נועה רז | סיפור בהמשכים

[לאה א 😄]

וואו איזה כתיבה יפה!! בלעתי..

תצליחי!

[א ק]

וואי, כתוב יפה, רב הנסתר על הגלוי, עוד לא מצליחה להבין למה התכוונת…

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

😶

פרטי נמקי הסבירי

[נועה רז]

אמור להיות המשך קצר.

מנסה לכתוב הסבר, לא מצליח לי כל כך.

תודה🙂.

[malka lichtnshteyn]

תמשיכי

[מירי כ.]

קטע מעניין מאד ומסקרן.

כתוב זורם ממש.

מקווה שיש המשך,

להאיר את סימני השאלה הרבים…

[מירי כ.]

בקריאה שנייה,

נשמע שהיא רוצה להרחיב את הדירה,

ורייזי שכנתה לא מאשרת.

והם יושבים בבית דין (מול 3 אנשים)

ומחכים לכן של רייזי.

אני צודקת?

[אלישבע מלאך]

וואו! לא הייתי בכיוון בכלל

נראה שאת צודקת…

נועה, מה אומרת?

[תמר פ.]

זה נשמע הרבה יותר דרמטי מזה, לא? כל התיאור על האופי שלה, ועל ההערצה שרוחשים לה.

אם זה רק סיפור שכנות אני ממש אתאכזב 😞

[רעות סימינובסקי]

כתוב יפה!!

לא ממש ברור למה הכוונה, אולי ראיון עבודה?

[נועה רז]

בדף הראשון.

רייזי,

אני חושבת שבכלל לא סיפרתי לך איך כל הסערה הנוראית הזו החלה.

והאמת, שאין לי מאוד מה לספר.

כי ביום אחד זה קרה. הכירו לי בריאה בשם “רייזי מקלובסקי”.

אפילו השם שלך גירה אותי באותה השנייה. אבל לא ידעתי מה אני מעוללת לעצמי.

טובי התקשרה אליי בהתרגשות כמעט מטורפת.

הייתי בטוחה שקליין ענו תשובה חיובית, ויש התקדמות. אבל לא חשבתי שבנות בגיל שלנו מתלהבות גם מדברים חסרי משמעות כמו בחורה חדשה ונוצצת.

איזה חסרי ערך… עכשיו אריאל האח המעצבן שלי יאמר :”מי שמדבר”.

הוא יצא צודק. לשם שינוי. באמת מי שמדבר. כמה שהתלהבתי אף אחד לא ידע.

סיפרו שאת הבת של מקלובסקי, העשיר. זה שתורם לכל מוסד שקיים. זה שמחזיק אותם, בעצם. סיפרו שאת בת יחידה, שאת יפיפיה. סטייליסטית. שיש לך הכל.

ואת לומדת תכנות. אצלנו.

כי אתם עוברים לעיר שלנו. הופה. מקלובסקי עובר לכאן. וכל העיר רועשת וגואשת.

רייזי, את לא ידעת שאני טיפוס קנאי. לגמרי לגמרי קנאי.

הפטרתי לטובי באדישות :”נו? אז מה שהיא הבת של…? זה לא אומר שהיא טובה יותר ממישהו כאן”.

קנאית אני.

“זה אומר. כבר אמרו. גיסתי היא חברה של אחת מהכיתה הקודמת שלה, הן הבהירו לאחותי שפצצת בחורה עומדת להגיע אלינו”.

“נהדר”, הלב שלי נעדר לרגע. “אולי גם נפרוש לה שטיח אדום ונכתוב עליו ‘לכבוד המשפחה העשירה והמכובדת’?”

טובי צעקה. צרחה. בכלל לא התייחסה ללב האבוד שלי.

ניתקתי.

“יעל, ביום רביעי נוח לך הפגישה עם ליברמן?” אמא מקפיצה אותי מפתח החדר, אני מרימה אליה מבט עצבני. “לא?” היא תוהה אל מול הפוזה שלי.

“אולי”.

“מה אולי?” היא לא הבינה. בצדק.

“אולי אולי. אני אודיע לך”. יצאתי משם, מהחדר. כוססת ציפורניים לקראת הפגישה.

לא עם ליברמן.

עם מקלובסקי.

[רעות סימינובסקי]

נועה, זה ממש יפה ומעניין!

