דיונים - כתיבה ספרותית |

רוחות של שינוי

כתיבה ספרותית

רוחות של שינוי

פורסם ע"י שולמית זמני הייטק on 13/02/2025 ב11:01 pm

היי פעם ראשונה שלי,

אשמח להערות/ הארות…🙂

פרק ראשון

הרוח הקפואה של סוף החורף שרקה בין העצים, כמו לחישה שניסתה להזכיר לדינה שהיא לבד. היא הידקה את ידיה בניסיון נואש להתגונן מפני תחושת האי-וודאות המכרסמת, ומשכה את המעיל שלה צמוד יותר, כאילו הוא יכול להגן עליה לא רק מהקור.

פנס הרחוב מעליה הבהב. האור הצהוב שלח צללים לא אחידים על המדרכה ועל ספסל הברזל שהתנשא לצידה. דינה נשענה לאחור, מנסה לא לחשוב על כמה הספסל הזה קר או כמה הרגליים שלה כואבות. המחשבות זרמו בכל זאת, בלתי נשלטות, כמו מים בסכר שנשבר.

<div>

היא נזכרה ביום ההוא, היום שבו הכול התחיל להשתנות. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, והיא עמדה עם קבוצת בנות, רחוקות שנות אור מחברותיה לספסל הלימודים. הצחוק הקולני שלהן, הדפדוף הבלתי פוסק בטלפונים, ובעיקר הביגוד השונה – כל פרט היה כל כך שונה ומרתק. זה לא היה רק בגד או סגנון. זה היה עולם אחר…

הבנות צחקו על משהו. היא לא זוכרת מה בדיוק, אבל הצלילים עדיין הדהדו בראשה. צחוק משוחרר כזה, שנראה כאילו הוא שייך למי שאין לו דאגות בעולם. הן נראו כל כך בטוחות בעצמן, כל כך שייכות. היא הסתכלה עליהן אז בכמיהה, תוהה אם תעיז אי פעם להיראות כמוהן. הן נראו לה אז כל כך חופשיות, מאושרות – לא כלואות, לא מנותקות כמו שהיא הרגישה

</div><div>

כשמיכל התקשרה אליה יום לפני כן ושאלה אם תרצה לבוא איתה ועם עוד כמה חברות לקניון, היא לא ידעה שאלה יהיו “החברות” שיציבו אותה מול עולם חדש.

שירה, הליצנית שבחבורה, קטעה את מחשבותיה בגיחוך: “מה את אומרת, דינה? תעשי מייקאובר מבני-ברקית לתל-אביבית? בשבילנו?”

</div><div>

דינה לא הספיקה להתנגד. החבורה הצוהלת דחפה לה בגדים שמעולם לא נגעה בהם. היא לא יכלה לעצור את הרעד הקל בידיה כשהיא נגעה בהדפסים על החולצות. זה היה כל כך שונה מהבגדים שהתרגלה אליהם.

היא הסתכלה על עצמה במראה. חיוך בלתי רצוני עלה על שפתיה. היא פתחה את השיער, הרגישה את הרוח על העור, ובאותו הרגע היא הרגישה חופשיה, כמעט מאושרת – כאילו כל הבעיות מאחוריה.

</div><div>

אבל בדיוק בשנייה הזאת, חלפה המורה רבקה במהירות, כאילו מנסה לברוח מהקולות והמראות. היא נעצרה לרגע והסתכלה ברחמנות על חבורת הבנות המצחקקות ומצטלמות.

עיניה של המורה רבקה נפגשו בשל דינה, ופיה נפער בתדהמה. היא כמעט עצרה את נשימתה. “דינה,” היא לחשה, כאילו המילה עצמה מסוכנת, “את מבינה מה את עושה?”

</div><div>

המילים האלה הדהדו בראשה גם עכשיו, הרבה אחרי שהכול קרה. היא ניערה את ראשה, מנסה להיפטר מהזיכרון.

למחרת, היא כבר ישבה מול המנהלת. השתיקה של ההורים שלה הייתה כבדה יותר מכל המילים. אבא לא דיבר איתה בכלל. הוא רק הביט בה כאילו היא מישהו אחר. </div><div>

אבל מה ששבר אותה באמת היתה התגובה של רותי – אחותה התאומה…הן היו יותר מסתם אחיות תאומות. הן היו החצי השני האחת של השנייה, משלימות זו את זו בכל דבר. למרות שהיו כל כך שונות באופי שלהן – דינה תמיד הייתה העוצמתית, הסוערת, זו שלא פחדה להגיד את מה שהיא חושבת, ורותי הייתה השקטה, הצייתנית, החכמה שתמיד ידעה לבחור את המילים הנכונות. אולי דווקא בגלל זה הן השלימו כל כך טוב זו את זו. כשדינה התקשתה בשיעורי חשבון, רותי הייתה מסבירה לה בסבלנות אינסופית. כשרותי פחדה מרעמים, דינה הייתה מחזיקה את ידה עד שנרדמה.

</div><div>

אבל באותו יום היא הביטה בה במין מבט כזה.. לא שיפוטי, לא כועס, רק עצוב. עצוב כל כך. כאילו ידעה שזה הרגע שבו הן מתחילות להתרחק, למרות כל ההבטחות שלעולם לא יעזבו זו את זו. היא הרגישה אז, אולי לראשונה בחייה, שהיא באמת לבד.

—————-‐—

עמוק בתוך המחסן הנטוש, עיניו של גבר גבוה התמקדו בתרשים שנפרש על השולחן. האור היחיד בחדר היה מנורה חשמלית קטנה שתלתה מהתקרה, מטילה אור קר על פניו המחוספסים.

צלקת ארוכה, חיוורת, חצתה את לחיו הימנית, מוסיפה לפניו אופי קשה, מפחיד. “מה הקצב?” שאל. קולו היה שקט אך חתוך, כמו לחישה של מתכת על מתכת.

האיש שעמד מולו, צעיר יותר, בלע רוק כמעט בקול. “הכול מתקדם,” השיב במהירות, מנסה לשוות לקולו ביטחון שלא היה שם באמת. “אבל… יש כמה פרטים שצריך לבדוק.”

הגבוה התקרב, רכן קלות מעל השולחן, ואצבעותיו הגדולות תפסו את קצה התרשים. “אני לא רוצה טעויות,” אמר. קולו עכשיו היה כמעט לחש, אבל כל מילה חתכה באוויר. “אתם יודעים מה יקרה אם זה ייפול. ואני לא מתכוון רק למה שעל הנייר.”

</div>

שושי ו. הגיבה לפני 3 שבועות, 5 ימים 2 חברות · 1 תגובה
1 תגובה