נועה רז | סיפור בהמשכים

[נועה רז]

שלום גלי,

תודה על המילים שלך.

קודם כל, חשוב לי לציין שזה לא ספר מתח ולא מתכוון להיות כזה.

כיוון שזה סיפור בהמשכים ופרקים לא עולים כל יום, זה יותר מתח מסוים ומובן לקראת הפרק הבא, זה לא אומר שהעלילה לא מתקדמת.

לא חושבת שיש פרק שהכל נשאר אותו דבר, ואם כן, זה היה שינויים קטנים ואולי לא מורגשים.

העלילה מתקדמת, מבינה שבגלל שזה בהמשכים זה אולי מרגיש מרוח ולא בתהליכי הלאה, אבל כשמתסכלים על הפרקים בגדול, יש תהליך. והוא קורה.

בכל אופן, שאלה.

יש בעיה כלשהי בהתקדמות של העלילה שלא בידם ובדרך חיצונית?

לא מעט פעמים התהליך קורה מבחוץ והגיבור נסחף אחריו.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

נועה. יחד עם גלי הביקורת כאן (ונכון שביקורת זה דבר מדהים. ובונה המון….וגם מחמיא…)

מזכירה לך שעוד ניצב לפנייך חוף מבטחים של נשים שמחכות יום יום לפרקים הבאים. לכתיבה המדהימה ולרגש הנוטף בין המילים.

כך שאל תתייאשי.

וכולנו מניפות לך ולדמות הראשית את הדגל~~~~~~~💜

[נועה רז]

תודה, מלי יקרה. באמת נותן כוח!

[גלי יצחקוב]

בכל סיפור צריך להיות רף של עניין שעולה מפרק לפרק, כדי שהקורא ימשיך לקרוא.
גם אם הסיפור לא נכלל בז’אנר של מתח מבחינת העלילה שלו, הוא כן צריך לנוע
מנקודה א’ לנקודה ב’ וכן הלאה. יתכן מאוד שאם הייתי קוראת את הסיפור ברצף
הייתי רואה את התהליך והתנועה, ומאוד יתכן שבגלל שהסיפור מפורסם בחלקים עם
מרווחים ארוכים (לא כמו עיתון, לדוגמא) אז פחות רואים את התנועה וההתקדמות
שלו. וקצת חבל. אם את אומרת שהיו שינויים אבל הם לא מורגשים, זה משמעותי. כי
אם סופרת מכניסה בסיפור שלה שינויים, היא עושה אותם כדי שהקורא יראה אותם, או
לכל הפחות, ישלים את הפאזל אחרי שהם יתבררו לו בעקבות גילוי כלשהו בהמשך.
גילוי שיזרוק אור על תזוזות שלא היו מובנות קודם.

ההתקדמות של העלילה תלויה בגיבור. לא במציאות. יש כמובן מאורע מחולל, שהוא
גורם לגיבור לזוז,(אחרי הכל, אנחנו בני אדם, ובדרך כלל קשה להזיז אותנו בלי
שיקרה משהו מבחוץ שיגרום לנו *ל*עשות את זה 🙂 או אם מדובר בכוח רצון חזק, זה
גם יכול לקרות בלי נענועים של המציאות) אבל לגיבור יש תמיד *בחירה *אם לזוז
או לא. אם הגיבור שלי יחליט שהוא *לא יוצא* למסע בעקבות המציאות המטלטלת –
הסיפור פשוט לא יקרה. הוא צריך להחליט לזוז, לנוע, לפעול, להיות כמה שיותר
אקטיבי. מותר לו כמובן להישבר פה ושם, אחרת הוא לא יהיה אנושי 🙂 אבל באופן
כללי, התשובה לדעתי היא כן. ממש כמו בעולם האמיתי, המציאות מציבה לפנינו סערות
בחיים, אנחנו נחליט אם להסתער עליהן ולהמשיך, או לשבת בצד ולהיות פאסיביים
ולתת להן לחלוף על פנינו. *סיפור נולד מתזוזה של גיבור מנקודה לנקודה, ולא רק
מהמציאות שמזמנת לחייו אתגרים. אם היא תזמן – והוא לא ינוע מספיק, אלא יתן לה
לסחוף אותו, הוא לא גיבור שמוביל עלילה, אלא המציאות מובילה אותו.*

[נועה רז]

ויש בעיה שהמציאות תוביל אותו?

יעל לא סוכן שב”כ או גיבור בספר דמיוני שצריך להסתער על המציאות, היא נסחפת אחריה, ומגלה מתוכה עוד ועוד נספחים.

[גלי יצחקוב]

הגיבור צריך לא לתת למציאות להשתלט עליו, אלא לעמוד ולהחליט מה *הוא* עושה עם
המציאות, לאן *הוא* *מוביל אותה.* ולא לאן היא תוביל אותו.