נשמח לקרוא גם המשך:)

[נועה רז]

היה נחמד להיכנס ולגלות את הצעותיכן היצירתיות.

העליתי המשך.

ואגב המשכתי לכתוב אותו, אז אולי בהמשך תבינו הכל.

[Gila]

וואו איזה כתיבה יפה.

אני חשבתי דוקא על מנהלת גמח כספים או איזה ארגון צדקה\חסד…

[מלכה ראובן]

כתיבה זורמת ונעימה

[מירי כ.]

וואו! איזו דרמה…

לא חשבתי על הכוון…

אני במתח!

מחכה בקוצר רוח להמשך…

[malka lichtnshteyn]

זה משהו כתוב יפה מאוד ומסקרן

אין מילים

[נועה רז]

משמחות, אתן.

תודה🙂.

[נועה רז]

בדף השני.

היית מעצבנת, רייזי.

לא כי כל הדמיונות שלי עלייך התקיימו. להפך.

את לא היית סנובית, לא מתנשאת. לא חצופה. האמת, יותר היה טוב שהיית ככה.

כי היית פשוט חמודה, רייזי.

לא חמודה, מהממת. מדהימה.

רק להסתכל עלייך ולהתמכר. זה לא נשמע טוב, רייזי. אני יודעת. אבל זה מה שהיה. כך נבראתי.

הגעתי לכיתה בבוקר עם לב דופק, עם ידיים בוערות.

כולן היו שם, חיכו לך. לבחורה המדוברת.

זוהר נכנסה עם הפרצוף הקשוח תמידי שלה הזה. הושיבה את כולנו.

התחלנו להתפלל.

סליחה רייזי…אבל את יודעת על מה הדבר היחידי שהצלחתי להתפלל?

לא על שלומי ליברמן.

לא על הבית שאקים.

אפילו לא על אושר ועושר שאני רוצה לחיות בו.

התפללתי עלייך.

לא בקטע טוב, כן? מלמלתי לריבונו של עולם משהו כמו ‘אבא, בבקשה. שלא תיכנס מדי לעניינים. שלא תתפוס את כל המרחב. שלא תהיה כזו מוצלחת כמו שתיארו אותה’.

סליחה, רייזי. סליחה למרות שהבטחתי לך שלא אכתוב אפילו פעם אחת את המילה הזו כאן.

הפתעת אותנו, פתאום. באמצע הבית היהודי. אני אפילו לא זוכרת על מה זוהר דיברה.

הרמתי במהירות את המבט אלייך.

את היית כל כך…כל כך…

מושלמת, פשוט.

אפילו יותר ממה שיכולתי לדמיין. חייכת חיוך גדול כזה ומרגיז והתקדמת עם טיפת בושה לפתח הכיתה.

“ברוכה הבאה. את בטח רוזה קובלומסקי, אכן?” זוהר חייכה אלייך את החיוך הכי גדול שלה, הניחה את הקלסר על שולחן העץ.

“רייזי, כן”. את חייכת. חיוך מתוק. מדי. “אני שמחה להיות כאן. שמעתי דברים מאוד טובים”.

זוהר הנהנה עם הפאה השחורה, סימנה לך להתקדם. “גם אנו שמחות בבואך כאן. בואי, יקרה. תתיישבי לצד ריקי דאבוש, בטור השני”.

יקרה. זוהר אמרה יקרה. אולי פעם ראשונה בחייה.

התיישבת, חייכת חיוך ענק שהסיר את טיפת הבושה שהייתה לך. דאבוש הנחמדה הייתה מרוצה.

ובעיתוי הכי גרוע הצלצול החל. לא הותיר לי דקת עיכול.

הסיוט שלי. אוף.

“טובי את באה למזכירות? שנסדר לנו את המלגות”. בבקשה, אבא. שטובי תרצה לבוא. לא רוצה להיות כאן סביב כל המעגל הזה שיצרה רייזי.

טובי לא הגיבה. הייתה עסוקה בך.

“מה יעל? לא שמעתי מה אמרת”. טובי צעקה בין כל הרעש.

בלעתי את העלבון, לא עניתי.

הסתובבתי. אני אלך לבד.

אבל אז שמעתי קול קורא את השם שלי בעדינות יתר.

“את מוכרת לי, מאוד. איך קוראים לך?” חייכת אליי, רייזי. בין כולן.

