כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
רק תבוא / סיפור קצר
רק תבוא / סיפור קצר
בס"ד
הרבה אחרי השעה שתיים חזר אודי הביתה. אף אחד לא ישן, אבל הדממה הייתה סמיכה. עמוקה.
אמא ישבה רפויה על הספה, ספר התהילים היה פתוח עדיין בפרק ג'. השפתיים מיאנו להגות את המילים הקדשות, בו בזמן שמחשבותיה נושאות אותה אל מקומות רחוקים כל כך.
אבא הסתובב בסלון, בחוסר מנוחה בלתי אופייני. הוא פתח וסגר את הספר לסירוגין, אחר נשק באנחה עמוקה, והשיבו למקומו הראוי בארון הספרים הגדול. העיף מבט קצר בשעון, וניגש אל החלון.
מנורות הרחוב שלחו ניצוצות מסנוורים. מכוניות מועטות החליקו במהירות של אחר חצות, בתדירות של אחת לשעה. חתולות שנדדה שנתם, הסתובבו במין נמנום בין הפחים, עד שגברה העייפות גם עליהן, והן רבצו על מקומן.
אבא השעין את ידיו על אדן החלון הרחב, וכמו התמזג עם הנוף הקפוא.
הוא עמד כך, באותה התנוחה. שעה ועוד אחת. ועוד אחת.
אילה, ילדה טובה של אבא ואימא, דווקא נכנסה אל המיטה בזמן.
החדר היה שקט ומזמין. מרוהט בקו נקי, פשוט. ארון עץ בעל שלושה דלתות. כיסא מסתובב, ניצב על יד שידת כתיבה, ומיטות נוער. שתיים.
עברו הימים בהם מיטתה הריקה של אפרת, העלתה דמעות בעיניה. היא האמינה לאבא ואמא שכך טוב, ובסתר ליבה, גם הרגישה כך בעצמה.
כולם הרימו גבה כאשר יצאה אפרת מן הבית. מתחו חיוך של אהדה, שלא הצליח לחפות על התביעה הנוקבת.
רק תקווה, מן הדלת הסמוכה, דיברה את מה ששתקו כולם.
"ככה, כל כך מהר? ד' נתן לכם את הנשמה הגבוהה הזו, זה אומר שאתם יכולים
יש הרבה מוסדות, כולם נפלאים, אבל שום מקום אינו תחליף לבית. תשכחו מזה.
ניחא לו הייתם משפחה ברוכת ילדים, היה צד שגידולה של אפרת יבוא על חשבון מי מהם, אבל יש לכם רק שניים נוספים. אילה, ילדה גדולה כבר, ואודי, אודי בישיבה…"
אבא ואמא הטובים. כל כך הרבה חיצים קיבלו מכל כיוון. אבל לא נרתעו לעשות את הנכון בענייהם.
בגיל שתיים עשרה וחצי, עברה אפרת להתגורר בדירה של אנשים עם מוגבלויות.
"אפרת גרה בהוסטל!" אוהב אודי להתריס. "שלא יבלבלו אותך עם מילים יפות. אפרת, התאומה היקרה שלך, גרה בהוסטל! את מבינה מה זה אומר?"
הם עשו את זה למענה, אבא ואמא הטובים, למענה, למען אפרת, ולמען אודי.
"קשה לו איתה, הוא הולך ומתרחק"
הנה לך, אודי. אפרת כבר לא כאן. בוא הביתה!
אבל אודי הלך. השעה כבר שתיים. והוא לא חוזר. לא חוזר.
אילה התגעגעה פתאום לרעש. לימים בהם ישנה אפרת במיטה הסמוכה לה. להתפרצויות. הצרחות. חפצי הנוי שהתנפצו בקול רעש גדול. קולות הבכי הרמים שאפיינו את הרגע שאחרי. הרעש שאחרי הסערה.
שתבוא אפרת, שתצעק, שתצרח!! כל דבר עדיף על פני השקט הנורא שרובץ עכשיו על הבית.
קולות מהוסים של דו שיח נשמעים מן הסלון.
"אם עד השעה שתיים הוא לא יבוא, אז… אז נתקשר למשטרה? מי יודע איפה הוא הסתבך…"
אמא לוחשת מן הספה.