‫בתאריך יום ה׳, 2 במאי 2024 ב-23:39 מאת גלי יצחקוב <‪*** אין לפרסם מיילים בציבור, השתמשנה בהודעות הפרטיות לשם כך ***
‬‏>:‬

> בכל סיפור צריך להיות רף של עניין שעולה מפרק לפרק, כדי שהקורא ימשיך לקרוא.
> גם אם הסיפור לא נכלל בז’אנר של מתח מבחינת העלילה שלו, הוא כן צריך לנוע
> מנקודה א’ לנקודה ב’ וכן הלאה. יתכן מאוד שאם הייתי קוראת את הסיפור ברצף
> הייתי רואה את התהליך והתנועה, ומאוד יתכן שבגלל שהסיפור מפורסם בחלקים עם
> מרווחים ארוכים (לא כמו עיתון, לדוגמא) אז פחות רואים את התנועה וההתקדמות
> שלו. וקצת חבל. אם את אומרת שהיו שינויים אבל הם לא מורגשים, זה משמעותי. כי
> אם סופרת מכניסה בסיפור שלה שינויים, היא עושה אותם כדי שהקורא יראה אותם, או
> לכל הפחות, ישלים את הפאזל אחרי שהם יתבררו לו בעקבות גילוי כלשהו בהמשך.
> גילוי שיזרוק אור על תזוזות שלא היו מובנות קודם.
>
> ההתקדמות של העלילה תלויה בגיבור. לא במציאות. יש כמובן מאורע מחולל, שהוא
> גורם לגיבור לזוז,(אחרי הכל, אנחנו בני אדם, ובדרך כלל קשה להזיז אותנו בלי
> שיקרה משהו מבחוץ שיגרום לנו *ל*עשות את זה 🙂 או אם מדובר בכוח רצון חזק,
> זה גם יכול לקרות בלי נענועים של המציאות) אבל לגיבור יש תמיד *בחירה *אם
> לזוז או לא. אם הגיבור שלי יחליט שהוא *לא יוצא* למסע בעקבות המציאות
> המטלטלת – הסיפור פשוט לא יקרה. הוא צריך להחליט לזוז, לנוע, לפעול, להיות כמה
> שיותר אקטיבי. מותר לו כמובן להישבר פה ושם, אחרת הוא לא יהיה אנושי 🙂 אבל
> באופן כללי, התשובה לדעתי היא כן. ממש כמו בעולם האמיתי, המציאות מציבה לפנינו
> סערות בחיים, אנחנו נחליט אם להסתער עליהן ולהמשיך, או לשבת בצד ולהיות
> פאסיביים ולתת להן לחלוף על פנינו. *סיפור נולד מתזוזה של גיבור מנקודה
> לנקודה, ולא רק מהמציאות שמזמנת לחייו אתגרים. אם היא תזמן – והוא לא ינוע
> מספיק, אלא יתן לה לסחוף אותו, הוא לא גיבור שמוביל עלילה, אלא המציאות מובילה
> אותו.*
>
>
>
> ‫בתאריך יום ה׳, 2 במאי 2024 ב-23:26 מאת קדם :‬
>
>

[גלי יצחקוב]

בקשר לעלילה שמתקדמת או לא – אז מבחן המציאות בסיפורים מהסוג שאת כותבת עכשיו,
הוא אם הקורא מרגיש שהדברים לאט לאט מתבהרים לו, והוא בכל פרק מגלה עוד נתון
חדש שמשלים את הפאזל שהוא מנסה לבנות. מדגישה שזה משמעותי בעיקר לסיפור שרוב
רובו מוסתר מעין הקורא, (בכוונה תחילה) והקורא אמור לפצח אותו פרק ועוד פרק.
לא בכל הסיפורים הכלל הזה תקף.

‫בתאריך יום ה׳, 2 במאי 2024 ב-23:42 מאת גלי יצחקוב <‪*** אין לפרסם מיילים בציבור, השתמשנה בהודעות הפרטיות לשם כך ***
‬‏>:‬