ואני מרוב ההלם שתקתי. האדמתי.

מלמלתי בלחש “יעל”.

ויצאתי מהכיתה. גמורה.

באמת הייתי מוכרת לך, רייזי? אני עד היום לא יודעת.

[Hadasa]

מטורפת!!

תעלי עוד!!

[נועה רז]

מחמם לב, תודה🙂.

[מירי כ.]

וואו!!!!

כתיבה יפה ומיוחדת!

את מכניסה אותנו עמוק לתוך העניינים

משאיר עם טעם של עוד…

אפשר?

[מרים סולובייציק]

כולן במתח מה יהיה ההמשך, ואפילו אחת ביקשה “פרטי נמקי והסבירי”

למי לא מראים חצי עבודה?

[נועה רז]

מירי, תודה לך💙

בעזרת השם יהיה היום המשך.

מרים, האמת לא הבנתי מה שכתבת. פרטי נמקי והסבירי🙂.

[מרים סולובייציק]

יש כאלה שקוראים ספרים ואין להם סבלנות לקרוא עד הסוף יש להם המון שאלות על מה שכתבו ועל מה שיהיה בהמשך

חכמים קוראים לאט לאט ובסבלנות ונהנים מהתהליך של הסיפור ובסוף קולטים ומבינים הכל ואילו הטפשים שמראים להם חצי עבודה הם שואלים שאלות במקום לקרוא את הספר עד הסוף ואז להבין.

זהו ההסבר למה שכתבתי

עד כאן להפעם

[נועה רז]

בדף השלישי

התארגנתי במהירות שיא.

נותרו לי בדיוק עשרים וחמש דקות.

אמא ניסתה לעזור, להביא לי משם את השמלה, משם את הגומייה. הכל הלך בבלאגן. כל כך לא כמו שאני אוהבת.

זוהר תמיד הדגישה לצאת לפגישה רגועה. שלווה. יש לך את כל הזמן שבעולם. ככה היא התעקשה, היא ופאתה השחורה.

זמן יש לי.

פניות נפשית לא הייתה.

לא יודעת מה עשית לי ללב, רייזי. יצאתי מהיום הזה כל כך הפוכה. רק מלראות אותך, מלשמוע את הדיבור העדין שלך.

זה סובב אותי.

סליחה השם שאני כזו קנאית.

“להתראות מותק, בהצלחה. נדבר”. אמא העניקה לי את החיבוק החם שלה, נופפה לי במדרגות.

מלמטה הבחנתי בדבורה הנעכסית. מציצה עליי בצחוק ובורחת מהר מהחלון.

שתחכה שהיא גם תגיע לשידוכים.

הגעתי למלון הקטן בירמיהו. הבחנתי בו מרחוק, יושב. ממתין לי.

עוד מבט אחד במראה והתקדמתי לכורסאות.

אבל הטלפון שלי שצלצל קטע את קצב ההליכה שלי. שלפתי אותו, רק כדי להחליף להשתק.

טובי.

עניתי. לא יודעת מה עבר עליי. הבחור מחכה. כמעט כבר על קוצים.

אבל עניתי. כי טובי לא תתקשר סתם. לא עכשיו.

“כן, טובי?”

“את שומעת?” היא הייתה נשמעת מולהבת.

“כל מילה”.

“הסמינר יוצא באיזה קמפיין ענק לעיתון שנתי, משהו גדול. שיופץ בכל העיר. הוא שם את רייזי העורכת שלו, האחראית. היא שאלה אותי קודם אם תרצי גם לקחת חלק קטן?”

הרגליים שלי נוחתות על אחת הכורסאות הקדמיות. רק לא, השם.

רייזי העורכת. רק עכשיו הגיעה.

הן יודעות כולן שאני אוהבת לכתוב. ועוד איך אוהבת.

ושואלות אם אני רוצה לקחת חלק קטנטן. קטנטן. אמרו לטובי להעביר לי.

השם.

סליחה רייזי, לא זכרתי לרגע שאת פה.

אוף. שוב אמרתי סליחה. סליחה.

כעסתי עלייך, אני מודה. רתחתי. אפילו לא הבחנתי מרחוק בשלומי ליברמן שמתרומם. מנסה להתמתח מההמתנה.

“לא, תודה. אני חייבת לסגור. להתראות”.

החלפתי את הטלפון להשתק.