אבא, עדיין נטוע על יד החלון, לא עונה. היה רוצה לחשוב, שאודי שוהה כעת מחוץ לבית, שלא מרצונו. שיש מי שמכריח אותו להתרחק. הלוואי שהיה יכול לבוא "אוטו משטרה" ולהניס את החברים שלו, של אודי.
אבא שותק, כי הוא יודע, שלא המשטרה תביא את אודי הביתה. הוא שותק, כי אין לו שום דרך אלטרנטיבית להציע.
גם אמא משתתקת. שבה לדפדף בין דפיו המהוהים של ספר התהילים.
הדממה הייתה סמיכה. ניתנת למישוש.
לרגע, רוצה אילה להעיף את השמיכה מעל הראש, לרוץ אל ההורים היקרים שלה, ולומר להם, לומר להם שהיא… היא אוהבת אותם.
רוצה לתת לדמעות לזלוג בחופשיות, ולהניח לאימא ללטף את שערותיה, משל הייתה ילדה קטנה.
אך במקום זאת, היא מתהפכת לצד השני. לא מסתכלת על השעון.
הרבה אחרי השעה שתיים ניכנס אודי הביתה. תמיד הוא בא בסוף. חוסך מאבא ואמא את הצורך להגיב במילים, כי זוג אוזניות תחובות בתוך אוזניו. והצלילים שבוקעים מהם, רומסים בגסות את הדממה.
***
בבוקר שוב נכנסה תקווה אל הבית. מספיק מוקדם, לפני שתצא אמא לעבודה, ובטרם תפנה אילה אל הסמינר.
"חשבתם לברוח מהתמודדויות, אה? חשבתם שיש דרך להתחמק מהקשיים. הוצאתם את אפרת מהבית, חזר אודי מהישיבה. אני אמרתי לכם מיד, שאסור לכם לעשות את זה!"
אמא מודה לה בנימוס.
אילה רוצה להציע לתקווה לשלוח קורות חיים למשרד בית הדין של מעלה. נראה שהיא אלופה בחשבונות שמיים.
תקווה משלחת עוד כמה פנינים ויוצאת בזעף. אמא נשארת ישובה על יד השולחן. דוממת.
הכאב החשוף שלה, דוקר את ליבה של אילה.
אילה, ילדה טובה של אבא ואמא. שתקה כשאפרת הרעידה את הבית. דממה כשאודי הרעיד את העולם, אבל מול אמא שלה, שיושבת במטבח מבלי לנוע, היא לא מסוגלת לשתוק.
"אני, אני שונאת אותה! אני שונאת אותה!!!!!! למה את שותקת לה, אמא? למה את מכניסה אותה בכלל, את תקווה הזו.
מה היא יודעת על החיים, האישה הזו? היא טעמה פעם סבל?? אני לא מסוגלת יותר!"
אילה בורחת מהמטבח. זורקת על כתפייה את תיק הסמינר, ויוצאת.
מורחת על פנייה את החיוך הייצוגי, שילווה אותה לשמונה השעות הקרובות.
מקווה שעד הצהריים תשכח הסערה.
אבל הבית אליו חוזרת אילה אחר הצהריים, איננו הבית שהיא מכירה.
הקירות בסלון חפים מתמונות. הרצפה לעומת זאת, מרוצפת באלפי שברים, ורסיסי מסגרות. את דמות דיוקנן של גדולי עולם, הרים מישהו בכבוד, והניח על השולחן. כמה מתאים לאבא…
לא צריכה להיכנס אל החדר כדי להבין.
אפרת חזרה הביתה.
למה?
היו אלו מילותיה הארסיות של תקווה, שהובילו לצעד הבלתי הגיוני הזה?
אילה רצתה רק להניח את התיק. אבל גם הפעולה הפשוטה הזו נעשתה בלתי אפשרית. החדר שלה, המשותף גם לאפרת, כמובן אינו רלוונטי, אלא אם כן היא מעוניינת שחפציה האישיים יהיו הקרבן בהתפרצות הבאה.
התיק הכביד עליה פתאום, מאד. שמטה אותו באמצע הסלון, שברי הזכוכיות נאנחו מכובד המשא.
אמא נבהלה מן הרעש, והציצה אל החדר הגדול. אילה נמנעה מלפגוש במבטה, כששאלה באלם קול : "אמא, למה?"
