כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
פסח תשפ”ג
-
פסח תשפ”ג
הן אמרו לי שאני יכולה, מסוגלת, אבל אני צריכה להתכוונן לזה. בלבוש, בהתנהגות, בשפת הגוף, מבחינה רגשית, לא לשדר מסכנות משום כיוון, לא לדבר בקול חלש לא לשבת בתנוחה כפופה ואלה רק דוגמאות, לא כל מה שקביל בהוסטל, קביל גם בקהילה. הבעיה היא שדוגמאות נוספות אין לי אז לא בדיוק הבנתי את העיקרון, כן גם דיברו על תקשורת נעימה ולא תוקפנית, אני משערת שבדבריה אלו, התכוונה רותי לשיחה שלי עם אבישג לפני שבועיים, שאז אמרתי לה שנפגעתי מדברים שאמרה לי, וכשאמרה לי אמרתי את זה לטובתך כדי לנער אותך קצת, אמרתי לה שגם פנינה התכוונה לטובה כשפגעה בחנה…
מבחינה תפקודית הן יודעות שאני יכולה לצאת לחיים בקהילה.
יש לי רושם לאחר השיחה הזאת שלמרות כל הדרך שעשיתי מאז שנכנסתי להוסטל ועד היום, אסור לי לטעות, וגם אבישג אמרה את זה בעצמה, העולם לא סולח על טעויות, ברגע שעשית טעות את מסומנת, ואין דרך חזרה.
מה היא רוצה לעשות בזה? לירא אותי? לייאש אותי? להגיד לי שאין לי סיכוי? אני הרי לא יכולה שלא לטעות, אני בן אדם, לא מלאך, לא שרף ולא כרוב, וגם לא אהיה. אפילו שכתבתי ספר וערכתי (עם עזרה) ערב השקה מהמם, עדיין אני בן אדם. (ואולי פחות מזה?)
אומרים לי שרואים עלי שאני משוגעת. באמת? איך נראים משוגעים? אני יודעת שאני משוגעת. זה לא חדש לי, אבל אני מחביאה טוב-טוב את הקרניים ואת הזנב, אני מסתכלת במראה ולא רואה אותם. אז מה זה אומר? שלאנשים יש רנטגן במקום עיניים? או שיש להם מכונת שיקוף כמו זאת שיש בשדה התעופה ובתחנה המרכזית ובכניסה לכותל, ואולי רואים קצה של קרן או שערה מהזנב מה שאני לא הצלחתי להחביא כל כך וככה יודעים שאני משוגעת.
אז איך אני אמורה להיראות “לא-משוגעת” איך נראים אנשים לא משוגעים? מה ההבדל בינינו?
טוב, אם הייתי לובשת בגדים מלוכלכים, לא תואמים לעונה או לצבעים, ישנים מאוד, מרופטים או בלואי סחבות, או בגדי שבת ביום חול, או בגדי יום חול בשבת, הייתי מבינה שזה בא משיגעון. אבל עכשיו, מה? מה לא טוב בחולצות מתמנון וחצאיות לייקרה? מה רע בחולצות מיד שנייה?
אני יודעת שמאז שהספר שלי יצא לאור, כל הלחשושים והצחקוקים על חלומות יוסף שלי היו אמורים להיפסק, פתאום הדמיון הפך למציאות. חלומות יוסף קרמו עור וגידים וקמו לתחייה. אבל מאז תפסה הביקורת תאוצה. שהחליפה את כל הנ”ל. אם את כותבת ספר אז איך את מגלה קוצר רוח מול בנות נוספות, איך את מעיזה להעיר לעובדת סוציאלית, את עפה על עצמך יותר מדי. צריך לקצץ לך את הכנפיים…
ואולי ושמא לא מתאים להם שמישהי שכתבה ספר ומוסרת הרצאות, והולכת לכתוב עוד שני ספרים תגור אצלם בהוסטל? אז כדאי לחשוב על זה לנסות להיכנס לראש שלהם ולהבין. אולי הם באמת מתכוונים לטובה ומרגישים גאווה על כך שסופרת הייתה גרה בצל קורתם? אני מעדיפה ללכת על החיובי, אני חושבת שזה כבוד בשבילם שמישהי שגרה אצלם כתבה ספר.
