עתניאל – הסיפור עצמו, לקריאה רציפה.

[רות רוט]

פרק ראשון

לא רציתי לצער אותך, לכן לא רמזתי עד כה.

אולם למרות רמת החיים הנוחה כבן אביר, אני מרגיש הרבה יותר ויקינגי מאשר כוזרי.

אינני יודע מדוע החלטת להצטרף לעם הכוזרי בעל ההנהגות המגבילות כל כך, אולם דרך החיים הזו איננה מתאימה לי.

כעת, לכשבגרתי, לקחתי אחריות על חיי והלכתי אחר נטיות ליבי.

על כן, אבקשך שלא תנקט צעדים על מנת להגבילני, ותתן בי את האמון ביכולותיי ובבחירותיי.

אל תאשים את עצמך. אינך אשם. זה אני ששלם עם עצמי ומוכן לשלם את מחיר בחירותיי.

מסור את אהבתי לאמא ולרחלה הקטנה.

ומי יודע, אולי עוד נשוב ונפגש ביום מן הימים.

היה שלום, אבי.

אלייסף

ידיים ממוללות באיטיות את הקלף. שומטות אותו ארצה בכאב וברפיון. דמעה חצופה פוגשת במכתב, במין אקורד סיום נוגה.

“אתה!” קול מגיע מאחוריו. אלרון לא מסב את ראשו אחורה. ממשיך להביט אל ההרים, מסרב לתת לאדם בעל הקול המוכר להבחין בפניו האדומות.
“שלום גם לך, מוכר מטאטאים נכבד.” קולו מריר ” האם יידרש ממני לחלוק לך כבוד, או להתחשב במעמדך כסוחר ולהמשיך לשבת על החול?”
איסתרק מתיישב על ידו בחרישיות, תנועותיו רכות, והוא משיב לציניות הכאובה שבקול חברו. “נדמה לי שבמעמדי כסוחר מטאטאים בינוני אאלץ אני לחלוק לך את הכבוד הנדרש מאדם במעמד הביניים למושל מחוז ואביר בעל שם… מה רופף את רוחך עד כדי כך שאתה מתיישב על חולות כאזארן כאחד מקבצניה, אביר יקר שלי?” ידו נחה על כתפו השחוחה של אלרון. כמעט מחבקת.
אלרון משך באפו, מעלים כל זכר לבכי קודם
“השמועות הרכלניות הגיעו כנראה גם לאוזניו של הוד מלכותו, הלא כך? אינני צריך לחזור עליהן.”
איסתרק בלע “הגיעו.”
ההבנה נפלה על ראשו של אלרון והוא התרומם במחאה “לכן יצאת מהארמון, איסתרק? לא היית צריך להשפיל כך את כבודך, בגללי.”
המלך שלח אליו מבט רך “לא הייתי צריך, רציתי.” הוא מרצין “חברים דואגים אחד לשני” חיוכו נבוך.
הניצוץ הציני כבה בעיניו של אלרון, וכעת הוא נראה פגיע מתמיד.
הם הביטו זה בזה. נותנים אחד לשני להבחין זה בדמעות וזה בהכלה השקטה.
ידו של איסתרק נשלחה, איטית, לעבר לחיו של אלרון. מנגבת דמעה חמה.
אלרון כבר לא נרתע. מתמסר, לידו של איסתרק, להבטחת האמון שבה.

והשמש השוקעת עדה לחיבוק האמיץ שחולק לו המלך, להתפרקות של האדם החזק כל כך אל תוך זרועותיו.
לנחמה.

[רות רוט]

פרק שני

המלך מחבב מאוד את גיסו . ראש מערך הסוכנים, ונציב ביטחון הפנים בארצו. אולם בראיון הנוכחי שערך לו המלך, לא עתיד לעלות על פניו שום איזכור לחיבתו זו.

איסתרק אחז את האגרת בחוזקה. שפתיו החתומות לא מראות ולו סימן אחד בנוגע לתחושותיו האמיתיות .

אולה עדיין כורע ברך. בולע את רוקו. יודע את משמעות הרגע.

” אני מודה לך האביר טרסדיאן, שמיהרת להגיע ולמסור את הדברים בעצמך. האם אתה מבין את השלכות הדברים?”

פיקת גרונו של אולה עלתה וירדה כששוב בלע את רוקו.

המלך לא ציפה לתשובה.” זוהי הכרזת מלחמה.” שקט מתוח שרר בחדר.

אולה התנשם עמוקות. “זה לא חייב להיות כך, הוד מלכותו.” הוא קם, למרות שלא קיבל רשות לכך.

“אני מאמין שישנם דרכים אחרות למנוע את תמיכתו של הסולטן במחתרת “

איסתרק ירד את המדרגה הבודדת שהפרידה ביניהם , והתקרב אל גיסו המוכשר.

“לא כשזה נוגע לרמה הרוחנית של העם שלי.” הוא לאט לפניו. מסתובב. נותן לראש מערך הסוכנים של ארצו, לראות את גבו עולה בדממה אל מקומו.