הקול של אמא היה מובס יותר מאי פעם, כשלאטה את המילים: "לא בגלל תקווה, אילוש, לחלוטין לא."
אילה נוטלת את המטאטא בידיה. אבל משום מה המח סרב לשלוח את הפקודות, שיגרמו לרצפה להיות נקייה.
אמא שבה אל החדר במרוצה. אפרת כבר דקה שלמה לבד. ואין לדעת אילו נזקים התחוללו בשישים שניות הארוכות הללו.
השעות הבאות חולפות עליהם במרוץ, שלא מותיר פניות לחשוב. זה היה מצוין. אבל בשמונה ורבע, כשאפרת צונחת מותשת במיטתה, שוב משתרר השקט הנורא.
אילה לא שואלת שאלות, ואמא לא מכבירה במילים. רק מדווחת בקול יבש.
"התקשרו הבוקר ממערך הדיור של אפרת. הם טוענים שאין להם את הכלים להתמודד איתה. שלוש שנים הם עשו כל שביכולתם, אבל בעיות ההתנהגות שלה, רק הלכו והחמירו.
בחדש האחרון היו כמה אירועים דרמטיים במיוחד. הם הרימו ידיים"
דלת הכניסה חרקה. הצילה את אילה מהצורך להגיב. אודי חזר?!
הצעדים מתקרבים אל המטבח. זה לא אודי. זה אבא שהקדים לשוב.
"מה שלומך, ילדה טובה?"
היא כמעט בת שש עשרה, אבל עדיין דבק בה הכינוי. ילדה טובה. היא חייבת להיות כזו. אם לא אפרת. אם לא אודי. תהיה היא, ילדה טובה של אבא ואמא.
"הכל מצוין. אבא! אפשר לומר שכבר התגעגעתי לאפרת. בדיוק אתמול חשבתי עלייה…"
המבט של אבא חם ומעריך. "מה חדש בסמינר, אילוש?"
האמת היא שיש חדש.
אבל היא לא תספר לאבא על המבחן המתסכל במתמטיקה, עומס המטלות שהנחיתה המורה לאנגלית. ובעיקר לא על הגערה הבלתי מוצדקת של רכזת השנתון. התגובה חסרת הכבוד שנמלטה בלי רשות, והעסק הגדול שיוצר צוות הסמינר מכך, כאילו מה עשתה.
היא לא תספר על כך לאבא.
לא עכשוו.
לא ביום בו שבה התאומה היקרה שלה, בלי התרעה מוקדמת, והזכירה לכולם מה ביכולתה לעשות.
לא בשעות, בהם משוטט האח הגדול שלה, בין בארות נשברים, כדי לחזור קצת יותר רחוק, בשעה שהיא לא לילה ולא יום.
היא חייבת להיות ילדה טובה. לתת לאבא ואמא שעה אחת של נחת, מבת אחת לפחות.
"אני מכינה לך קפה, אבא"
היא לוחצת על הקומקום החשמלי, ופורסת עוגה שנשארה משבת. המטבח מתמלא בפטפוטים של סתם. אבא. אמא. בת.
"הקפה מצוין, אילוש, ועוד לא שמעתי ממך מה חדש בסמינר…"
"למה אתה שואל, אבא?"
ברק של חשד ניצת בעיניה של אילה.
כנראה ברגמן, המחנכת, צלצלה אליו הערב. אולי רכזת השנתון בעצמה, יכול להיות שאפילו היועצת…
למה הם עשו לה את זה?
אבל אבא רק בוחש בקפה. הוא לא חותר לשום דבר.
אמא מציעה פרוסת עוגה נוספת. אבא משבח את הטעם האנין. הנושא נעלם כמו שבא.
אילה משחררת אנחת רווחה חרישית.
היא לא הפרה את דקות השלווה הבודדות של ההורים שלה, שמתמודדים כל כך בגבורה.
ילדה טובה של אבא ואמא.
"תכנסי לישון מוקדם, אילה!"
אמא מקפידה לשלוח אותה אל המיטה, מדי ערב, עוד לפני השעה עשר, משל הייתה ילדונת בית ספר.
אילה מצייתת. תמיד היא מצייתת. נכנסת אל המיטה.