> הגיבור צריך לא לתת למציאות להשתלט עליו, אלא לעמוד ולהחליט מה *הוא* עושה
> עם המציאות, לאן *הוא* *מוביל אותה.* ולא לאן היא תוביל אותו.
>
> ‫בתאריך יום ה׳, 2 במאי 2024 ב-23:39 מאת גלי יצחקוב ‬‏>:‬
>
>> בכל סיפור צריך להיות רף של עניין שעולה מפרק לפרק, כדי שהקורא ימשיך לקרוא.
>> גם אם הסיפור לא נכלל בז’אנר של מתח מבחינת העלילה שלו, הוא כן צריך לנוע
>> מנקודה א’ לנקודה ב’ וכן הלאה. יתכן מאוד שאם הייתי קוראת את הסיפור ברצף
>> הייתי רואה את התהליך והתנועה, ומאוד יתכן שבגלל שהסיפור מפורסם בחלקים עם
>> מרווחים ארוכים (לא כמו עיתון, לדוגמא) אז פחות רואים את התנועה וההתקדמות
>> שלו. וקצת חבל. אם את אומרת שהיו שינויים אבל הם לא מורגשים, זה משמעותי. כי
>> אם סופרת מכניסה בסיפור שלה שינויים, היא עושה אותם כדי שהקורא יראה אותם, או
>> לכל הפחות, ישלים את הפאזל אחרי שהם יתבררו לו בעקבות גילוי כלשהו בהמשך.
>> גילוי שיזרוק אור על תזוזות שלא היו מובנות קודם.
>>
>> ההתקדמות של העלילה תלויה בגיבור. לא במציאות. יש כמובן מאורע מחולל, שהוא
>> גורם לגיבור לזוז,(אחרי הכל, אנחנו בני אדם, ובדרך כלל קשה להזיז אותנו בלי
>> שיקרה משהו מבחוץ שיגרום לנו *ל*עשות את זה 🙂 או אם מדובר בכוח רצון חזק,
>> זה גם יכול לקרות בלי נענועים של המציאות) אבל לגיבור יש תמיד *בחירה *אם
>> לזוז או לא. אם הגיבור שלי יחליט שהוא *לא יוצא* למסע בעקבות המציאות
>> המטלטלת – הסיפור פשוט לא יקרה. הוא צריך להחליט לזוז, לנוע, לפעול, להיות כמה
>> שיותר אקטיבי. מותר לו כמובן להישבר פה ושם, אחרת הוא לא יהיה אנושי 🙂 אבל
>> באופן כללי, התשובה לדעתי היא כן. ממש כמו בעולם האמיתי, המציאות מציבה לפנינו
>> סערות בחיים, אנחנו נחליט אם להסתער עליהן ולהמשיך, או לשבת בצד ולהיות
>> פאסיביים ולתת להן לחלוף על פנינו. *סיפור נולד מתזוזה של גיבור מנקודה
>> לנקודה, ולא רק מהמציאות שמזמנת לחייו אתגרים. אם היא תזמן – והוא לא ינוע
>> מספיק, אלא יתן לה לסחוף אותו, הוא לא גיבור שמוביל עלילה, אלא המציאות מובילה
>> אותו.*
>>
>>
>>
>> ‫בתאריך יום ה׳, 2 במאי 2024 ב-23:26 מאת קדם :‬
>>
>>

[נועה רז]

וודאי. ואם תשימי לב כמעט בכל פרק או שניים עוד משהו מתבהר, ועוד.

אפשר גם לראות בתגובות, בניחושים. מעמוד לעמוד הם הולכים והופכים קרובים יותר למה שבאמת קורה.

ושוב, תודה על הביקורת. חשוב לי לשמוע.

[גלי יצחקוב]

אם גיבור רק מובל ולא מוביל – הוא לא גיבור. גיבור סיפור חייב להיות בשלב
כלשהו מוביל, ולא שהמציאות תוביל אותו כל הזמן. היא יכולה לעזור לו בהתחלה,
אבל בהמשך הוא צריך לזוז, ולא לחכות שהיא תזיז אותו.

[גלי יצחקוב]

אני קצת פחות הרגשתי התבהרות, אלא יותר גילוי טפח והסתרת טפחיים בכל פרק מחדש
(וגם דריכה במקום מצד הגיבורה והתקדמות העלילה, אבל על טעם וריח אין
להתווכח)

‫בתאריך יום ו׳, 3 במאי 2024 ב-0:08 מאת גלי יצחקוב <‪*** אין לפרסם מיילים בציבור, השתמשנה בהודעות הפרטיות לשם כך ***
‬‏>:‬

> אם גיבור רק מובל ולא מוביל – הוא לא גיבור. גיבור סיפור חייב להיות בשלב
> כלשהו מוביל, ולא שהמציאות תוביל אותו כל הזמן. היא יכולה לעזור לו בהתחלה,
> אבל בהמשך הוא צריך לזוז, ולא לחכות שהיא תזיז אותו.
>
> ‫בתאריך יום ו׳, 3 במאי 2024 ב-0:04 מאת קדם :‬
>
>

[גלי יצחקוב]

לא כותבת את זה בשביל להחליש אותך חס ושלום, רק להאיר נקודות.
את כותבת סיפור בהמשכים בפורום, בעקביות, מפרסמת, מקבלת תגובות וכו’, זה באמת
דורש כוחות ולא קל בכלל.
בהצלחה!!!

[מלכי גרינפלד גרינפלד]

אולי מבחינה מקצועית את צודקת בהערות

לכאורה מציק לך הסיפור כי הוא לא ‘לפי הכללים’ כמו שאת מכירה וניכר שיש לך המון ידע איכותי ומקצועי!

אני אישית אוהבת לשבור חוקים וכללים, הם מגלים לנו עולמות חדשים

והרבה פעמים מביאים תוצרים לא פחות מקצועיים ויפים

הייתי נותנת צ’אנס לנועה להתקדם בסיפור בדרך שלה

אני אישית מאד אהבתי את המהלך!!

וקוראת בשקיקה כל מילה מהסיפור ונהנית מכל רגע של קריאה ומכל פרק שעולה!

ובתור בן אדם מציאותי וגיבורת הסיפור של סיפור חיי גם בסיפור חיי יש פרקים שבהם אני מובלת וחלשה…

לפעמים זה רק לרגע קצר ומייד אני מתחזקת ולפעמים אפשר לראות גם בסיפור איזה מין בור שחור שהולך ומעמיק ולא תמיד אני יודעת איך זה יגמר

ונועה, אני מצדיעה לך שאת ככה מצליחה לענות לכל אחת בנעימות ובכבוד

אני אוהבת את הסיפור בדיוק ולא טיפה אחרת מאיך שדווקא את מובילה אותו

תמשיכי להצליח!