אני עכשיו לומדת להכיר בערך שלי, כן, אני יכולה, מסוגלת, כתבתי ספר, ולא סתם ספר, אלא אחד כזה שיש בו המון השראה ומוסר השכל, למרות שאני לא דוחפת את זה בכוח, ולא מאכילה בכפית את הקוראים.
אז כן, מה שקורה איתי שאני נעה בין שני קצוות. מבחינת כישרונות ויכולות אני ברמה גבוהה. אבל מבחינה רגשית, נפשית, וחברתית אני פחות. הרבה פחות. יכול להיות שאני סנובית.
אז לסיכום ביניים: אני נראית משוגעת כי אני אכן כזו. יש לי הרבה כישרונות ויכולות ואני משתמשת בהם לטובתי בעיקר וגם לטובת העולם – כל עוד זה מביא לי כבוד. ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.[1]
<br clear=”all”>
היום היה לי יום מעניין. נסעתי לפני הצוהריים לבני ברק, כדי לדבר עם בתיה מנפשי חמדה. היא עשתה שיעורי בית, ללא ספק. היא סיפרה לי שברוריה שקנתה ממני את הספר “בין הניתוקים” ביום גיבוש שהיה לנו בחודש שעבר, השאילה לה אותו. בתיה אומרת שהיא קראה אותו מכריכה לכריכה כיון שלא יכלה להניחו מידה עד שסיימה אותו.
כמה כאב היה שם. היא נאנחה. ואיך את היום? שאלה.
היום אני כבר לא שם. היום אני במקום אחר לגמרי. אני מרגישה טוב ברוך השם מתפקדת עובדת, בקשר קרוב עם הילדים, עם תוכנית איך ומתי לחזור הביתה. דובר שנעשה את זה יום אחד בשבוע (חוץ משבתות, שבהן אני שוהה בבית שבועיים כן שבועיים לא) אבל מה שבטוח שהחזרה המושלמת הביתה לא תתבצע לפני פסח.
בתיה התעניינה מאוד במצגת ובהרצאה שלי. היא הקדישה לי שעה מזמנה כדי לראות את מה שמופיע במצגת, תוך שאני אומרת במילים משלי מה יהיה בהרצאה.
לאחר מכן דיברנו על השיחות שהגיעו לקו יעוץ היא נתנה לי תסריט שיחה שאם אני איצמד אליו גם יהיה לי יותר קל לנהל את השיחות וגם המענה שלי יהיה יותר מדויק לפונה.
בתוך כך התחלתי להיות בבית גם במוצאי שבתות עד ליום ראשון. כצעד ראשון לקראת החזרה הביתה.
היום קיבלתי שיחת טלפון מעניינת. הייתי באמצע עבודת ניקיון לפסח אצל נחמי, אותה אני מלווה מטעם סל שיקום. על צג הטלפון הופיעו המילים “שירת הי-ם” מיד אמרתי לנחמי שאני יוצאת לשתי דקות ומיד מיד חוזרת. נחמי לא יודעת דבר על העבר הפסיכיאטרי שלי (וההווה?) ורצוי שתמשיך לא לדעת מזה. לכן יצאתי לחדר המדרגות. אני שומעת קול: פרלה? פרלה סגל? כן אני עונה, מי מדברת בבקשה?
כאן ד”ר מרטין נשמע קולה של מנהלת המחלקה. התרגשתי ביותר, הלוא שלחתי לה ספר לפני כמה ימים ולא האמנתי שהיא תגיב כל כך מהר.
פרלה, קראתי את הספר שלך מכריכה לכריכה הוא מרתק מעניין ועצוב עצוב עצוב, אבל גם מצחיק. היה לי מאוד מעניין לדעת על העולם הפנימי שלך, איך הרגשת, מה גרם לך לעשות מעשים כאלו או אחרים ומה מנע ממך לעשות דברים אחרים. זה ריגש אותי מאוד שכתבת לי הקדשה, כמו שהבטחת לי בזמנו. מה קורה איתך היום? איך את מרגישה? מה את עושה? איפה את נמצאת בימים אלו?