ורק הכוכבים עדים ללילות הלבנים, מתחת השמיכה.
הלילה נפלו גם אבא ואמא שדודים אל המיטות, באמצעו של הערב.
גם שמורות עיניה של אילה נטו להיעצם.
ואודי עוד לא חזר.
הוא יחזור. תמיד הוא חוזר בסוף. בשתיים, או בשלוש. או בארבע…
הוא יחזור. את יכולה לישון אילה. להטעין אנרגיות לעוד יום של התמודדות.
הוא יחזור, לבית ריק, חשוך וישן. איש לא יקבל את פניו.
אודי לא ילד קטן. הלוואי היה. הוא יותר מדי גדול. הוא לא צריך שיאחלו לו לילה – טוב, בטרם יפרוש לשנת לילה. ובכל מקרה, האוזניות שתחובות דרך קבע באוזניו, לא מאפשרות להחליף אתו חצי מילה.
לא צריך לחכות לו.
היא עייפה. אבל בלי להבין מדוע, היא נגררת עם השמיכה אל הספה בסלון.
כשיבוא אודי, יפגוש באור דלוק בסלון, ובאחות דואגת שהמתינה רק לו.
הוא לא יאמר מילה. הוא יעלם מיד בחדר הנעול, אבל הוא ירגיש. בטוח שהוא ירגיש.
אולי מחר הוא ישוב מוקדם יותר.
אולי יום אחד הוא יחזור הביתה. יחזור להיות אודי, האח הגדול והטוב שלה. הלוואי.
אחת עשרה ודקה.
אחת עשרה ושתי דקות.
אחת עשרה ושתי דקות ועשרים וחמש שניות.
הו! אחת עשרה וחמישה!
אחת עשרה ועשרה, ורבע, ועשרים.
שלוש עשרים ושמונה! כנראה היא נרדמה בסוף. היא נרדמה, ואודי חזר, נעל את הדלת מבפנים, ונעלם בחדרו.
אודי חזר. והבית נם את שנתו. הכישלון היה חמצמץ. צורב.
היא נגררת אל החדר. מעיפה מבט אל החדר של אודי. אלומה של אור בוקעת מן החריץ.
הוא ער עדיין.
באקט של אומץ היא ניגשת אל הדלת. לוחצת על הידית.
אודי פוער מולה זוג עניים המומות, חרדות.
"חיכיתי לך. אודי"
היא בורחת אל החדר שלה, בלי להמתין לתגובה.
בעשרים וחמישה לשש קמה אפרת. תמיד הייתה כזו, קמה עם התרנגולים. השעות הראשונות של היום, הם השעות הטובות של אפרת. אילה מחליטה לנצל זאת.
"בואי מותק, נצא אל החצר. אני לא רוצה שאבא ואימא יתעוררו"
אפרת נגררת אחריה, עדיין מנומנמת במקצת. רק לכן היא שוכחת להתנגד.
"המדריכות כועסות עלי כשאני קמה מוקדם. את לא כועסת?"
אפרת, בכותונות של לילה, ישובה על הדשא הלח, נראית תמה כל כך. תמימה. מעט חסרת אונים.
אילה מתיישבת לצידה על האדמה, מרגישה שהיא אוהבת אותה יותר מאי פעם.
המדריכות כעסו עלייה? למה? היא אשמה שמלאך השינה נפרד ממנה, עם נץ החמה?
הן מצפות מנערה כמו אפרת, לשכב במיטה ללא נוע, עד שיאיר השחר?!
"אני לא כועסת עלייך, אפרת" אני כן כועסת על המדריכות.
"התגעגעת הביתה?" אילה מאד רוצה לשמע שכן. אבל אפרת לא עונה.
"את כן כועסת!!!" היא מגיבה במקום זאת.
"את כועסת עלי. את שאלת את אמא למה חזרתי הביתה!"
אילה נבוכה. זאת לא פעם ראשונה שהיא מבחינה בכך, שאחותה התאומה, חרף המוגבלות הקוגנטיבית, קולטת ומבינה מצוין מה מדברים עלייה, ונפגעת כמו כל בחורה נורמלית.
"את כן! את כעסת! את כן כועסת עלי! את כן ואת כן!"
איזה רעיון חכם היה להוציא את אפרת אל החצר, בשעה כזו, שכל רחש משודר בקלות לכל בתי השכונה.