[ברכי שלזינגר]

היי נועה

תודה על כל פרק שאת מעלה!!!

אין לי כל דעה בכל הנושא שעלה פה…

באמת שזה על טעם וריח אין להתווכח…כל אחת לפי סיבולת המתח שיש לה…..

אבל אחרי כל דיון צריך להוציא מסקנה😜😜

והמסקנה שעולה לי פה מתוך התכתבויות פה….שפרק הבא את חייבת לגלות התקדמות עם האמא!!!!!!

מה אומרת??? זורמת???? או שלא תתותרי לנו ותמתחי אותנו שוב….😂😂😂😂😂😂

בהצלחה רבה בהמשך כתיבת הפרקים!!!!!

[נועה רז]

תודה גדולה לכן!

[‫איידי וייס‬‎]

@גלי יצחקוב, כתבת כל כך נכון ומדוייק.

מי שמוביל את העלילה הוא הגיבור, לא הסופר. אם הנושא הוא הסופר, אז בשביל מה קיים הגיבור? הוא מיותר. אבל אם הגיבור הוא הנושא – הוא צריך להוביל, ותפקיד הסופר הוא אך ורק לרשום את קורות הגיבור, הבחירות שלו, המסע שלו, הלמידה שלו.

זה שאת מובילה את יעל, זה אולי טוב לך אישית, אבל לא ליעל כגיבורת ספר. אם את רוצה שהספר יחזיק את עצמו כמו שצריך – יעל צריכה להוביל, לא לתת למציאות להוביל אותה. וגם אם המציאות חזקה ממנה – היא צריכה להתמודד עימו באומץ ובנחישות, ולא ליפול ולהתכופף בכל גל. שימי לב, גם אם יש התקדמות בפרקים (אפשר לומר שקראתי אותם די ברצף, רק לאחרונה הצטרפתי לקריאת הסיפור) – עדיין אני רואה התקדמות בפן הטכני והחיצוני ולא בפן הפנימי של יעל עצמה.

איפה היא נמצאת בתחילת הסיפור? איפה עכשיו? איפה היא תהיה בסוף הסיפור מבחינה רגשית ונפשית? אם יש התקדמות פנימית, היא צריכה להעשות ולהקרא בכל פרק, לא בפרק הסיום בלבד. (ואם את חותרת לדבר כזה, שתדעי: זה יגרום לי לטרוק את הספר בעצבים ותו לא.)

[רעות אנסבכר]

מעניין הדיון שהתפתח פה.

אני חושבת שהאיטיות שמורגשת בתהליך היא בעיקר בגלל הרווחים שבין הפרקים

יש סיפורים שקראתי בעיתון בהמשכים והם ממש התישו אותי, הרגשתי שכלום לא זז ואפילו השתעממתי

(אין בעיה שאכתוב – גם סופרות גדולות וטובות מאוד! מיה קינן, אסתר קווין, חיה לוברבום, שרהלה מלוביצקי ועוד..)

וכשקראתי בספר – פתאום הרשתי שהסיפור מלא התרחשות, סוער ומתקדם.

המבנה של סיפור בהמשכים לפעמים גורם להאטה בקצב…

לפעמים קורה להפך

סיפור בהמשכים סוער ומלא תהפוכות, שבספר ירגיש לי מהיר מידי

(מהיר ואיטי מידי הם בכל מקרה עניין של טעם וחוויה אישית).

לגבי הסיפור שלך –

דווקא נהניתי להרגיש איך למרות שהעלילה החיצונית מתפתחת באופן איטי

התהליך אצל יעל הולך ונבנה

אני ממש מרגישה את עליית המדרגה מפרק לפרק ומתענגת על האופן הדק שזה קורה.

אט אט נבנית ההסתגרות שלה, הקשר המורכב עם רייזי, הכעס על אריאל, על אבא שלה…

בעיני, זה היופי.

כי הרבה פעמים ככה זה גם במציאות. דברים קטנטנים קורים כאילו בלי שנשים לב, עד שנוצרת תסבוכת גדולה ועמוקה. (וגם דברים טובים – עד שפתאום מתגלה איך הכל טוב מאוד)

תודה נועה! מחכה להמשך ולספר השלם…

[יעל]

לדעתי את ממש צודקת בתהליך שתיארת
של יעל
איך שהיא נועלת לאט לאט דלתות אצלה
מתכחשת למציאות
זה אפילו לא שהיא לא מוכנה להתמודד
היא אפילו לא מודעת לצורך הזה
מידי פעם רק יש לה הארות/נקיפות מצפון שכאלה עם דבורה/אריאל ואז יש לה רגע כזה של נתינה, שהיא מסכימה להיות..
אבל בנקודה מסוימת בספר זה צריך להיות.
במקביל לחוויות שמתפתחות בסיפור ,
נקודה כזו של בחירה.
של הבנה.
שהיא מתחילה לפחות את הלב חזרה ולהסכים להיות
וזה תכלס תהליך שהוא סופררר מעניין בסיפור
ברור שהעלילה מעניינת מאוד וגם מותחת
לדעתי התהליך הזה אצל יעל מעניין בסיפור פי כמה
בשבילי זה עוד עלילה שמשתלבת עם העלילה החוויתית (כל החוויות בעצם, שהאמא נעלמת. חוזרת. הסבתא. כל העניינים שמה עם רייזי שהם ממש מותחים)
מתי שהוא יעל צריכה להיות שם ואנחנו (הקוראות 😉) נהיה איתה בזה ונבכה איתה ביחד
😢. לדעתי זה תהליך מדהים.