אולה השפיל את מבטו.

“האם ידועים לך, האביר טרסדיאן, מה הם מניעיו של הסולטן בתמיכה במחתרת?” אצבעותיו של איסתרק תומכות במצחו בתנועה מהורהרת .

” אכן, הוד מלכותו. בזמנים בהם שלט יוסף על כוזר החדשה, הוא אפשר גם כניסת סוחרים שאינם מבני בריתנו לעולם המסחר, מה שגרם לתרבות חדשה של מסחר חופשי, – ממנו נהנה שליט סלג’ואר בעיקר .

הוא השקיע כמויות אדירות מכספי ממלכתו עבור מסחר עם יוסף, אך כאשר נפלה כוזר החדשה, הפסיד הסולטן את כל הכסף שהשקיע בה , ומדובר בהון עתק.”

אולה נשם לרגע, ואיתסרק ניצל את ההפוגה, מנפנף בידו בקוצר רוח לא אופייני.

“את כל זה אני יודע. כלכלת הסולטנות המבוססת בעיקר על המסחר הזה קרסה, וכידוע לכולנו היא מתמודדת מזה שנים עם מחסור רב.

אדוניה, אשר לצערנו אינו טיפש, קלט את רצונו של הסולטן לחזור לימיו הטובים והבטיח לו שאם יצליח להשתלט שוב על כוזר החדשה, הוא יחזיר לו את כל

כספו, ואף יחדש את מדיניות הכלכלה פתוחה. וכמובן “המשיך איסתרק בלעג דק,

“הסולטן רודף הבצע, יסכים לכל גחמה שלו. כמה לא צפוי…”

אולה נבוך. הוא לא היה רגיל להתנהגויות כאלה מצד מלכו, אותו אהב והעריץ.

למזלו מישהו מאחורי כסאו של המלך חסך לו את הצורך לענות, והציע בשקט. ” אולי פשוט יהיה כדאי לאפשר בגבולות מסוימים את חופש המסחר עם הנוכרים, – ובעקבות זאת – עם סלג’ואר,” הוא עצר לרגע, “ולגרום לסולטן להפסיק לחשוב על תמיכה ביורשי דיאלידאן.”

המלך קפא על מקומו , ואז סובב את ראשו.

“כנראה שאינך מבין מה הייתה מהות המלחמה ביני לבין יוסף דיאלידאן , ואת ההבדל הדק הזה, בין לשמור מצוות , לבין לחיות אותן. ” הוא נחרץ. בהחלט.

“דרכך אכן נוחה יותר, מתפשרת, אולם דרך התורה האמיתית, אינה קלה. ” מאורעותיו בתקופת השבי צפו ועלו לנגד עינו.

“אני, איני מחפש שום קיצור דרך . מי שמחפש אותה , שיתכבד וילך למחנהו של אדוניה.”

הוא עוצר, מתלבט לשניה, ואז ממשיך. “צר לי, האציל דיראן, אתה בן לוויה נפלא, אולם אדם שלא חש את הדקות הזו , לא יכול להימנות בין אנשי פמלייתי הקרובה. אתן לך מכתב המלצה שיסייע לך להתקבל כבן לוויה לאביר כלשהו, אבל אני אינני מסוגל לסבול זאת.

ברכת ה’ תלווה אותך בכל אשר תפנה. היה שלום.”

הוא מסתובב חזרה לאולה שעדיין ממתין שם. מצב רוחו אינו שפיר. רוצה לסיים את העניין כמה שיותר מהר.

“טוב שהגעת לעיר הבירה , אולה, נוכחותך תסייע לנו מאוד בתקופה הקרובה. אינני חושב שיהיה קשה להשתלט על הסולטנות. היא מתפוררת מבפנים, ודיזר יצליח למצוא פרצות בהגנה שלהם.

לעומת זאת , על המורדים יהיה קצת קשה יותר להשתלט . איננו יודעים מי מהאנשים שאנו רואים ברחוב, אכן נאמנים לנו, ומי מהם שרוצים לחזור לרמת החיים הנוחה שהייתה להם בארצו של יוסף,

אולם את אדוניה, אנו נמצא.

ועד שראשו לא יגיע הנה, נעוץ על כלונסאות , לא אנוח ולא אשקוט על מנת להחזיר לארץ הזו את שלוותה האבודה.”

כששב אולה למעונו, ידע שזמנים חדשים נכונו להם. נחושים, וקשים מתמיד. אך עם כל זאת גם ידע שהניצחון קרוב. יותר מאי פעם.

[רות רוט]

פרק שלישי

הוא בחור טוב. עתניאל יודע שהוא כזה. מדקדק בהלכה, מוכשר ומוצלח.

מדוע, אם כך, הוגן מצידו של דוד, לכנות אותו כך?

האם יש משהו בדבריו הוא אכן רודף כבוד ושליטה?

הוא חביב. ויש רבים שמעריכים אותו ורואים בו דמות להשראה. אולם, האם הוא יכול להיות בטוח שהוא אכן עושה את כל מעשי החסד שלו רק משום שהוא רוצה להיטיב לבריאותיו של הבורא? האם אין בכוונותיו שום שמץ של רצון שישימו לב כולם שהוא עושה כעת חסד?

