היה קצרררר
זה לא נקרא פרק 🙁 , מחכה להמשך!

[אילת חן ויזמן]

וואו.

מהמם!

אני מוצאת את עצמי מחפשת את הסיפור כל שבוע😉.

אני כבר צריכה לעשות לזה קישור מיוחד….

כף לפגוש שוב את הגיבורים..

תמשיכי…

חבורת בנים עשית להם…

יהיה מעניין.

[חני]

וואו.
זה ממש מרגש.
לא חשבתי אף פעם שמחכים ככה לסיפורים שלי.
אין על הפידבקים באתר הזה פה.
לא התכוונתי לכתוב רק על בנים
גם בספרים של מיה הגיבורים הם בנים. אולי בגלל זה כתבתי רק עליהם. מצטערת. אשתדל להכניס גם נשים לסיפור.
אשמח לעוד תגובות מכולכן. אתן מדהימות.

[דבורי פרנקל]

גם אני מוסיפה משאלה…

תביאי לנו גם את הגיבורים הישנים

[חיה]

מהמם!!!! תמשיכי!!!!

[רחל אמסלם]

ממש מרתק!

מספר שאלות: למה החלטת לקרוא לבן של אדוניה : שאול?

מיד קישרתי עם שאול בן דודו של יוזבד, שאף הוא ערק למחנה דיאלידן…

קצת פחות התחברתי לעובדה שאיסתרק קשוח כמו אביו. בכתיבה של מיה הוא מתואר כאחד שמאוד מחצין את אהבתו לרעואל בנו.

אבל אולי את צודקת כי זה מה שהוא קיבל מאביו… לכן אולי זה משתקף כך אצל שאר הילדים

ד”א ,

כמה זמן עבר בין הפרידה שלנו מהגיבורים בפדהאל לכתיבה שלך כאן?

נראה שעברו יותר מ10 שנים…

אם רעואל נער מתבגר…

[חני]

הו. השאלה יפה. אבל נראה לי שכן עניתי עליה.

איסתרק לא קשוח לבנו. הוא אפילו מאד השתנה ביחס שלו אל ילדיו. בזה הוא מתמודד פה, עם הרצון להיות מוחצן יותר, לבין החינוך המרוחק שקיבל.

הוא מבולבל מהעובדה שהוא, שמרגיש עדיין מתבגר בעצמו, בפנים, אמור לחנך נער מתבגר.

הסיפור, אכן, נכתב כ14 שנים אחרי פדהאל. כשרעואל בן 18. שחריה בן 16. מהיטבאל בת 15. דנאל בן 13. עלווה בת 10. וידידיה בן 8.

איסתרק בן 42…. :& זקן תרח… זה מפחיד איך שהנסיך הקטן שלנו גדל…

גדלנו איתו, אה?

[חנה דרבקין]

איפה שלמה שנולד בסוף פדהאל?

נעלם לו ?

אמור להיות בן 14

ומשהו לא מסתדר עם בן ה-16 לא דובר עליו בפדהאל כלל

נהניתי מאוד מהפרקים שלך והאמת שגם אני צריכה כבר קישור מיוחד לדיון הזה,

כ”כ מתחברת לסדרה שפשוט כיף להמשיך…..

[חני]

אופס. זה ענין שחשבתי שהבינו. אבל למען הסדר הטוב אני אבהיר- שחריה ילד מאומץ.

את העניין עם שלמה בסוף פדהאל אני לא אבהיר, למרות שהחריפות שבינכן תוכלנה לקלוט מה קורה פה…

[רעות סימינובסקי]

בן מאומץ למלך?

מי יכול להיות בדרגה הזאת..?

הרי הוא לא יכול לקחת סתם ילד מהרחוב

[חני]

וואו. זה ממש לא סתם ילד מהרחוב. יעידו המילים “הוא מתגעגע לאביו של הילד הזה, מתגעגע ממש”

אבל אני לא מגלה מי אביו של הילד. תנחשו לבד.

[חני]

שאול זה שם יפה ומצוי מאד בכוזר. כל קשר בינו לבין גיבורים אחרים, מקרי בהחלט. אבל אני מסכימה שיש לו קונוטציה רעה.