נועה. מחזיקות לך אצבעות 🤝
ותזכרי שבסוף זו רק ביקורת
ואת בסוף המחזיקה בעט ומחליטה איך שאת רוצה את העלילה
ואולי תכננת אותה בכלל אחרת ואנחנו המתפלספות פה..
בכל מקרה , דיון מעניין 😉
אה,
ואת כותבת מדהים 🙂
בהצלחה!

[נועה רז]

יעל, תודה. את מרגשת.

[רעות אנסבכר]

עוד משהו –

נראה לי שלאופי של הסיפור שלך, מתאים מאוד איך שהמציאות החיצונית היא זו שמזיזה.

יעל, מצידה, היתה נשארת במיה עד עצם היום הזה. כך נראה לי

המציאות מכריחה אותה לעשות כל מיני דברים, להרגיש כל מיני דברים, לשאול שאלו

זה יפה ומעניין.

מה שכן, נראה לי שבנקודת השיא של הסיפור

שם קריטי שההתקדמות תהיה מתוך הגיבורה עצמה

שתקרה אצלה בחירה, הבנה, למידה

כי בעצם מטרת הסיפור היא להזיז את הגיבור

והשיא זה הרגע שבו מתגשמת מטרתו של הסיפור.

כנראה גם החל משם, בבחירות שאחרי השיא, ובצעדים לקראת הסיום

יותר מתאים שהגיבור יוביל את הבחירות ולא המציאות.

יש בזה משהו מאוד יפה בתהליך כזה,

שבו הגיבור הופך ממובל על ידי מציאות ומאורעות חיצוניים

למוביל של חייו. בכח הבחירה, בשינוי ההסתכלות, באמצעות תקווה חדשה, יעד חדש.

[ש]

נעה יקרה!

יש פה הרבה ביקורת, הערות והארות ועוד…

רק תזכרי שככל שהקוראות יותר מתעמקות בעלילה שלך, ומקדישות זמן וקשב לכתוב תגובה ארוכה ומפורטת, נגעת לנו עמוק:)

אני בטוחה שיעל נכנסה ללב של כולן, ורק משם מגיעה הביקורת הבונה.

תמשיכי במרץ👍

[שפרה כרמל]

נועה יקרה, הכתיבה שלך מצוינת ותמשיכי לכתוב.

טיפ קטן: תני יותר משקל לביקורת מנומקת מאשר למחמאות ללא הסבר.

נקודת מבטי לסיפור:

יצרת גיבורה שעוברת חיים קשים וכתוצאה מכך מרגישה שהיא לא חייבת כלום לאף אחד ומתנהלת בהתאם.

לדעתי זוהי דמות שצעירות יכולות להזדהות איתה בקלות מכיוון שאחרי הכל אין לה שום עול, היא עושה מה שבא לה ואף אחד לא יכול לבוא אליה בטענות.

בעיניים בוגרות יותר, נערה שמגיעה למצב כזה ולא מנסה לעזור לעצמה באיזושהי דרך במשך תקופה כל כך ארוכה, מתקבלת כילדותית ולא מעוררת הזדהות.

אם לא היית כותבת את גילה הייתי מעריכה אותו בסביבות 16.

[נועה רז]

מסכימה אתכן לגמרי בכל הידע המקצועי שכתבתן כאן, וממש לקחתי לתשומת ליבי.

מבחינה התנהגות של יעל: איך הייתן רוצות שיעל תפעל בכל המשבר הזה, אחרי עוד ועוד נפילות ואחים שנותרים רחוק? שתתחיל להתחזק ולתת מעצמה לכולם, שתתמודד עם כל נפילה בנחישות ובאומץ לב?

ואז, בשביל מה קיים הסיפור? הייתי מסיימת ביעל התמודדה, מחזיקה מעמד ואמיצה. אין כאן שום קונפליקט.

וודאי וברור שנקודת חיזוק תבוא לה, ומשם היא תעלה ולא תסיים את העלילה במשבר. וזה יגיע, היא תעלה על הכל באומץ לב ובנחישות ויהיה סוג של אפי אנד.

אבל כרגע היא במשבר, ובמשבר יש אנשים שמתמודדים ועוזרים לעצמם, ויש כאלה שנוחתים עמוק, ומהנחיתה צריכים לקום.

וזה הסיפור של יעל.

אולי היא לא הגיבורה שציפיתן לקרוא, אולי היא לא כמו כל גיבור ראשי שתוך רגע מתחזק. אולי היא לא אמיצה וחזקה עכשיו. אבל זו היא.

מבחינת התקדמות בעלילה: המצב של יעל לא כמו שהיה בתחילת הסיפור, ממש לא. כל כך הרבה דברים קרו והתקדמו מאז, שאולי תכתבו לי דוגמה למה אתן מתכוונות בהעלילה לא מתקדמת?