זו שאלה קשה מידי. ולא הוגנת. שכן, גם אם יש בדעתו מעט זחיחות על העובדה הזו, הקטנה, שהוא מתזמן את ההערצה אליו, זה לא אמור להפריע לעובדה שהוא אוהב לסייע ולעזור לאנשים. אוהב באמת, במקביל לטובות לנוספות שהוא מקבל בו זמנית.

האם העובדה שהוא נהנה מטובות מסוימות הופכות את המצוות הרבות שהוא עושה לחסרות ערך?

ומה אם הוא נעזר במידותיו הרעות כדי לשכנע את יצרו לעשות את ציוויו של הבורא?

האם זה הוגן גם אז לכנות אותו כגאוותן ורודף כבוד?

לא, כנראה שלא. אבל המגמה. היעד אליו תביא אותו הדרך בה הוא צועד כרגע.

הוא נזכר בשאול. בנו של אדוניה, מנהיג המרד. את התיעוב שחש כלפיו מאז הבין כי בן המנהיג משלם למשוררים ולזמרי רחוב שיכתבו שירים המהללים ומפרסמים את טוב ליבו ונדיבותו ברבים.

האם לשם הוא עתיד להגיע אם לא ישנה את הרגליו הרעים הללו?

האם יהפוך מבלי משים את הגאווה מאמצעי למטרה?

אולי. ודכדוך קל אופף אותו.

האם יאלץ מעכשיו לוותר על ההנאה שלו מהמצוות? מההרגשה המרוממת שמגיעה, אולי, מההרגשה שמסתכלים עליך, אולם היא גורמת למצוות להיות מרוממות יותר ומלאי כוונה וחיות?

אם הוא לא רוצה להיות כמו שאול דיאלידאן בעוד כמה שנים, כמו מי הוא כן רוצה להראות?

ההרגשה משונה, וכואבת. אולם הוא אינו מוצא, כרגע, שום אדם בסביבתו הקרובה שהוא רוצה להיות כמוהו. רוצה באמת.

ועד כמה שהוא מעריץ את אביו. בנקודה הספציפית הזו הוא יעדיף לחפש דמות אחרת לחיקוי.

ואין לו מי.

[רות רוט]

פרק רביעי

שש השנים שעברו מאז לא הצליחו לחקות את ארשת החורף הקשוח שעטתה על עצמה כוזר.

הוא אוהב את החורף, את הצלילות שמשרה הקור על מוחו.

את היופי הבראשיתי שמתגלה בכל פסיעה, את האושר המזוקק שמגלים הילדים כשהם פוגשים בעוד בוקר מושלג.

הוא יצא איתם, אז, צופה בצחוק קל במלחמות השלג שביצעו. מציבים לעצמם כמטרות את חיילי המשמר, למרות גערותיו.

הוא התיישב באנחת צחוק לאחר שהובס על ידי מהיטבאל בקרב השלג.

היא הופיעה פתאום. הגישה לו כוס חמה. הוא חייך אליה “ואחר כך יגידו שאני זה שמנהל את הממלכה. מה כוזר הייתה עושה בלעדייך?”

הלה צחקקה בביטול והתיישבה על ידו. “אני אוהבת שאתה משתחרר ומשחק איתם… תראה אותו”

היא החוותה אל עבר שחריה שיידה כדורי שלג גדולים אל עבר רעואל, פניו משולהבים, מלאי רגש.

איסתרק חיבק בידיו את הכוס והביט בה בפליאה “מה איתו?” קולה הטעון הטריד אותו. מורה לו להתרצן.

“הוא אחר, איסתרק.

רעואל, מהיטבאל, דנאל, עלווה וידידיה היו, אולי, מסוגלים להבחין ברגשות מוסווים בעדינות. אבל הוא? תראה אותו.”

שחריה חיבק בחזקה את ידידיה. דגדג אותו עד קוצר נשימה.

“הוא פצצה של רגש. הוא צריך יחס אחר.” אצבעותיו של איסתרק התהדקו סביב הכוס. “לא נאה להבדיל אותו מבין הילדים האחרים.” מבטו מוטרד, מנסה לרדת לסוף דעתה של רעייתו.

“הו, לא” היא היטיבה את שמלתה ולגמה מדודות מהמשקה החם “הוא ילדי לכל דבר, ולא אעדיף ילד אחר עליו. אולם טפשי יהיה בשל כך, להתעלם מהצרכים המיוחדים שלו ומהעובדה שהוא שונה מהם.”

“הוא שונה במיוחד.” הודה איסתרק. לתוך כוס המשקה שלו.

היא לא נבהלה. “שונה זה לא רע, זה אפילו טוב, כשיודעים לקבל את זה.” היא עצרה לרגע. נושמת עמוקות. “אתה תוכל לעשות את זה?” בקשה בעיניה. ניכר שהנושא חשוב לה. חשוב ממש. עד כדי כך שידיה רעדו קלות.