כמו שהשם יוסף לגמרי לא לגיטימי בממלכה במבחן. למרות שזה שם יפהפה ואצילי.

[רות רוט]

מי רוצה שהדיון הזה יינעץ? (כלומר, יופיע תמיד ראשון)
תכתובנה כאן או אליי באישי / במייל [email protected], ואם תהיינה מספיק
חברות שמבקשות – אעשה כך.
(כתחליף לקישור מיוחד לדיון הזה).

[רעות סימינובסקי]

כן!

[רבקי טייך]

כן כן

[אילת חן ויזמן]

צריך לעשות גם דיון נפרד רק לפרקים ודיון נפרד לתגובות….

שיהיה כמו ספר אמיתי.

לא לדפדף מלא תגובות שרוצים להתחיל לקרוא מהתחלה….

ואני גם ירצה שזה ינעץ כראשון….

[רות רוט]

מקבלת את כל הבקשות. תגדנה מהר מהר עוד, לפני שאני מסדרת את זה טכנית… 😉
נסכם כך – ואם יש הערות, תכתובנה:
1. הדיון הזה יינעץ.
2. יפתח במקביל דיון נוסף ובו רק הפרקים עצמם – בנוסף לדיון כאן.
3. גם הדיון החדש שייפתח יינעץ.
מקובל?
(נימוקים: 1. ביקשתן. 2. חשוב שהפרקים יהיו גם כאן – בשביל רציפות התגובות,
לתועלת הכותבת. אך גם בדיון נפרד ברצף, לתועלת הקוראות. 3. ביקשתן.)

[חני]

פרק 6

כאב מעולם לא היה אצלו גורם בעל משמעות.
אבל הנאמנת הייתה הגבוהה ביותר ברשימת הערכים שלו. הגבוהה ביותר.
לכן, אולי, הוא נתקף כאב כל עת שהחוקר הגבוה בעל המצח הרחב והפנים הגלוית נכנס לתאו.
הוא גילה מזמן ששוביו הם כוזרים בני דת משה, למרות ששיטות החקירה שלהם מתאימות יותר לברברים בצפון.
אבל החוקר ההוא היה שונה. מאיים למוסס את כל חומות ההגנה שעטה על עצמו.
“אוי, נער” הוא קרב אליו. עוצר את הדם שזרזף מחתך מעל גבתו הימינית, ארשת רחמים על פניו.
“כמה עצוב שהגעת למצב הזה. מדוע לך? זה מה שמגיע לאביך? להתייסר במחשבה שבנו ערק עבור חיים של שקר?” הוא שתק. אנחה קרעה את קולו.
“אני ראיתי אותו אתמול. צל אדם הא נהיה. המלך אסר עליו לשבת עליך שבעה, אבל זה מה שהוא רצה לעשות. הוא מיאש. אני לא אתפלא אם מתוך צערו הוא יעשה מעשים פזיזים. האם זה מה שאתה מייחל לו?”
המילים כאבו לו. פיזית. הוא נאלץ לכל כוחותיו כדי לא לדבר. ליבו נקרע.
החוקר ראה זאת, מתאמץ שלא לחייך בסיפוק. עוד מעט לחץ בכיוון הזה וחומות ההגנה שלו יפרצו.
“ומה באשר לאמך?” הוא שתק דקה ארוכה. נותן לאלייסף להתייסר בשקט. מנגב את פניו המדממות והמזיעות בכאב. תנועותיו רכות. ממשיך בשקט
“אשתי אומרת שהיא נפלה למשכב. שהיא מתחילה לאבד את שלוותה ושמחת חייה. האם אתה יודע מה זה לאבד ילד? הפכת את הוריך להורים שכולים בעודך חי. ייסורי המצפון אוכלים אותם. מקלפים אט אט את שפיותם.
זה מה שאתה מייחל להם?”
“די!” הוא לא מאמין ששאגה כזו יכולה לצאת ממנו כשהוא כל כך חלש.
“עזבו אותם. הם לא אשמים!” הוא התפרק לבסוף בבכי. האציל החוקר הביט בו כשחיוך קטן חוצה את פניו.
“נכון. הם לא אשמים. אתה זה שאשם. אתה יכול לעצור את הסבל הזה על הוריך. אתה רק צריך לענות כמה תשובות קטנות ואז- נודיע להוריך שאתה לא ברחת ואתה שבוי אצלנו- ובעד כמה פראררכים נחמדים נשחרר אותך לחיים שמחה ולשלום. אתה זה שאחראי לסבלם של הוריך, זה אתה בלבד.”
הכאב שרט את קולו של אליסף “אני לא יכול אני נשבעתי אמונים להוד מלכותו. אני לא יכול לחשוף את סודותיו. אני מצטער”
האציל בלע את רוקו בעצבנות “הוא יבין, איסתרק יבין. גם הוא עבר שבי. הוא יבין את זה “
אליסף עצם את עיניו ונשען אחורה על הקיר.
זה כואב. זה שורף אבל… “אני מצטער, אבל אני נשבעתי לחייו של איסתרק. אני ערב לשלמותו של העם הזה תחת שלטונו. אני חייב להם עוד לפני שאני חייב להורי…
אני אוהב אותם. וליבי נקרע בבחירתי זאת. אבל בסוף, הוריי יהיו גאים בי. זה המעשה הנכון, ואני נאמן עד הסוף.”
פניו של החוקר נעשו אדומים. זה היה כל כך קרוב. עוד רגע והוא היה חושף הכל.
הוא כולא את הנהמה שרצתה לצאת ומסנן בשפתיים חשוקות “זכור כי שפיותם של הוריך בידך. ולא, הם לעולם לא ידעו שזו הייתה בחירתך והם ל יהיו גאים בך. לעד הם יחשבו שברחת כמוג לב. זכור לאיזה עתיד אתה גוזר את חייהם של הוריך. זה לא נגמר “
הוא טרק את הדלת מאחורי גבו ,מתנשף .
בתוך התא עשה אליאסף את אותו הדבר ונשיפותיו שלו היו עוצמתיות וכואבות. הוא הצליח. זה היה קשה וכואב אבל הוא נאמן עד הסוף.
והשם יודע. וגאה בו. הוא בטוח.