[תהילה ב]

היי נועה,

אני לחלוטים מסכימה עם מה שאת אומרת, אודה על האמת שאני לא קראתי את הסיפור מתחילתו אלא מהנקודה שבה נחשפתי אליו, ככה שאולי חסרים לי הרבה פרטים.

יש אנשים שנופלים, יש אנשים שקמים ויש אנשים שבאמצע. אולי מבחינת גיל כן צפויים לראות יותר שאלות וחקירה עצמאית. אבל כמו שיש אנשים שיקחו את הכל לידים, יפעילו חוקר פרטי או ל’ידעת מה, יש גם את האנשים שישתקו ויניחו לגל לעבור, בעיני הם לא פחות גיבורים, אבל נראה שבעיני חלק מהקוראות הן כן מצפות לאיזה אקט משמעותי של יעל.

נקודה אחת שאני יכולה להעלות, אל תקחי אותי במילה כי כמו שאמרתי – התחלתי מהאמצע. כשרייזי נפגשת עם יעל בבית לפני פרק אחד יעל לא שואלת אותה כלום. אם זו הייתי אני הייתי פשוט סוגרת אותה איתי בבית עד שתספר לי הכל ולא תחסיר אף פרט.

אבל שוב, זו ההחלטה שלך, את הסופרת, את מובילה את הסיפור למקום אליו את חותרת להגיע. יש לו הרבה קוראות שנהנות מאד, גם אני 🙂

ועוד משהו שאולי לא שמו לב אליו – את אמנם אוחזת בפרק 30, אבל כל פרק הוא קצר מאד כי הוא מסופר בהמשכים, וכמו שאת יכולה לבחור שהפרק יהיה בעל 3000 מילים את יכולה שהוא יהיה גם 100 (הגזמתי, אני יודעת). והעובדה הזו גורמת לסיפור מצד אחד להיראות כאילו נמתח מאד כשבפועל, אם תצמצמי את הכמות לספר אולי תגיעי לחצי מהפרקים שיש לך…

הרבה הצלחות, יש לך את זה!

[ברכי]

לגבי העלילה שלא מתקדמת, לדעתי יותר מדי זמן נמתח הנושא של היעלמות האמא, ללא כמעט נקודה של גילוי של איפה היא ומה הסיפור סביבה.

לדעתי אפשר להתקדם בנושא הזה, ולסבך אותו עוד כראות עינייך, אך להתקדם

כמובן, אני לא מורידה מטיב הכתיבה וכל הסביב, שאת כותבת מושלם, אני כותבת בכדי לתת לך כיוון איך לשבח סיפור ולגרום לו להיראות אמין ומקצועי, כמובן לטעמי לפחות, ועל טעם וריח אין להתווכח….

שבת שלום!

[תמי אפשטיין]

נועה, אם את שואלת:

* כרגע הגיבורה מאד פסיבית. היא כאילו בתוך רכבת הרים, אבל הנופים עוברים לצדה, לא בתוכה.

דמות פסיבית מאבדת את הקשב של הקוראים (אגב, זה גם במציאות ככה, בד”כ).

* מרוב נופים לא רואים את היופי. מרוב בלאגן – כבר מאבדים את הנקודה. מבחינתי, אני יודעת שעכשיו אקרא עם מה עוד היא הסתבכה ואיזה עוד טרלול תכניסי לה לחיים. זו לא החוויה שהיתה בהתחלה, כי לא נראה שאת עומדת לפתור לה קונפליקטים. זה הופך למייגע.

* כל מערכת היחסים עם רייזי – לא תואמת גיל. מצפה מבחורה בת 19-20 להיות פחות מתוסבכת על חברה חדשה.

את אומרת שזה אופי? אולי. אבל גם טובי נגררה לזה, וברגע שלפני אירוסיה. ו’ סמינר זה גיל שמערכות יחסים חברתיות פחות מתפרקות (אם לא לטובת נישואין, כמובן)

בכל מקרה, תסבוך ברמה שמסיט את תשומת הלב מהצעת שידוך הוא כבר בגדר בעייתי…

* הסביבה כולה מתייחסת אליה כילדונת, וזה מתמיה. הכל סודי, מסתורי, אפס מידע ושיתוף. ומדובר על בחורה בת 20. אה, והיא מסכימה לזה. משהו כאן לא מספיק מסתדר.

* לא מספיק מסתדר בעיקר בשל האופי שלה. הוא השרדותי. לוקח לה הרבה זמן למסמס את ההחלטה לשוחח עם האבא. החליטה להיות בבית, והיא די עומדת בכך.

פתאום היא כנועה לכל האמירות התמוהות והסודיות? משהו באפיון מאד לא מדויק.

בלי קשר לנ”ל – הכתיבה שלך טובה, איכותית וממגנטת. תמשיכי להצליח

[נועה רז]

שבוע מבורך מאוד, הרבה בשורות טובות!

31.

“יעלי?” קול חלש קרא לי מתוך החדר.

נכנסתי אליה, סוף סוף.

“את יכולה להביא לי מהארון עוד כמה אדוויל לכאן?” היא נצרדה, הסתכלה עליי במבט חולה.