“את מה?” גלים של חוסר נוחות עלו בגבו. יודע מה תהיה התשובה. מנסה להכין תגובה הולמת. הוא לא מסוגל, פשוט לא.

“להביע בצורה מוחצנת יותר את רגשותיך כלפיו, כלפיהם בכלל.” קולה שקט. נסער, יודעת את סערת הרגשות שהעמיסה על גבו של בעלה.

הוא בלע את רוקו בחזקה, ההאשמות היו חזקות מדי.

הוא ניסה שרגשותיו לא יראו על פניו.יודע שנכשל.

“אני מלך, הלה, אני לא יכול להביע את רגשותיי בצורה עממית כל כך… אני” הוא העביר יד על עיניו.”אני לא רגיל לזה, הלה, זה מרתיע אותי.” הוא הודה בשקט. הלה העריכה את זה. מכירה בערכה של ההודאה הפשוטה הזו.

“אתה מלך.” הסכימה איתו הלה. עקשנות בקולה. “אבל קודם כל אתה אבא.”

הוא הרים אליה עיניים כל כך פגיעות שהלה נרתעה על מקומה. “את חושבת שהם לא מקבלים ממני מספיק חום ואהבה?” היא לא ענתה.

איסתרק בלע את רוקו פעם ופעמיים.

ובפעם השלישית הוא הרים את מבטו. עיניו בהירות מאי פעם. “אני אעשה את זה.”

המילים הפשוטות האלו קטנות מדי בשביל להסביר את הרגשות הרבים שיצרו.

“אבא” רעואל הגיח מאחורי העמוד מאחוריו ציטט למשפטיהם האחרונים “אני יכול להיות הראשון שמנסה את זה?” דמעותיו המודחקת מעבות את קולו.

איבריו של איסתרק זעקו במחאה אולם הוא הנהן. “בוא בן.” הוא עטף את בנו בזרועותיו וניגב את הדמעות שהצטברו על קצות עיניו של רעואל, מרוגש, הרים אל הלה הגאה חיוך מאושר, נדהם.

בהתבוננות של שש שנים אחרי הוא יכול להניח את אצבעו על נקודה זו על ציר הזמן. בה הוא הפר, מבלי משים, מן חוק בלתי כתוב למלכי כוזר לדורותיהם. אבל הוא אוהב את השינוי הזה. המבדיל בין עבודתו כמלך לבין היותו איש משפחה חם.

ללא כל גינונים בין אב לבנו שלא בציבור

אולם למרות השינוי החד, גיל ההתבגרות העוצמתי לא דילג על שחריה. והוא אינו יכול לדעת ,שחריה, כמה הוא מזכיר לו כך את אביו, כשהוא כולא את רגשותיו הסוערים מאחורי מבט אדיש, ואיסתרק אוהב אותו כל כך ברגעים אלו. כשסנטרו זקוף בתנועת התרסה. הוא מתגעגע לאביו של המתבגר הצעיר, מתגעגע ממש.

[רות רוט]

פרק חמישי

הוא לא אוהב את התפקיד שהטילו עליו אביו ושלושת המפקדים הנוספים של המחנה,

ואפילו העובדה שהמנהיג בכבודו ובעצמו נתן את ידו על המהלך וברך אותו בדרך צלחה לא מצליחה לעורר את רצונו לבצע אותו.

עתניאל מעריץ את אביו. אפילו מאד.

אבל להסכים בשל כך לרצוח? את מלך האדמות הללו?

אביו לא אהב את המילה הזו. הוא טען שבשל כל האירועים האחרונים יש להם את כל הזכיות לעשות זאת ולקרוא לזה התנקשות חוקית לגמרי.

הוא מאמין באביו, ומאמין ברעיון המרד, אולם הוא לא מוצא הגיון רב בתכנית.

אז נכון שטובי המוחות ישבו עליה ומצאו תשובות לכל השאלות, זו תכנית שתפורה עד הפרט האחרון. אך בסופו של דבר הוא זה שיעמוד באמצע ויחטוף, על כל צרה שלא תבוא.

הרי היו כל כך הרבה נסיונות התנקשות במלך. ועם כל הכבוד, והוא רוחש כבוד לא מבוטל לכשרונותיו, הוא לא מאמין שמהללאל ודיזר המפורסמים היו פחות מוכשרים ממנו, והם לא הצילחו.

האם הוא באמת האדם הכי מתאים? הוא זה שבעזרת הקסם האישי הרב שאפף אותו יכולת המשחק שלו יצליח להביא את הניצחון לאנשי המרד?

אבי יהיה גאה בו. מאד. הוא יקבל אולי גם אבירות ותפקיד שר משפיע בממלכה החדשה שתקום תחת שלטונו של אדניה דיאלידאן, היורש החוקי של חצי הממלכה הזו.

אבל בסוף- הוא זה שישאר עם טעם הבגידה באנשים שהפקידו את סדותיהם בידיו ועם הדם על הידיים.

