שירי //סיפור בהמשכים

[שירי 🙂]

פרק ו

עד כמה שהשיחה עם חדווה היתה מטרידה ומתישה, וסימני השאלה החדשים שצמחו ממנה – מציקים וקוצניים, עבר גם היום הזה בשלום. איכשהו. ברוך השם על כל רגע של כח וריכוז. הבטחתי ליחיאל בשיחת חמשת הדקות הטלגרפית של הפסקת הצהרים להשתדל להקדים ולחזור הביתה ולנוח מהחוויה המוזרה, ועכשיו, חצי שעה מוקדם יותר משעת הסיום הרגילה שלי, מצאתי את עצמי סוגרת קצוות, מדפיסה את המאמרים להגהה שניה, נפרדת חרש מהבוסית וכמעט נמלטת החוצה אל הרחוב הקריר.

הסערה של הבוקר נרגעה והותירה רק שלוליות גדולות, בכל מקום. צעדתי בזריזות, רוצה להגיע הביתה, להירגע. באיזשהו מקום, למרות חוסר ההגיון, חששתי לגלות את חדווה דולקת אחרי עם שאלות מציקות ומבטים פולשניים.

עדיין לא ידעתי שבזכות חדווה יבואו על פתרונן כל הקושיות שתפסו אותנו בשבועיים האחרונים. מצד שני לא ידעתי גם שימלאו את מקומן חדשות ולא פחות קשות… אמרתי כבר משהו על אי ידיעה?

באותו ערב, עקבתי אחר יחיאל שיצא ונכנס מהבית ואליו עסוק וטרוד בשיחות חרישיות מהן לא הצלחתי ללקט ולו מילה אחת. היה מורכב להתנתק מהדאגה והחששות ולהקשיב לרבקוש שניסתה לשתף אותי בקורות המשחק שהפך למריבה בכיתה. כשהבנתי סופית ששום מילה לא נקלטת ברצף ההגיוני, בקשתי ממנה לחכות לזמן רגוע יותר שבו אוכל לשבת ולהקשיב באמת. “אני מאד טרודה עכשיו, מתוקה. ובאותה מידה מאד חשוב לי לשמוע אותך . רק שאני לא מצליחה להתרכז.” ליטפתי את הפנים הקטנות שמבט בוגר אפיין אותן תמיד. “רוצה לעזור לי לארגן את מוש לשינה?” רבקי רצתה. אבל גם כשלבסוף ישבנו יחד, וחזרתי אחריה על כל משפט כדי להיות בטוחה שאני מבינה הכל, לרבקוש זה לא הספיק. “אמא! את מבינה מצוין אבל… ” בת השמונה מתקשה לתאר במילים את ההקשבה הכל כך לא פנויה שלי. רק המבט שלה מספר זאת. ואני נצבטת וכל כך רוצה לפייס אותה. “את יודעת מה, מתוקה? אני אחשוב על על כל מה שסיפרת ומחר בבוקר אני מקווה מאד שבעזרת השם יהיה לי רעיון טוב בשבילך” הקטנטונת התעמקה בתוך עיני ולחשה מסופקת: “את בטוחה שאת יודעת על מה לחשוב? ”

לא. באמת לא ידעתי.

לבסוף נפתחה הדלת. שמעתי את צעדיו מתקרבים אל הסלון בכבדות והבנתי שעדיין שום דבר לא פשוט. ממקומי במטבח, יכולתי לראות אותו מתיישב על הספה, מגלה שישב בלי לשים לב על מכונית העץ של מוש, מחלץ אותה, וממשיך לשבת קפוא ולהחזיק בה כאילו מחשבותיו ומעשיו נתונים לשני אנשים נפרדים. הוא אפילו לא שם לב כשהנחתי לפניו כוס תה חמה והתישבתי גם.

התבוננתי בו מוטרדת. גבותיו מכווצות מעל עיניים טרודות, מתח נועל את לסתותיו ואת סבר פניו. פתאום הרגשתי עד כמה ההתמודדות הזו לא פשוטה עבור שנינו ולא יכולתי לחכות עוד.