התקדמתי ברגליים רועדות.

“כן, ערב טוב”.

הוא הסתובב, הופתע מעט. אבל מיד אחר כך חייך.

התיישבתי שם.

אבל את היית בראש שלי, רייזי. כל הפגישה. את והעיתון שלך.

ואת אמא שהודיעה לי במבט מושפל שהשדכנית אמרה ש “הם צריכים עוד קצת לחשוב על זה”.

אני לא אשכח.

כי זה היה בגללך.

בגללי.

[נועה רז]

אשמח לתגובות שלכן.

בדף הרביעי

הבנתי את ליברמן שרצו לחשוב ‘עוד קצת’.

הם לא חשבו קצת. הם חשבו הרבה.

אמא שאלה אותי למה לדעתי הם עדיין לא מחזירים תשובה. אמרתי לה שאין לי מושג.

דווקא הייתה פגישה נחמדה.

שקר.

“יעל, ראית את המטען שלי?” אריאל שאל אותי בלי להסתכל.

הנדתי בראש. גם כן הוא הטלפונים שלו.

“נו, זה דחוף. אל תגידי סתם לא וראית. אני צריך לצאת”. הוא התעצבן.

הרמתי מבט. “לאן בדיוק?”

“את אמא שלי?”

“זהו, שגם לאימא אתה לא מקשיב”. התרוממתי מהכיסא בחדר. יצאתי ממנו.

אריאל התקדם אחריי. “קל וחומר שלך אני לא צריך להקשיב”.

כעסתי. “זו חוצפה, אריאל”.

“כן, המורה יעל”. הוא גיחך. “אבל בשביל להרגיע אותך, אני יוצא לקמפינג בכנרת. כמה לילות”.

“מה?” נדהמתי. אמא שלנו פשוט מסכנה. “אמא הרשתה לך?”

“אבא”. הוא חייך חיוך גדול, מנצח.

“אבא שלך לא גר בבית הזה. וכל עוד אתה כאן, אמא האחראית עליך”. ומי בכלל הרשה לאבא להסכים לו על כל מה שהוא רוצה?

“הוא גם אבא שלך”. אריאל עדכן. דומה לאבא שלנו שתי טיפות.

צחקקתי בציניות. יצאתי משם.

שילך לאן שבא-לו. שיהיה לאבא בהצלחה עם בן חילוני.

אמא תפסה אותי במרפסת. נכנסה עם סל כביסה. “יעל…”

הסתובבתי, נבהלתי.

“אני לא רוצה שתדברי ככה אל אריאל. טוב, מותק?”

“אמא…” התחננתי בידיים רועדות. “הוא הולך לכמה לילות בכינרת. בטח עם החברים האלה שלו. ועוד אומר שאבא הרשה לו. את הסכמת?”

“אני לא”, היא חייכה חיוך של אמא. של אישה שבעה ממלחמות. “אבא שלכם הסכים לו. ואין לי יותר מה לעשות. אני רק ממשיכה לאהוב ומתפללת שימצא חזרה את הדרך. אבל יעלי…” היא כיווצה את הגבות, עצרה לרגע מהתלייה. “קשה לו, לאריאל. קשה לו גם ככה כל המצב. הוא צריך הכלה, גם ממך. אחותו התאומה. את מסכימה לעזור לי?”

“עם הכביסה?” הרמתי גבות. אמא לא תעבור נושא כל כך מהר.

“לא, מתוקה. בלתת אהבה לאריאל”.

הנהנתי. סובבתי את הראש חזרה לנוף של רשב”ם.

לא היה לי כוחות להתעסק עם האח התאום שלי עכשיו.

כי המלחמה נגד רייזי תפסה את כל הראש שלי. נגדך רייזי.

עכשיו את מבינה למה אני טיפוס קשוח כל כך? כי גם אבא לא היה לי.

היה, אבל רחוק כל כך.

כמעט עד קצה העולם.

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

איך פספסתי את הפירוט.נימוק.הסבר שהעלת? 🙃

תודה שהמשכת את ה”קטע שאולי יימך”

ומחכה לעוד…

שבוע טוב!

[Hadasa]

עוד!!

[אפרת ארבל]

נועה,

תקשיבי ,

את אלופה,

אני במתח!!!!

תמשיכי מהר,

תודה,

וגם אני במתח על הפרק הראשון לא סגרת מעגל