הוא זה שלא יהיה מסוגל להביט על עצמו בראי.

והבגידה תהיה בעיקר- בעצמו.

[רות רוט]

פרק שישי

כאב מעולם לא היה אצלו גורם בעל משמעות.
אבל הנאמנת הייתה הגבוהה ביותר ברשימת הערכים שלו. הגבוהה ביותר.
לכן, אולי, הוא נתקף כאב כל עת שהחוקר הגבוה בעל המצח הרחב והפנים הגלוית נכנס לתאו.
הוא גילה מזמן ששוביו הם כוזרים בני דת משה, למרות ששיטות החקירה שלהם מתאימות יותר לברברים בצפון.
אבל החוקר ההוא היה שונה. מאיים למוסס את כל חומות ההגנה שעטה על עצמו.
“אוי, נער” הוא קרב אליו. עוצר את הדם שזרזף מחתך מעל גבתו הימינית, ארשת רחמים על פניו.
“כמה עצוב שהגעת למצב הזה. מדוע לך? זה מה שמגיע לאביך? להתייסר במחשבה שבנו ערק עבור חיים של שקר?” הוא שתק. אנחה קרעה את קולו.
“אני ראיתי אותו אתמול. צל אדם הא נהיה. המלך אסר עליו לשבת עליך שבעה, אבל זה מה שהוא רצה לעשות. הוא מיאש. אני לא אתפלא אם מתוך צערו הוא יעשה מעשים פזיזים. האם זה מה שאתה מייחל לו?”
המילים כאבו לו. פיזית. הוא נאלץ לכל כוחותיו כדי לא לדבר. ליבו נקרע.
החוקר ראה זאת, מתאמץ שלא לחייך בסיפוק. עוד מעט לחץ בכיוון הזה וחומות ההגנה שלו יפרצו.
“ומה באשר לאמך?” הוא שתק דקה ארוכה. נותן לאלייסף להתייסר בשקט. מנגב את פניו המדממות והמזיעות בכאב. תנועותיו רכות. ממשיך בשקט
“אשתי אומרת שהיא נפלה למשכב. שהיא מתחילה לאבד את שלוותה ושמחת חייה. האם אתה יודע מה זה לאבד ילד? הפכת את הוריך להורים שכולים בעודך חי. ייסורי המצפון אוכלים אותם. מקלפים אט אט את שפיותם.
זה מה שאתה מייחל להם?”
“די!” הוא לא מאמין ששאגה כזו יכולה לצאת ממנו כשהוא כל כך חלש.
“עזבו אותם. הם לא אשמים!” הוא התפרק לבסוף בבכי. האציל החוקר הביט בו כשחיוך קטן חוצה את פניו.
“נכון. הם לא אשמים. אתה זה שאשם. אתה יכול לעצור את הסבל הזה על הוריך. אתה רק צריך לענות כמה תשובות קטנות ואז- נודיע להוריך שאתה לא ברחת ואתה שבוי אצלנו- ובעד כמה פראררכים נחמדים נשחרר אותך לחיים שמחה ולשלום. אתה זה שאחראי לסבלם של הוריך, זה אתה בלבד.”
הכאב שרט את קולו של אליסף “אני לא יכול אני נשבעתי אמונים להוד מלכותו. אני לא יכול לחשוף את סודותיו. אני מצטער”
האציל בלע את רוקו בעצבנות “הוא יבין, איסתרק יבין. גם הוא עבר שבי. הוא יבין את זה “
אליסף עצם את עיניו ונשען אחורה על הקיר.
זה כואב. זה שורף אבל… “אני מצטער, אבל אני נשבעתי לחייו של איסתרק. אני ערב לשלמותו של העם הזה תחת שלטונו. אני חייב להם עוד לפני שאני חייב להורי…
אני אוהב אותם. וליבי נקרע בבחירתי זאת. אבל בסוף, הוריי יהיו גאים בי. זה המעשה הנכון, ואני נאמן עד הסוף.”
פניו של החוקר נעשו אדומים. זה היה כל כך קרוב. עוד רגע והוא היה חושף הכל.
הוא כולא את הנהמה שרצתה לצאת ומסנן בשפתיים חשוקות “זכור כי שפיותם של הוריך בידך. ולא, הם לעולם לא ידעו שזו הייתה בחירתך והם ל יהיו גאים בך. לעד הם יחשבו שברחת כמוג לב. זכור לאיזה עתיד אתה גוזר את חייהם של הוריך. זה לא נגמר “
הוא טרק את הדלת מאחורי גבו ,מתנשף .
בתוך התא עשה אליאסף את אותו הדבר ונשיפותיו שלו היו עוצמתיות וכואבות. הוא הצליח. זה היה קשה וכואב אבל הוא נאמן עד הסוף.
והשם יודע. וגאה בו. הוא בטוח.