הנהנתי. הלכתי למטבח, היו שם שני חפיסות של הכדור. שתיהן היו ריקות.

“אמא, הם נגמרו”, חזרתי אליה עם כוס מים. “קחי, תשתי”. היא הייתה נראית חולה כל כך, עייפה כל כך. ריחמתי עליה.

היא לקחה, בירכה ושתתה. “תודה, יעלי. אני חייבת עוד כדורים, אין עוד משהו?”

לא. הנדתי בראש.

שתקנו. לא כי לא היו מילים, היו. ים של מילים היה בינינו. לא כי כעסתי, המראה של אמא שבר לי את כל הכעס. לא כי היא הייתה חלשה מדי בכדי לדבר.

שתקנו כי היינו רחוקות כל כך פתאום, אמא ובת. ואי הבנה נוראה, כעס ואלפי חששות ביניהן. ורציתי לשאול, רציתי כל כך לדבר את כל החודשים האלה של הלבד, את ההווה הלבד. כל כך ייחלתי לקבל תשובה אחת לשאלה אחת.

למה נעלמת? למה כל זה קרה לנו?

נעמדתי מולה. “אני…א…למ…” התגעגעתי אלייך, אמא. למה ברחת לנו, למה? אבל הפה שלי הוציא גמגומים, הברות קטועות. רעד.

“אריאל ודבורה תכף יגיעו לכאן”, היא השתעלה. “תוכלי אולי ללכת לקנות לי את האדוויל?”

“אבל אמא…” אני חייבת. אי אפשר כבר. בטח שאריאל יהיה כאן וידרוש תשובות בעצמו.

“כן?”

“הטלפון שלך”, הצבעתי עליו. “הוא מצלצל”.

“מי זה?” האנחה שלה נשמעה כמו סיוט אחד ארוך.

ניגשתי להציץ עליו. “עד איציק. מי זה?” עד איציק?

אמא נאטמה לרגע, לקחה את הטלפון ממני. השתיקה. “סתם. אחד שעזר לי בנסיעה. את הולכת, מותק? יש כסף בספרייה למעלה”.

הנהנתי. אני אלך.

ויצאתי. קניתי לאמא כדורים, לא רציתי לחשוב איך אריאל ודבורה יקבלו את אמא ככה. חולה. עייפה.

העיניים שלי נתקעו עמוק במשפחה צעירה. אמא אבא, שלושה ילדים. בין הזמנים, חיים יפים. הלוואי שיישארו כך תמיד.

גם אנחנו היינו משפחה יפה פעם. והכל השתנה, כולנו. אריאל שנראה אחרת, דבורה גדלה. התבגרה. התחילה להבין דבר מתוך דבר. התחילה להכיר את האחות הלא אחותה שלה.

ואת, יעל?

את השתנית? אני יודעת שכן, השתניתי. אני רק לא יודעת אם לטוב או לרע.

הטלפון שלי צלצל, העיר אותי מהמחשבות שהתחילו להציק. “שלום, אריאל”. הם אמורים להגיע לבית היום, לראות את אמא.

“מה נשמע?”

“ברוך השם, ואתה?” לא דיברנו הרבה, לא דיברנו אז כמעט.

“אני בסדר. תגידי יעל, אמא נראית בסדר?”

נדבקתי לאפור במדרכה. “מה זאת אומרת?”

הוא נשף לטלפון, לחוץ. “אני לא יודע. כבר כמה חודשים שהיא לא בבית, שהיא נסעה בלי שאף אחד יודע למה. ניסיתי לשאול אנשים, לראות אולי מישהו ייתן לי קצה חוט”, אריאל היה נסער, והלב שלי נחת. “מצאתי רק אחד, הוא אמר לי בטלפון שאמא תחזור עוד כמה ימים, אבל היא חולה. ולא לדבר איתה שום דבר על הנסיעה או משהו בהקשר”.

הנהנתי לעצמי, חיכיתי שימשיך. אריאל פעל, בזמן שאני התחפרתי בתוך העצמי. הוא ניסה למצוא תשובות

“היא באמת חולה?”

“היא כן”. לחשתי בכבדות. זה מה שיצא לי מהפה.

“אז הוא צודק. ומשהו רציני, יעל?” הקול שלו קיווה, אבל לא ידעתי מה לומר.

“תגיד”, פתאום הסתובבתי, פסעתי אחור קדימה. “מי זה המישהו שדיבר איתך?”

“איזה אחד, אבא אמר לי לדבר איתו. אולי הוא ידע”.

אבא נתן לו לדבר איתו. אבא יודע הכל. זה מתחיל להתחבר לי ליום ההלוויה.

“איך קראו לו, אריאל?” שידע, אלוקים. בבקשה שידע.

הוא לא ידע. “אין לי מושג, אבל למה?”

“זה חשוב. תקשיב, אריאל”, הקול שלי רעד, הפסיעות הפכו למהירות. “תנסה לקחת את הטלפון של אבא, ובלי שהוא יראה. תקיש את המספר שדיבר איתך, תחייג אליו ממנו”. שכחתי מהכדורים שרועדים לי ביד ואמא שמחכה להם, הראש שלי נתקף בטרוף של עשייה פתאום.