[רעות סימינובסקי]

איזה פרק שווה!!!!

מיוחד 🤩

פרק מפתיע, בהתחלה נראה שאליסף בידיים הנכונות, כלומר אצל המלך איסתרק ולא

את כותבת ממש יפה ואני אוהבת שאת נותנת לקורא להבין הרבה לבד, בין השורות ולא כותבת כל מילה

מה שאולי קצת מטריד אותי (כמובן מניחה שלך זה ברור), אם לאליסף יש סוד של המלך בידיים איך זה שהמלך לא מודאג מהיעלמותו, אמנם הוא משתתף בצער של ההורים אבל הוא לא נראה/ נשמע מודאג בכלל

הסתקרנתי ממש!

[רחל אמסלם]

נדמה לי שפספסתי \ פיספסנו את פרק 6?…

יכול להיות?

חוץ מזה כשכתבת: “והוא אינו יכול לדעת ,שחריה, כמה הוא מזכיר לו כך את אביו, כשהוא כולא את רגשותיו הסוערים מאחורי מבט אדיש, ואיסתרק אוהב אותו כל כך ברגעים אלו. כשסנטרו זקוף בתנועת התרסה. הוא מתגעגע לאביו של המתבגר הצעיר, מתגעגע ממש”

חשבתי שאת מתכוונת לאביו של איסתרק – רעואל, הוא נזכר כשהוא היה צעיר ומתבגר איך אביו התנהג איתו…

והוא אוהב את בנו בגלל שהוא מזכיר לו את עצמו…

וממבט שני אחרי שרמזת שהוא מאומץ נראה כי הוא בנו של פנרס…

אבל לא היה מוזכר כלל שהוא התחתן בפדהאל,

אז לא ייתכן שהיה לו בן בגיל שנתיים בזמן שעזבנו אותו שם לפני 14 שנה…

הצלחת למתוח אותי כהוגן ולנסות לנחש על מי מדובר…

[חני]

אופס. אחד אפס לטובתך.

כתבתי בטעות פרק 7.

זה פרק 6.

אנסה לשנות.