שמחתי לספר לה דברים טובים, שאני מרגישה טוב, שאני נמצאת במקום טוב, עובדת, מנגנת, מתנדבת, מתפקדת וכבר אוטוטו חוזרת הביתה.
לאחר שסיימתי לקרוא, השאלתי אותו לנחמה (האחות האחראית). אמרה ד”ר מרטין.
השיחה לא היתה ארוכה, אבל אותי היא ריגשה מאוד, הייתי צריכה לאסוף את עצמי, לאזור כוח ותעצומות כדי לחזור מ”שם” לכאן ועכשיו.
גם בהמשך היום הייתי הוגה בשיחת הטלפון הזאת, ואילו עכשיו אני צריכה לישון, והכוח אפס אבל המוח משתולל…
שלחתי מיילים לקבוצת נשים שבחרתי לשלוח להן, אחת מהן היא רינה גרוס, המורה שלי בקורס טראומות והתמכרויות. רינה רצתה להשתתף בערב השקת הספר בין הניתוקים, אבל זה לא הסתדר לה, והפעם היא שמחה להזמין אותי להרצות בקורס שלה.
חשוב לי שהסטודנטיות יכירו את עולמך הפנימי, וידעו איך לתקשר עם בנות מתמודדות. אמרה רינה.
הבאתי כמה ספרים למכירה.
רינה קיבלה אותי בחום ובשמחה, היא באה ללוות אותי לכיתה שלה, ואז התחלתי לדבר.
אני רוצה ברשותכן, להשאיר כאן את הדפים מולי, בשביל הביטחון העצמי שלי.
הן צחקו.
ואז הגשתי להן את יצירתי – Spoken Word (פואטרי סלאם, שירה מדוברת)[2] בשם “במנהרה”.
סיפרתי להן על כלים להתמודדות עם ההתמודדות, דברים שלא אחזור עליהם כאן כיון שהם כתובים בספר בין הניתוקים, מי שקרא את הספר יודע, ומי שלא, אולי הגיע הזמן שיקרא?
כך או אחרת, המצגת עברה בשלום, או בהצלחה? אבל אני לא רוצה להיות שוויצרית אז אני לא אתן לעצמי ציונים. הבנות השתתפו וענו על שאלות שהצגתי להן, ואחר כך היה תורן לשאול שאלות.
השקף האחרון של המצגת היה “שאלות הארות ומשוב” והיה מצויר עליו איש שמחווה בתנועות ידיים ובשפת גוף את זה שהוא שואל משהו. אתן יותר ממוזמנות לשאול, להגיב, ואפילו לזרוק עגבניות רקובות אם לא מצא חן בעיניכן מה שאמרתי. בסוף ההרצאה שאלתי נו, איפה העגבניות? הא, לא ידעתם שההרצאה שלי תמצא / לא תמצא חן בעיניכן?
אחר כך מכרתי שישה ספרים.
איך את נראית טוב! החמיאה לי אבישג, את מכבדת אותי ואת עצמך כשאת לבושה ככה (הייתי עם כובע אופנתי ונעליים ובגדים חדשים שקניתי בזמן האחרון) הנעליים שלך חדשות? הן יפות. אמרה אבישג כשנכנסה לחדרה ביום חמישי. אוף, לא רציתי שתשימי לב לזה. רטנתי. למה? שאלה. ככה. אבישג הזכירה לי שוב את הפגישה שלנו ונכנסה לחדרה.
בוקר טוב פרלה, מה שלומך? פתחה אבישג את המפגש השבועי שלנו.
אלחמדולילה. עניתי.
מה זה? תהתה אבישג.
השבח להשם.
ולמה בערבית?
כי ככה רציתי. אמרתי את הדברים בחיוך ענק.
אבישג חופרת לי. הצוות מודאג ממך, היא אומרת. יש צחוקים לא מותאמים, עליזות יתר, את מספרת בדיחות גם כשזה לא מתאים, את דורשת בשלום כל אחת בקולניות, זה נשמע דביק מדי.