בטח תקווה תבוא שוב, ותבקש דין וחשבון. אולי תדווח לרשויות על התעללות רגשית בחסר ישע…
העיקר שדלת החצר מוגפת היטב, וקולות הזעקה הרמים לא חודרים אל הבית פנימה.
"את כן כעסת עלי!!!!"
אפרת קמה ממקום מושבה הבטוח, והתקרבה אליה באיום:
"את כן כועסת! את כועסת עלי! את תמיד כועסת!!!"
עוד מעט יהיו גם מכות. ואמבולנס ירוק. ועוד אחד של מד"א, בשבילה. תבוא גם משטרה.
יהיה להם מענין, לשכנים.
אחר כך יבואו לשאול למה הם מוצאים את אפרת מהבית.
אילה מרשה לדמעות לזלוג בחופשיות. זה בסדר, כל עוד אבא ואמא ישנים…
היא מתקרבת לאפרת, חובקת את זרועותיה. עוטפת אותה בחוזקה.
זה עוזר. מה שהועיל להתפרציות לפני שלוש שנים, מועיל גם עכשוו. אפרת נשארה אותו דבר.
מישהו חיבק אותך שם, הרחק מהבית, אפרת שלי?
הנשימה של אפרת מתייצבת. אילה מובילה אותה אל הדשא. והן יושבות ביחד. שותקות.
ברבע לשבע מרים מישהו מתוך הבית את התריס.
חצי חיוך האיר את פנייה של אמא, כשהיא רואה אותן, לבושות בכותונת זהה, יושבות על הדשא ומביטות על השמיים.
"אתן ערות הרבה זמן?" היא מבררת.
"לא, הכל בסדר, אמא, קמנו מקודם, ויצאנו לנשום אויר של בוקר. זה היה מדהים…"
חצי החיוך שבזוית השפתיים של אמא, הושלם.
מלאך מן השמיים, אילה שלה. ילדה טובה של אבא ואמא.
"היא תהייה בסדר? נכון?" המשרד של אמא אינו מכיר את המושג העדרות. לתקווה יש הרבה מה לומר על כך, אבל אילה יודעת שאמא שלה באמת לא יכולה להחסיר.
בעצמה הייתה עדה לשיחות הטלפון של אתמול בלילה, שלא הניבו שום תוצאה.
אמא חייבת לעזוב את הבית כרגיל, בשמונה, ותשוב רק בשלוש.
"היא תהייה בסדר, אמא. אל תדאגי! בחורות בגיל שלי מדריכות בדירות עם שש בנות כמו אפרת…
אני אסתדר איתה. היא אחותי התאומה, לא?"
אמא משתכנעת. כאילו יש לה ברירה אחרת…
הקול של אילה מצליח להיות עליז כשהיא נפרדת מאמא לשלום. למעשה, לולי הנסיבות הטרגיות, הייתה מאושרת מיום החופש שנחת עלייה דווקא היום.
אתמול הודיעה לה המזכירה, שהיום עלייה להתייצב בחדרה של רכזת השנתון. אילה לא הכירה אותה באופן אישי, עד עכשוו הייתה עוד אחת, ממאתיים בנות השנתון שלה.
אבל סיפורים אודות המתרחש בחדרה של הרכזת, שמעה גם שמעה. גב' שכטר אינה עושה רושם מפחיד למדי, אבל שמועות עקשניות מספרות שהביקור בחדרה אינו מן החוויות המומלצות.
אילה הספיקה להתחרט אלף פעמים על המשפט האומלל שפלטה אתמול, שגרר אחריו דו שיח שלם, שאינו מכבד בכלל, לא אותה, ולא את המורה.
אך משמיים שלחו אליה גלגל הצלה. היא תישאר היום בבית, כנראה שגם מחר ומחרתיים, ועד שיימצא סידור הולם עבור אפרת, לבטח תישכח הסערה בסמינר. כמה עסק הצוות יכול לעשות מתלמידה אחת, שקצת התחצפה… הם ישכחו ממנה, והיא תמשיך להיות ילדה טובה של אבא ואימא.
שעות הבוקר חלפו באיטיות מרגיזה. אפרת סחטה תשומת לב בכל דרך אפשרית, ואילה ידעה שלו לא תיתן את מבוקשה, ההתפרצות היא רק ענין של זמן.