לגבי שחריה…

זה לגמרי משחק ניחושים. תנו שלושה כאלה כל אחת, ואל תתנו ניחושים חולניים כמו של מהללאל- ספינת שעשועים? מינוי מפעים? סכין בגב?…

נראה מי תצליח לנחש…

[חיה]

אולי בנו של אחד מהמונדרים? ישי או קנז?

[פ. ג.]

חיה –
את בהחלט מסקרנת…
אני חשבתי על אשר קפחבר – אם כי לא שמענו שהיו לו ילדים.
או על ילדם של אולה ואונמר – כנ”ל.
מתי תגלי לנו?

[רעות סימינובסקי]

אולה נשמע חי למדי לפחות בפרק השני

נשאר רק לקוות שחני מרשה לו לחיות 😄

נראה לי שבפדהאל עדיין לא נולד להם ילד

[רחל אמסלם]

אולי בנו של נאיתן?

הוא היה מאוד קרוב לאיסתרק…. איסתרק אכן היה קשור אליו…

[איילהולס]

זה צריך להיות מישהו עם מבט מתריס…. שכולא את רגשותיו מאחורי מבט אדיש.. [כנאמר בסוף הפרק]

זה כמעט נשמע כמו יקוואל.. [שכמובן לא יכול להיות..]

מי עוד עונה על התארים הללו? וגם היה קרוב למלך?

[איילהולס]

עוד דבר שלא ברור- שלמה קטן מרעואל ב4/5 שנים, [אם אני זוכרת נכון, תקנו אותי אם אני טועה ]

איך נכנס פה ילד שקטן מרעואל ב3 שנים? [מהיטבאל]

[אילת חן ויזמן]

אני חושבת שזה הבן של שלוואן.

שכן מוזכר בפדהאל שיש לו בן ולא כתוב את השם שלו.

אבל פליז אל תתעללי בו- גם ככה הוא סבל……

[db master effects]

אח של פולס?

צאצא למשפחת דאלידאן?

חני מהמם

תמשיכי!

[חני]

אני לא מגלה בינתיים מי אבא של שחריה. אבל כשאכתוב מיהו זה יהיה נחמד לראות אם הצלחתן לנחש.

רק אומר שהוא מישהו מאד חמוד וכולן תרגומנה אותי באבנים כשתשמעו את מי רצחתי בדם קר…

אבל כנראה זה התפקיד הרשמי של סופרת, להתעלל כהוגן בגיבורים ומי שעושה את זה יותר טוב, נחשבת ליותר מוצלחת…

[רחל אמסלם]

הבן של מהללאל???

הבן של יוזבד???

לא יכול להיות הבן של אלרון כי על אלרון סיפרת כבר בהתחלה….

[רעות סימינובסקי]

שניהם לא התחתנו עדיין בפדהאל, לא יכול להיות

ומי עוד חמוד יש???

[Shulamit Friedman]

בן של נאיתן? משפחה פשוטה מידי בשביל שהבן יאומץ ע”י המלך…

[רבקי ליברמן ליברמן]

מי היה בכלל הילד שהגיע אל אלרון עם פצעים וכסף בספר פדאהל??

שכחתי, או שבאמת לא סיפרו מי הוא ומה היה איתו בסוף?

[גולדי]

בסוף בסוף נאיתן סיפר שזה היה ילד שכייס משהו מהמלך כשהוא טייל ברחוב…

אז אחד מהחיילים קפץ ופצע אותו.

בקיצור… משהו שנועד למתוח…

[חני]