למי מפריע שאומרים לו שלום, מה שלומך? אנשים נהנים שאני אומרת להם שלום. (לא סיפרתי לה שאני אומרת שלום לכל הנהגים שמסיעים את האוטובוסים שבהם אני מרבה לנסוע, מה היתה עושה לי לו ידעה זאת? עדיף לא לדעת…)
בכלל, כמה את ישנה?
כמה ואיך ומתי שהשם רוצה. אני עונה לה תשובה שעניתי כבר הרבה פעמים בעבר. מה שגורם לאבישג לדאוג עוד יותר.
וכמה ואיך ומתי הוא רוצה? היא שואלת.
זה משתנה, אני אומרת לה.
למשל הלילה של אתמול, מתי הלכת לישון? מתי קמת? האם ישנת רצוף?
אתמול בלילה הלכתי לישון ב12.30 התעוררתי בסביבות 2 ואחר כך נרדמתי והתעוררתי בשעה 5 שכבתי במיטה עד רבע לשבע ואז קמתי סופית. בסך הכל ישנתי 4 וחצי שעות.
ברוטו. היא אמרה. כן, אפשר לומר כך. אמרתי בתשובה.
זה מספיק לך כדי לתפקד ביום?
כן בטח, אני עכשיו לא עייפה.
מה את אוכלת? כמה?
אוף, אבישג את שואלת שאלות קשות מדי. אני מתעצבנת. מה נראה לך שהאוכל מעניין אותי עכשיו? אני אוכלת לשובע נפשי, ורק אצל הרשעים כתוב ובטן רשעים תחסר[3]. אני מאמינה שאני לא רשעית, ואולי אפילו צדיקה לכן אני אוכלת לשובע נפשי כי אני עסוקה בדברים טובים ואין לי זמן וסבלנות לאכול.
מה אכלת בבוקר?
שני תמרים. ושתיתי מים.
אבישג מעקמת אפה. נראה שהמצב לא נראה לה.
אני בדרך לעבודה, ממש כבר מגיעה. ואז הטלפון מצלצל. היה רעש בחוץ אז לא זיהיתי את המתקשרת, והשמש סנוורה את המסך של הפלאפון, ולא ראיתי מי זו.
אבל מיד הבנתי מי זאת. כאן אבישג, היא אומרת לי.
כן, (בלב אני חושבת נו, מה את רוצה עכשיו, אבל לא עונה לה תשובה כזו.)
האם לקחת קלונקס בחודשים האחרונים?
למה? אני משיבה בשאלה לשאלה כמו כל יהודייה ראויה לשמה.
כי אנחנו חושבים שאם תיקחי זה יעזור לך.
אני חושבת שצריך הוראה מרופא בשביל לעשות כזה דבר. אמרתי. ובלב שלי חשבתי, מה היא חושבת לה, שאני שפן ניסיונות? ולמה הם צריכים שאני אקח קלונקס? אני לא מרגישה שאני צריכה את זה, אם הם מרגישים ככה, אז שהם ייקחו קלונקס, כדי שהם יירגעו בקשר אלי.
במה זה עשוי לעזור לי? שאלתי.
להיות יותר רגועה, יותר סבלנית, ופחות עצבנית.
אני בסדר ככה, לא צריך לעזור לי. אמרתי בחדות.
אהה, אני מבינה. היא אמרה בטון מסוים. (אולי באנחה) וניתקה את הפלאפון.