[חני]

פרק שביעי

כל שנה כשהימים התקרבו לקראת היום הזה, הוד מלכותה נעשתה עצובה ומהורהרת.
הוד מלכותו, לאומת זאת, נעשה מתוח ועצבני מעט.
אולם בעת שכל המשפחה המלכותית עשו את דרכם לחלקת הקבר המטופחת,
פרצה הלה בבכי והתלם במצחו של איסתרק נעשה עמוק.
גם השנה הוא עשה זאת. הדליק נר קטן וליטף את האותיות היפות החרוטות, מתמסר לעצב הנוקב.
תחושה מוזרה קטפה אותו מהמצבה הקרירה.
שחריה. הוא לא נכנס. הוא ממתין להם על יד השער. ספק בנימוס מעודן ספק בריחוק אדיש.
אם היה יודע שחריה כמה חום ונוחם העניקו לו מילותיו לפני כמה שנים, כאשר היה ילדון מתוק וענק עיניים שנכנס איתם, התאבל יחד, חיבק את רגלו של המלך והבטיח שיעשה הכל על מנת לנחם אותם על חסרונו של שלמה, הוא היה נכנס גם כעת.
האם, באמת, היה נראה כמוהו שלמה אילו היה גדל?
עם מבט מרוחק ואדיש בעיניים ועם נעליים אופנתיות כל כך?
הוא אינו יודע.
ומבטו המטושטש של בנו בן החודשיים שעלה במוחו אינו יכול לגלות לו.
הלה מתייפחת לצידו. רעואל נוגע בזהירות במצבה הקרירה. מהיטבאל תומכת באמה והילדים הקטנים מנסים לקרוא מתוך הגווילים שהביאו עמם.
אולם אב המשפחה מפנה את ראשו אחורה.
מסמן לשחריה להתקרב.
“אתה לא רוצה לפגוש באחיך פעם בשנה?”
הוא סמן על הקבר. שחריה מפרגן חיוך עצוב. מהנהן בהחלטיות.
לפתע הוא נראה בסדר כל כך.
איסתרק חייך והניח את ידו על כתפו של שחריה. שריריו התקשחו במיאון אך אז הוא השתדל להרפות אותם. הם התקרבו יחד אל מיטתו הנצחית של בנו. שלוביי ידים. כן, בן. אתה בן.
*
“זה חייב להיות, איסתרק?” הלה רגילה לחובות המיוחדות של מלך, על כן היא נשארה שלווה למראית עין.

אולם בשקט, מאחורי המעטה האדיש היא הרשתה לעצמה לחשוש.
איסתרק, שבתקופה האחרונה עטה על עצמו את פני המצביא הקשוחות שהלה שנאה, הביט בה ברצינות.
“את יודעת שכן, הלה.
אני מלך. ומחובתי לעמוד בראש העם היוצא למלחמה.
לפחות כעת הכאב יהיה קטן יותר. קל יותר להרוג אדם שאינו מעמך.
אני אנסה קודם באיומים ובהבטחת שלום לעצור את סולג’יאר בתמיכה באוייבי,
אולם אינני תולה בכך תקוות רבות. צבא סולג’יאר מוכן וערוך למלחמה, מה שמוכיח על אי מוכנותם לדרכי שלום.”
הלה רצתה לומר לו משהו, אך אז התחרטה.
איסתרק התרכך. “מה?”
היא נאנחה. “רציתי לומר לך להזהר. אולם אין טעם. אתה ממילא לא תעשה את זה.”
הוא הביט בה במבט ארוך. מופתע מיכולתה לקרוא את תווי פניו.
היא נאנחה שוב.
הוא נכנע. ההודאה שלו הייתה שקטה. “הן רוצים את ראשי, הלה. את ראשי בלבד.
אני לא אתן לחיילים תמימים למות רק משום שאני רוצה לחיות.”
“ולכן?” קולה החריף.
“הו, לא.” הוא צחקק במתיחות.
“לא לזה התכוונתי. אני מכיר את צורך העם למלכותי. אסור לי למות עכשיו.
אני רק אצא בראש העם. בשכבה הראשונה של היוצאים למלחמה.
אני לא אעמוד מאחור כפחדן. אני אלחם על חיי ועל שלמותו של העם שלי כמו רוב חיילי ההוסטרס העומדים בחזית המערכה”
הלה הביטה בו במבט ארוך.”אתה צודק. אני לא אתנגד.
אולם רק אבקש ממך לעשות חשבון נפש עם עצמך ולברר עם עצמך כמה אחוזים מתוך הבחירה הזו הן אכן מתוך תחושת אחווה ואחריות. וכמה מהן באות מרצון נקמה וגאווה עיקשת.”
היא נעמדה “לא אפריע לך.”
כמה שלא נעים לומר זאת, רווחה לו יציאתה של הלה. וכעת, הוא הרשה לעצמו להסמיק.
כן. יש בדבריה אמת. קשה, כואבת, אבל אמת.
והיא מחייבת.

אשמח לתגובות בשרשור המיועד לתגובות.

מה אתם אומרים על הפרק?