הטלפון צלצל פתאום. אילה לא יודעת למה היא ענתה.
"שלום וברכה. אמא יכולה לגשת?"
הקול מוכר. מוכר מאד. "לא. היא תשוב רק בשלוש."
"ואבא?"
"גם."
אוישש. בבת אחת אילה קולטת למי שייך הקול המהוקצע.
"גב' שכטר?"
"כן, אילה. היינו אמורות לשוחח היום בחדרי. את לא הופעת, ואני לא מוכנה לשמוע התנצלות טלפונית.
אני אוהבת לעבוד ישיר עם התלמידות. לשמוע אותן, ולתכנן דרך פעולה, שתגרום להן שלא תטענה שוב. אבל כשאני רואה תלמידה שאין לה את הבגרות הבסיסית, ופשוט נשארת בבית, אני עומדת מול ההורים. אני אשוחח איתם בהמשך היום, אילה"
"לא!!"
"סליחה?"
אסור. אסור שזה יקרה. גב' שכטר תהייה חייבת להבין זאת. היא תעשה הכל בשביל לשכנע אותה, אפילו… אפילו תרמוס את הכבוד שלה, ותחשוף את כל הקלפים שמצפינה במסירות כבר שנתיים.
"המורה חייבת להבין, אחותי חזרה הביתה, גם אח שלי. לפחות אני… הם חייבים ילדה אחת, טובה"
המילים מתבלבלות לה. גב' שכטר מכחכת מעבר לקו. היא לא הבינה כלום. איך תבין…
אילה מדברת בלי לחשוב.
"זו אחותי התאומה, היא גרה בהוסטל עד אתמול, עכשוו היא חזרה הביתה, ואין לנו שום מושג איך מתמודדים איתה אפילו שעה אחת.
ואח שלי, הגדול, הוא… הוא כבר לא בישיבה, זאת אומרת, הוא גם לא כל כך בבית. הוא מצער כל כך את ההורים שלי.
נשארתי רק אני, אסור להם לשמע שגם אני עושה בעיות… אני צריכה לתת להם נחת כפול שלש."
אילה! את מדברת עכשוו עם הרכזת הכי קשוחה בסמינר, לא עם יועצת חינוכית, מה הקשר לבכות?
הדמעות לא שואלות רשות. אבל בעצם, אולי זה חיובי. אם המילים לא הצליחו לבקוע את ליבה הקשוח של הרכזת, הדמעות ודאי תחלחלנה.
"המורה, אני… אני מתחננת, שההורים שלי לא ידעו מכלום, אני…"
היא כבר לא מסוגלת לדבר. גם גב' שכטר שותקת. לא יודעת מה להגיב מול הנערה הדומעת.
"אני שומעת אותך אילה. אני מבינה שאתם עוברים תקופה לא פשוטה בכלל. אני אשקול מה לעשות"
השיחה מתנתקת.
אילה נוטשת את הטלפון, נבוכה מאד מעצמה. יחד עם זאת אבן של דאגה נגולה מליבה. אין לה ספק שגם אדם בעל לבן עשוי אבן, היה מתרכך מול סיפור חיים כואב שכזה. על אחת כמה וכמה גב' שכטר, שעושה רושם אנושי לכל דבר, שמעה את זעקתה הכל -כך לא אילמת, ותחריש.
***
ושוב מגיע הלילה. מקפל מאחוריו עוד יום של התמודדות. אפרת ישנה, אוגרת כוחות להתפרצויות של מחר. אודי בחדר, נתון בעולם הצלילים שבוקע מן האוזניות שלו, ואמא, אמא סגורה בחדרה, שקועה בשיחת טלפון ערה.
השיחה מתארכת.
כנראה היא משוחחת עם מנהלת מערך הדיור של אפרת, שתאות להכניסה אל הדירה החדשה שנפתחת. אולי היא מדברת עם המשגיח הרוחני של אודי, ויחד הם מחפשים דרכי פעולה שישיבו אותו אל הישיבה, ייתכן זו סתם איזו חברה ותיקה או הבוסית מן העבודה.
לא יכול להיות שזה קשור אלייך, אילה. סתם דמיינת ששמעת את שמך מעבר לדלת.