ואני תוססת בתוכי, נראה להם שיש לי זמן לכאלה זוטות? אני צריכה ללכת לעבודה, לנשים הנפלאות שאני עובדת איתן, ואסור אסור אסור שהן תדענה על הבעיות שעושים לי ששולחים אותי לאשפוזים וכדומה, אני צריכה להמשיך לנגן, אני צריכה למכור את הספר שלי, למסור הרצאות ולהפיץ את האג’נדה שלי שהיא הורדת הסטיגמה בבריאות הנפש, ושלמתמודדים מגיעה הכרה ועזרה הכי הרבה שבעולם. ושכולם יראו איך מתמודדים יכולים להשיג דברים כמוני, לו רק יגייסו את הכוחות הגנוזים בהם להשיג מטרות בחיים, ויקבלו את העזרה שהם יכולים לקבל, עזרה ע”י ליווי תעסוקתי / עסקי, חיוך, מילה טובה, עזרה טכנית כשהם לא מרגישים טוב, למשל שמירה על הילדים, כביסה וניקיון, הכל לפי העניין והצורך. אז שלא ישימו לי אבנים בדרך ושלא יתקעו לי מקלות בגלגלים, ויתנו לי לנהל את סדר היום שלי של היום ושל הלילה, ברוגע ובשלווה. (ברוגע ובשלווה? תשאל את עצמה אבישג, מי פה הבן אדם שלא רגוע ושלו? שפרלה תדבר על רוגע ושלווה? איך בדיוק?!)
פתחתי עסק של עוסק פטור, על שמי, ומעכשיו אוכל להנפיק קבלות לכל מיני חברות וארגונים שצריכים הכרה בהוצאות שלהם. אני מרוצה שעשיתי את זה כמעט לבד. נכון המלווה העסקית שלי לא יכלה להגיע, אז אני עשיתי את זה לבד, ישבתי וחיכיתי בתור, פתאום יצא מאחד המשרדים יהודי חרדי, ושאל את האנשים מה הם צריכים, הוא ראה אותי וזיהה את המתח שלי שתמיד עולה במקומות רשמיים, הוא לקח ממני את הטופס שמילאתי ותעודת זהות וצ’יק צ’ק הוציא לי תעודה. הוא נזף בי על שאני בלחץ, הרבנית סגל, כך הוא אמר לי, למה את בלחץ, אנחנו מנפיקים אישורים לעוסקים פטורים על בסיס יומיומי אז מה הלחץ.
בקושי הצלחתי לענות לו, אני ככה לחוצה במקומות רשמיים ולא מוכרים. זה הלחץ שלי, לא שלך.
חזרתי הביתה מרוצה מההספק שלי, אחר כך הייתי צריכה ללכת לעבודה, נחתי קצת בבית ונסעתי לעבודה. הייתי צריכה להיות שם בשקט כדי שלא יצא מפי איזשהו פרט בקשר להרצאות והספר שלי, כי אז אתבקש על ידי האישה שאני סומכת שלה, לספר לה על מה הספר מדבר וכו’, דבר שאני מאוד לא רוצה שיקרה.
אחר כך שטפתי את הבית, נכון כל הכבוד לי?
וביום שישי שטפתי כלים, והלכתי לישון קצת. כשהתעוררתי בלי חשק, יצאתי להליכה, דבר ששיפר לי את היוזמה והיכולת, כי אמנם אני במצב רוח מעולה שבמעולים, ויש כאלה שגורסים שזה יותר מדי, טוב אני לא אתווכח על זה, ההליכה היטיבה איתי, היא שיפרה את היוזמה שלי והכנתי שני סלטים לסעודה שלישית (2 סעודות אנחנו אוכלים אצל חמותי.) גם על זה כל הכבוד לי, תודו שכן.
וכמובן הכל בסייעתא דשמיא, אני רק לא הפרעתי…
היום הלכתי ברגל חצי שעה הליכה בשביל הבריאות שלי, אמרתי ליפה אם הבית שבבית יותר נוח לעשות הליכות, כי אני אוהבת ללכת מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, שתי אופציות שלא מתקבלות על הדעת במקום כמו ההוסטל. מספיק שהמדריכה לא תזכור שהודעתי לה מראש, ופתאום לא תמצא אותי בחדר, מיד מקפיצים לפה משטרה. וחוץ מזה שהמקום נעול בכלל עד שעה שבע-שבע וחצי. היום הייתי בבית אז יכולתי להרשות לעצמי את התענוג, יצאתי מהבית בשעה שבע ורבע, והגעתי לקופת חולים בדיוק חצי שעה לאחר מכן.