פרק שביעי

כל שנה כשהימים התקרבו לקראת היום הזה, הוד מלכותה נעשתה עצובה ומהורהרת.
הוד מלכותו, לאומת זאת, נעשה מתוח ועצבני מעט.
אולם בעת שכל המשפחה המלכותית עשו את דרכם לחלקת הקבר המטופחת,
פרצה הלה בבכי והתלם במצחו של איסתרק נעשה עמוק.
גם השנה הוא עשה זאת. הדליק נר קטן וליטף את האותיות היפות החרוטות, מתמסר לעצב הנוקב.
תחושה מוזרה קטפה אותו מהמצבה הקרירה.
שחריה. הוא לא נכנס. הוא ממתין להם על יד השער. ספק בנימוס מעודן ספק בריחוק אדיש.
אם היה יודע שחריה כמה חום ונוחם העניקו לו מילותיו לפני כמה שנים, כאשר היה ילדון מתוק וענק עיניים שנכנס איתם, התאבל יחד, חיבק את רגלו של המלך והבטיח שיעשה הכל על מנת לנחם אותם על חסרונו של שלמה, הוא היה נכנס גם כעת.
האם, באמת, היה נראה כמוהו שלמה אילו היה גדל?
עם מבט מרוחק ואדיש בעיניים ועם נעליים אופנתיות כל כך?
הוא אינו יודע.
ומבטו המטושטש של בנו בן החודשיים שעלה במוחו אינו יכול לגלות לו.
הלה מתייפחת לצידו. רעואל נוגע בזהירות במצבה הקרירה. מהיטבאל תומכת באמה והילדים הקטנים מנסים לקרוא מתוך הגווילים שהביאו עמם.
אולם אב המשפחה מפנה את ראשו אחורה.
מסמן לשחריה להתקרב.
“אתה לא רוצה לפגוש באחיך פעם בשנה?”
הוא סמן על הקבר. שחריה מפרגן חיוך עצוב. מהנהן בהחלטיות.
לפתע הוא נראה בסדר כל כך.
איסתרק חייך והניח את ידו על כתפו של שחריה. שריריו התקשחו במיאון אך אז הוא השתדל להרפות אותם. הם התקרבו יחד אל מיטתו הנצחית של בנו. שלוביי ידים. כן, בן. אתה בן.

“זה חייב להיות, איסתרק?” הלה רגילה לחובות המיוחדות של מלך, על כן היא נשארה שלווה למראית עין.
אולם בשקט, מאחורי המעטה האדיש היא הרשתה לעצמה לחשוש.
איסתרק, שבתקופה האחרונה עטה על עצמו את פני המצביא הקשוחות שהלה שנאה, הביט בה ברצינות.
“את יודעת שכן, הלה.
אני מלך. ומחובתי לעמוד בראש העם היוצא למלחמה.
לפחות כעת הכאב יהיה קטן יותר. קל יותר להרוג אדם שאינו מעמך.
אני אנסה קודם באיומים ובהבטחת שלום לעצור את סולג’יאר בתמיכה באוייבי,
אולם אינני תולה בכך תקוות רבות. צבא סולג’יאר מוכן וערוך למלחמה, מה שמוכיח על אי מוכנותם לדרכי שלום.”
הלה רצתה לומר לו משהו, אך אז התחרטה.
איסתרק התרכך. “מה?”
היא נאנחה. “רציתי לומר לך להזהר. אולם אין טעם. אתה ממילא לא תעשה את זה.”
הוא הביט בה במבט ארוך. מופתע מיכולתה לקרוא את תווי פניו.
היא נאנחה שוב.
הוא נכנע. ההודאה שלו הייתה שקטה. “הן רוצים את ראשי, הלה. את ראשי בלבד.
אני לא אתן לחיילים תמימים למות רק משום שאני רוצה לחיות.”
“ולכן?” קולה החריף.
“הו, לא.” הוא צחקק במתיחות.
“לא לזה התכוונתי. אני מכיר את צורך העם למלכותי. אסור לי למות עכשיו.
אני רק אצא בראש העם. בשכבה הראשונה של היוצאים למלחמה.
אני לא אעמוד מאחור כפחדן. אני אלחם על חיי ועל שלמותו של העם שלי כמו רוב חיילי ההוסטרס העומדים בחזית המערכה”
הלה הביטה בו במבט ארוך.”אתה צודק. אני לא אתנגד.
אולם רק אבקש ממך לעשות חשבון נפש עם עצמך ולברר עם עצמך כמה אחוזים מתוך הבחירה הזו הן אכן מתוך תחושת אחווה ואחריות. וכמה מהן באות מרצון נקמה וגאווה עיקשת.”
היא נעמדה “לא אפריע לך.”
כמה שלא נעים לומר זאת, רווחה לו יציאתה של הלה. וכעת, הוא הרשה לעצמו להסמיק.
כן. יש בדבריה אמת. קשה, כואבת, אבל אמת.
והיא מחייבת.

תגובות כאן.

תודה לרות רוט על ההשקעה בפתיחת השרשורים המושקעים.