גב' שכטר לא תעשה דבר כזה. היא לא תוסיף טרדות לאימא, אחרי ששמעה עם מה היא מתמודדת.
השיחה ממשיכה להתארך.
השם שלה שוב מתערב בה.
היא לא מדמיינת.
בהתקף היסטרי, היא מחייגת את המספר של גב' שכטר. ממתינה. זה לא אומר כלום. גב' שכטר יכולה לדבר עם עוד אלף אנשים אחרים.
מחייגת שוב. השיחה ממתינה. מקישה את המספר בשלישית. ממתינה.
את מופרעת, אילה! את יודעת למי את מנדנדת?
לא אכפת לה. גב' שכטר חייבת להפסיק הרגע את השיחה הזו!
מחייגת ברביעית. כבר מכירה את המספר בעל פה. הנה, היא כבר לא בממתינה.
כנראה ההטרדות שלה הועילו, וגב' שכטר נאותה לסיים את השיחה סוף סוף.
אילה שולחת את האצבע לכיוון המקש האדום. היא לא מספיקה. הצילו! גב' שכטר ענתה לשיחה.
מה אני אומרת לה?
"סליחה, מי זה בבקשה?"
לפי הטון של גב' שכטר, נשמע שהיא שואלת זאת בשלישית.
הכי טוב לנתק וזהו. לא מסוגלת לדבר עם האישה הזו. לא יכולה להחליף איתה ולו חצי מילה. לא כשירה לפגוש אותה יותר.
"מי מדברת?"
גב' שכטר לא מתייאשת?
תנתקי וזהו.
ולא תדעי לעולם מה עמד מאחורי הצעד הבלתי הגיוני של גב' שכטר.
"כן, המורה. זו אילה…" הקול שלה רועד. היא לא זוכרת את עצמה אף פעם, כועסת בכאלה עוצמות.
"שלום אילה. שיערתי שזו את…אמא שלך תארה לי, שבטח את עומדת מאחורי הדלת, בונה תילי תילים של השערות מכל משפט שלה, ובונה דרכי פעולה שיעזרו לך למחות את תוכן השיחה…"
זה היה נכון עד כאב.
"אבל למה, המורה? למה המורה התקשרה אליה? למה… אני… איך יכול להיות ש…"
"אמא שלך אוהבת אותך, אילה"
אני יודעת. חושבת אילה ולא אומרת.
"היא אוהבת אותך, לא בגלל ההתנהגות שלך, לא בגלל הנחת שאת מביאה לה, ולא בגלל כל המאמצים האדירים שלך להיטיב לה.
היא אוהבת אותך, כי את הבת הקטנה והיקרה שלה, את מבינה מה אני אומרת, אילה?"
"גם אני אוהבת אותה, את אמא שלי, אני רוצה שיהיה לה טוב. לא מוכנה שתצטער בגללי"
אילה מוצאת את עצמה מדברת.
"את אוהבת את אמא שלך, אילה. את רוצה לתת לה את המתנה שהורים הכי אוהבים לקבל?"
אילה מטה אוזן, דרוכה.
"שבי ליד אמא שלך, אילה. תשתפי אותה איך עבר הבוקר עם אחותך. כמה היה קשה, כמה התאמצת מעבר לכוחות הטבעיים שלך. תני לה למחות את הדמעות שלך. להגיש לך כוס שוקו מנחמת…
כי הורים רוצים הכי בעולם לדעת מה באמת קורה עם הילדים שלהם. זה הדבר שהכי מרגיע אותם.
זו אמא שלך, אילה. היא רוצה ויכולה לעזור לך.
אם את אותה לשמח אותה, תני לה את המתנה הזו.
אמא שלך מחכה לך, שתבואי"
- 2 תגובות
פעילה בקהילה מהמם מהמם מהמם!!
ואוו, קראתי בשקיקה!!
אני רואה שגם לך קוראים אילה….זה קשור אליך?
-
חברה תורמת
תודה.
לא, הסיפור לא קשור אלי.
נכנסתי לאתר בשם אחר, רק אחרי שהעלתי את הסיפור קלטתי את הכפילות.
עד היום לא שמתי לב שאני עד כדי כך מאוהבת בשם הזה 🙂
Log in to reply.