[חני]

פרק שמיני

עתניאל טיפוס לוחם מטבעו. והעובדה הזו בנוסף להכשרה שקיבל גרמה לו להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו בצורה כזו שלא יחוש בהן כלל בעת הצורך.
אולם בכל זאת, צרם לו האופן בו עשו שימוש חופשי מפקדי המרד ברגשותיו.
“התכנית של אביך מצויינת, עתניאל יקירי. אתה אכן האדם המתאים ביותר לתפקיד.
איש מלבד בנה של האבירה מקאן לא יוכל להתקרב מרחק נגיעה מהמלך”
תמנע יקטן, אחד ממנהיגי המרד הלא אהודים, זחוח כתמיד.
וכשציין את מילים האחרונות, הדגים בידו על צווארו כמה המרחק הזה יהיה קטן, בתנועת שחיטה שלא הייתה מביישת שודד ים ממוצע. וההדגמה הבחילה אותו.
ענין אחד הוא להתנקש למען המטרה. וענין אחר זה להינות מהמטלה.
לכן, אולי, הוא פנה למפקדו הישיר. מתאמץ שלא יראו על פניו את סלידתו “מהן הפקודות?”
אולי המפקד שלו פיקח יותר מהאחרים ואולי סתם הוא מכיר אותו, אבל תלם קטן התמקם על מצחו שעה שענה. “היבשות?” הוא נעץ בו מבט מוטרד. כן. אין מה להתלבט. הוא פשוט מכיר אותו.
בתור רווק ללא קרובים בעיר, עדיה התארח בביתם לעתים קרובות. והוא מכיר את האובססיה שלו אחרי צדק.
“הפקודות היבשות הן לשלוח איגרת מרגשת לבית אמך בה אתה טוען שכעת, לכשבגרת, והנך ברשות עצמך, חושק אתה להתאחד עם אמך מולדיתיך. זו בקשה הומניטרית. הלא כך?” קולו נטף ציניות טהורה אולם פניו רציניות.
“מארמון מקאן קל הרבה יותר יהיה לך לפעול.
כמובן שיתדרכו אותך בצורה עמוקה ומייטבית יותר, אולם כעת, אנחנו צריכים רק את הסכמתך הכללית למהלך.”
“והפקודות הלא יבשות?” הוא הפתיע את המפקד שמצידו החזיר מבט יציב ולא ענה.
עתניאל נכנע ראשון למלחמת המבטים. “אחשוב על כך.”
היציאה לא הייתה מנומסת ואלגנטית כלל. אולם היה נחוץ לו קצת שקט, חושך, ואוויר.
הוא צייתן, ושקט, בדרך כלל, ועל כך גאוותו.
אולם כעת משוכנע עתניאל שהתכנית שהציע אביו למחתרת איננה תמימה כלל.
יש לו מטרה. והוא יודע מהי.
אביו משתמש במשאבי המחתרת גם כדי להסב נקמה עצמתית דרך אגב.
נקמה ישנה. שהזמן לא הכהה אותה.
הוא אוהב את אביו. אפילו מעריץ. ומגבה כל תכנית שתצא תחת ידיו.
ומי הוא שיעמוד בין אביו לבין הנקמה לה חיכה שנים רק משום שהוא מרגיש לא מוכן?
כמה היה נותן כדי שלא רגשותיו הן אלו שיכריעו בין הצלחה לכישלון?
הוא חלם על הפגישה הזו מאז היה ילדון בן שבע.
שנים הביט על אמהותיהן של חבריו ודמיין את אמו- שלו.
הוא זוכר רק את דמותה מטושטשת, נותנת לו נשיקת לילה טוב. אבל לא מעבר לזה.
הוא לא חלם שיום יבוא ולא סתם שיאפשרו לו לפגוש אותה אלא ישלחו אותו כמעט בלי לחשוב על כך שיש גם אותו בפסיפס המושלם הזה של התכנית המדוייקת.
הם לא יודעים, האנשים ששלחו אותו, כי בשבילו התכנית תהיה יותר מטבעית.
כי זה, בעצם, מה שהוא משתוקק לעשות. ומרגיש פחד עצמתי כל כך. כמו שלוחם כמוהו לא אמור להרגיש.
מישהו יצא מאוהל הפיקוד. עדיה. “עתניאל? אני מצטער שהייתי צריך להנחית עליך כך את הפקודות.”
מזמן הבין עתניאל שהיחסים בינו לבין עדיה הם לחלוטין לא יחסי מפקד- פקוד.
גם בשל ההרכב הלא רשמי של מחתרת, וגם כי בתור הבן של אביו היחס אליו שונה, אולם גם משום שהם הצליחו ליצור חברות נעימה.
תמיד חלם עתניאל על אח גדול ותמיד חלם עדיה על אח קטן. זה פשוט הסתדר להם יפה מדי.
“אני מבין את זה. יש לי אמא. המפקדים שם אולי שכחו את זה. אולם היא לא רק אובייקט שלך. היא אמא שלך.”
פניו של עתניאל עטו מסיכה אדישה. עדיה צחקק בהבנה. וטפח על שכמו.
“אבל יהיה בסדר. אני בטוח שתתגבר על זה. אתה לוחם קשוח” הוא נעץ בו מרפק ידידותי.
“ואם לא?” עתניאל לא התרכך. אולם קולו, במפתיע לא חזק וצלול כמו שציפה. עדיה הרצין.
“מה אם ברגע האמת לא אצליח לעשות זאת, מה אז?”
עדיה השיב בזהירות “אני מאמין שאביך ימחל ויבין אותך” עתניאל הנהן.
“כן. אבי יסלח לי בסופו של דבר. בכל זאת, אני בנו. אולם מה עם שאר המפקדים? מה עם המנהיג?”
עדיה שתק.
ברגע הראשון הוא פתח את פיו בנסיון להגיב דבר מה, אולם אז חדל. עתניאל צודק. הם לא ישכחו זאת. וזה לא יגמר טוב.
“הם לא שואלים” הוא המשיך וקולו חרישי “הם לא באמת שואלים לרצוני. זו הייתה פקודה. ואין לי ברירה אחרת אלא לחזור עם זר הנצחון. אז אני מקבל אותה מחוסר ברירה אחרת.”
עדיה נותר עוד רגע אחד. אולם אז, משום שלא היה לו משהו חכם לומר, הוא חזר בלי לומר מילה לאוהל הפיקוד.
אולם פסיעותיו כבדות