“אני לא מנהל מעקבים מוזרים כאלה, ובשביל מה בכלל, יעל?” הוא לא זרם, האח שהיה דבוק באקשן.

“אתה כן”, לא היה לי זמן, באמת שלא. “נו, אריאל…”

“טוב”, הוא נשף שוב, זורם איתי בכוח. “שנייה”.

שמעתי פסיעות, שמעתי התנשמויות. אריאל יצא ונכנס, ביקש מאבא את הטלפון כי עומדת להיגמר לו הסוללה והוא צריך לבצע שיחה ממש קצרה.

אבא אמר שם משהו לא מובן, נתן לו.

“אני בחדר”, אריאל לחש. “שנייה, אני לוקח את המספר מהטלפון שלי”.

נקישות של לוח מקשים נשמעו ברקע, התחלתי לקוות.

“הנה”, הוא מצא. “אני מחייג, כתוב הרב גרוס”.

אוף.

“עוזר לך?” אריאל הבין שזה לא נותן לי כלום. “הרב גרוס זה הרב של לב ישראל, בית הכנסת כאן. לא מבין איך הוא יודע מה קורה עם אמא, אולי הוא עוזר לה שם…אולי אמא ביקשה ממנו עזרה והוא סיפר את זה לאמא…” אריאל המשיך לחשוב על רעיונות מה קשור לכאן הרב גרוס.

אני כבר לא שמעתי. “אתה יכול לתת לי את המספר שלו?” קטעתי אותו.

“הוא לא יאמר לך כלום על אמא, רק שהיא חולה ושלא נדבר איתה על הנסיעה. חבל לך, יעל”.

קיוויתי שאני חושבת נכון. לא יכולתי לעצור. “טוב, אתה יכול להקריא לי את המספר?”

הוא הקריא לי, אריאל. אמר שהם יוצאים עכשיו לאמא.

כבר לא הקשבתי, חייגתי למספר של הרב גרוס. הוא לא ענה, התקדמתי לכיוון הבית.

*

“הלו?” המספר חזר אליי אחרי כמה צלצולים.

נענעתי את הרגליים בחוזקה. “שלום”, דיקקתי את הקול. “אפשר בבקשה לקבל את רייזי? היא פשוט לא עונה לי ואני צריכה אותה דחוף”.

מקסימום הוא יגיד שזו טעות, ותירשם לי איזו פדיחה אצל הרב גרוס.

“אני לא בבית, אשתי שם. לתת לך את המספר שלה?”

אז הכל נכון. אז זה כל הסיפור. אז זה אבא.

“לא, בסדר. אני אתקשר אחר כך”. מלמלתי משהו, ניתקתי במהירות.

אבא, אז זה אתה כל הסיפור.

ורייזי, עכשיו אני מבינה למה בכית לי כאן בדמעות עליך, על האשמה שאני לא אדביק בך. עכשיו הכל מתחבר לי, עדיין לא מושלם.

אבא שלך עורך דין, ואבא שלי לקוח שלו, כנראה.

לא סתם לא התחברתי אלייך מאז שהגעת. אתם פשוט סובבתם לי את החיים.

ולא זכרתי שאת לא אשמה.

[נועה רז]

מסכימה איתך מאוד.

תודה, יקרה.

[יסכה ב]

וואו

נעה

הפתעת 😯

כל כך מהר עוד פרק???

תקשיבי

קראתי בשקיקה…

יש פה התקדמות גדולההה

תודה 🙏

[תהילה שחר]

פרק נדיררר

תודה נועה!!

אמממ

אפשר שאלה?

המשפחה של רייזי זה לא מקלובסקי?

מאיפה הגיעה גרוס?

[נועה רז]

תודה על התגובות!

המשפחה של רייזי היא מקלובסקי, כן.

אבא של יעל כתב על המספר של מקלובסקי ‘הרב גרוס של בית הכנסת’, בכוונה, להטעות אותם. שלא יחשפו. אבל יעל לא טיפשה, והיא התקשרה למספר הזה, לבדוק אם היא אכן חושבת נכון וזה אבא של רייזי.

[רעות אנסבכר]

איזה מרגש זה פרק חדששש

וואווווווווווווווווו

איזה פרק

מדהים

התקדמות מסעירה…

דיברו פה על ההתקדמות בתהליך אצל יעל עצמה –

כאן יש התקדמות משמעותית מאוד גם בהבנת העלילה וגם בעמדה של יעל. היא פתאום מעזה, מנסה, מתקשרת.

כפיים!!

מחכה בקוצר רוח להמשך…

כל כך הכבוד שאת מתמידה ומשיכה לכתוב ולהעלות, אני מעריצה את זה!

[נועה רז]

תודה, רעות. כיף גדול לקרוא!

[ברכי]

מקסים!

אכן התפתחויות בכמה נקודות שונות…!

[‫איידי וייס‬‎]

סוף סוף היא יוזמתית, מפעילה, פועלת בעצמה ומגיעה לתשובות.

ועדיין, גם אם אבא של רייזי עורך דין, מה הקשר בין ההעלמות של אמא שלה לבינו???

[נועה רז]

אכן, כל הכבוד ליעל!

הסיפור עוד לא הסתיים, תמתינו בסבלנות לתשובות 🙂