בכלל, בבית אני יותר חופשיה ועצמאית, רק צריך לקוות ולהתפלל שזה לא יהיה מדי קשה, כי בכל אופן, הרבה תפקידים שהיו אמורים להיות שלי, מבוצעים פה על ידי כל כך הרבה בנות ואנשי צוות. ובבית הכל ייפול עלי.
ואם מדברים על הניקיון לפסח צריך לקחת בחשבון שגם אז אני אצטרך לעבוד עם העוזרות, שר’ חיים שולם מנסה לגייס. ואז אני אצטרך להתגמש עם שעות העבודה, ושהמלוות שלי לא תעשנה בעיות, הן גם צריכות איכשהו להסתדר בבית ולהתארגן לפסח, ואני נמצאת שם בשבילן.
אבל הכל שווה לי אם אוכל להיות בבית בפסח. עדיין חרוט בזיכרוני אותו פסח טראומתי של שנת תש”פ, שבו היינו נתונים בעיצומו של זמן הקורונה, אנשים רבים נפטרו, והיינו ב”סגר” ולא רק בליל ה”סדר”… לי היה קשה אז מאוד כי כתוצאה מכך לא ראיתי את הילדים שלי יותר משלושה חודשים! אז אני לא רוצה להיות כאן שיהיו דברים שמזכירים לי את מה שהיה אז, והטריגרים יכולים לעורר דובים מרבצם. (את הפסח של תשפ”א אני לא צריכה להזכיר אפילו, הייתי במצב היפומני, והייתי מאושרת למרות שהייתי מאושפזת במחלקה הסגורה של שירת הי-ם… הייתי בגן עדן ואיתי כל המאושפזות והצוות…)
אז כדי שאוכל להיות בבית בפסח, אני צריכה להתכונן, רק שאני לא יכולה להתכונן לבד, אני צריכה עזרה, והרבה.
<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>
[1] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה. (פסחים נ:)
[2] ספוקן וורד (באנגלית: Spoken Word, או בתרגום חופשי – מילה מדוברת) היא סוג הופעה המבוססת על שירה מדוברת, כלומר שירה שכתובה במשלב לשוני נמוך יחסית ותוך הימנעות מצורות לשון קשות. בניגוד למחברי השירה האמנותית, כותבי השירה המדוברת לא מכוונים את מילותיהם לדפוס אלא להקראה בפני קהל, על פי רוב בשילוב שפת גוף או מוזיקה. פשטות המילים והאמצעים הנוספים שננקטים הם שמבדילים את השירה המדוברת מהשירה האמנותית. על פי רוב עוסקות ההופעות בנושאים חברתיים או אישיים, והמופיעים משתמשים באמצעים מגוונים, נוסף על עצם הקראת המילים, על מנת להעצים את המסר ואת העוקץ שבו. עם האמצעים השכיחים נמנים שימוש בשפת גוף ובכלי נגינה. בָסגנון אין תבניות משקל או חריזה, ומבנה הכתיבה חופשי לגמרי. עיקר הדגש מושם על טיב ההופעה ועל הקשר עם הקהל במהלכה.
[3] משלי י”ג, כ”ה.
-
3 תגובות
-
אני בהלם!!
באתי לשאול אותך מה הקשר שלך לעלילה, כי זה נראה אוטנטי מידי בשביל ליהיות סתם קטע כתוב.
עשיתי חיפוש בגוגל על הספר “בין הניתוקים” מתוף סקרנות (רק ליתר ביטחון…) וראיתי שבאמת זה קיים, ועוד עם השם שלך…
הלם!
וזה אפילו לא מתחיל לבטא…
את מרתקת!! וואו!
מרים, את עושה רושם של אישה שאוהבת לחשוב ולהגיע לתובנות, להעמיק ולא להסתפק ברדוד…
כיף לקרוא את מה שאת כותבת! -
מרים, אולי לתועלת הקוראות תסבירי מושגים שאת מזכירה, גם אם הם ברורים ואפילו ידועים?
כמו שמות של תרופות (באיזה סוג תרופה מדובר – כדור שינה? הרגעה? תרופה קבועה?)
שמות של ארגונים ועמותות
וכו’…
תודה -
מרתק
Log in to reply.