[חני]

פרק תשיעי
עד כה הוא שמע על הצעיפים הצבעוניים החביבים על שחריה רק ממשרתים מאחורי גבו וממחנכים טרדניים.
אולם כעת הזדמן לו לראות אחד כזה, ממש מולו.
שחריה איחר לארוחת הערב. אולם איסתרק העדיף להבליג.
הוא היה מסוגל לשתוק גם על הצעיף החצוף והעדכני ולסמן זאת לעצמו לטיפול מאוחר יותר,
אולם נראה שעם החופש שנתן לעצמו שחריה כשהניח לאביו להבחין בצעיפו החדש, הותר הרסן גם מעל דעותיו ומחשבותיו האמיתיות.
הוא רצה לרמוז לו, בעדינות, שסגנון הלבוש הזה אינו מקובל עליו ואינו הולם, על פי דעתו, בן מלך. על כן גישש בזהירות.
“האם אין חם לך כעת?”
נראה ששחריה חיכה לסיבה להתפרץ ולהתריס בגלוי כלפיו.
הוא נגס מעדנות באומצת הבשר שבצלחתו. “האם באמת איכפת להוד מלכותו משלמותי הגופנית ומבריאותי או שהוא רק דואג לשלמותי הרוחנית, שאלך לפי התלם, כנסיך לדוגמה?”
בשולחן התרחשה דקה ארוכה של דממה. שקט צורם.
הוא אמור להגיב על החוצפה. אבל הוא רק שומט את סכינו ומזלגו על הצלחת בנקישה. הדרך המנומסת והאצילית להביע מורת רוח.
אבל רעואל, בן טוב שכמותו, התרומם בסערה, כשהוא דוחה את צלחתו קדימה.
“סלחו לי, אחזור עוד כמה רגעים.” הוא נפרד מהם בנימוס מזויף וגרר אחריו את שחריה לקצה האולם.
הוא שם לב מזמן שמאז נישא רעואל, הוא לוקח על עצמו אחריות רבה. רבה מדי, על פי דעתו.
רעואל אינו אמור להתמודד עם מריו של שחריה.
זה התפקיד שלו. ואסור לו להתחמק ממנו.
ולו למען ילדיו, המביטים אחר הנער המתווכח עם אחיהם הגדול בכעס אגור היטב.
הם צריכים אבא חזק. אבא רך וחם, אבל חזק.
גם שחריה צריך אבא חזק. בעיקר שחריה. הוא מנסה אותו, בוחן אותו, הוא צריך להגיב בהתאם.
הוא קם והתקדם לעבר השניים המתווכחים בלחישות צעקניות. “איך אתה מסוגל להתחצף כך לאביך? מה הוא עשה שמגיע לו את חוסר הכבוד הזה?”
“הוא לא אבי.”
“אני כן” איסתרק התערב בשיחתם והניח יד כבדה על כתפו של שחריה, מביט לו בעיניים. “אני כן אביך. נדון על כך מאוחר יותר ובפורום מכבד יותר.” הוא סימן בעיניו לרעואל שיחזור למקומו. “אבל עד אז, אינני מאפשר לך לא להתחצף ולא ללבוש את סגנון הבגדים הללו. הייתי מובן מספיק?”
שחריה לא הגיב, אבל איסתרק התעלם מהמבט הממאן וחזר למקומו בביטחון שהפקודה תתבצע.
כשהתיישב בחזרה, הביט בילדיו. שלווה ובטחון על פניהם, הוכיחו לו שעשה את הצעד הנכון כעת.
כעבור כמה דקות חזר גם שחריה אל השולחן.
הצעיף אינו עוטה את צווארו.
אבל איסתרק ידע שבקרב הזה, אולי, הוא ניצח. אבל את המלחמה, קשה יהיה לנצח באותה דרך.