“התה מתקרר, מ…מה קורה?” השאלה שלי הנחיתה אותו לספה. הוא נשען לאחוריו והניח את המכונית הקטנה על השולחן. מתלבט מאיזו נקודה להתחיל.

“לפני תקופה אמא שלי ראיינה איש עסקים גדול וחשוב מאד. הכתבה היתה אמורה להתפרסם בעיתון האזורי והיתה לה חשיבות רבה לעתיד העיתון. במהלך הראיון, הוא סיפר על פרויקט סטארט-אפ חדשני שלו שעומד ממש לקראת סיום, אבל כמה ימים לאחר מכן הוא ביקש להוריד את החלק הזה, כי לדבריו חל עיכוב לא צפוי בהשקה הרשמית, והוא כמובן לא רוצה לחשוף שום דבר לפני הזמן” יחיאל קרב את הכוס, ברך ולקח לגימה. מתוחה, אספתי גם אני נשימה עמוקה, מתכוננת להמשך שהגיע מיד.

“אמא ערכה את הראיון ושלחה אותו לאישור. הכל היה בסדר. אבל באופן מוזר, בעיתון הופיע המאמר המלא לזעמו הנורא של האיש. מערכת העיתון עשתה כל מאמץ להרגיע אותו, וזה לא היה פשוט.” הוא נאנח והמשיך במאמץ: “בשורה התחתונה פיטרו את אמא, ובנוסף דרשו ממנה פיצוי אדיר וזאת כדי למנוע ממנו להגיש תלונה רשמית.” הוא לגם שוב אוויר ומעט תה ” הם גם הבטיחו לו שמיד כשהתגלתה הטעות הנוראה הם אספו את רוב העיתונים ושום מידע מיותר לא גלש. אבל מתברר שאנשים כן יודעים. יודעים ומדברים.”

הנהנתי באלם. חמותי היא זו שזיהתה בי את הכישורים הראויים לתפקיד עורכת והכניסה אותי לעבודה במשרד הירחון. אני באמת חייבת לה כל כך הרבה ובפרוש לא רק על זה. איך אפשר לעצור את הגלגל?

יחיאל אמנם השתתק, תולה עיניים מצומצמות בהבעות המגוונות שעל פני. אבל זאת שלו, סיפרה שהסיפור עדיין לא הסתיים.

” מה?”

“בימים האחרונים אבא קיבל הצעה לעבור לקהילה קטנה בצרפת ולשמש שם כרב ומורה רוחני. בהתחשב בעובדה שמקור הפרנסה שלהם אבד, ושגם את הדירה הם נאלצו למכור כדי לנסות להשתיק את הסיפור, הוא שקל ברצינות לקחת את ההצעה שיש בה גם שכר טוב וגם מגורים ממומנים, והכי חשוב- רחוק מאד מכל פטפוט מצער.”
לא יודעת מתי הית הפעם האחרונה שהייתי המומה כל כך. אבל הדבר הראשון שעלה במחשבתי הוא שחייבים לעזור להם ואי אפשר לתת להם לעזוב ככה. מבטו של יחיאל התעמעם עוד יותר.

“מאוחר מידי. הם כבר שם”

“תכף תגיד שעלינו ללכת בעקבותיהם כדי לעזור להם” לחשתי קצרת נשימה, לא עומדת בקצב הבשורות הנוחתות עלי היום הזה.

“תכף אני אגיד. נכון. אמא זקוקה לעזרה רגשית. כולנו חושבים איך לעזור לה. אבל שירי. אני מבקש ממך. בואי תשאירי לטיפולי את הנושא הזה. את צריכה להיות רגועה ופנויה בשביל הילדים. אני מטפל בזה, ואת מנסה לשכוח. טוב?” נשמע פשוט. והדאגה שלו ממש מחממת את הלב. אבל זה לא.

“אני לא יכולה. אתה יודע שלא.
אתם המשפחה היחידה שלי, זה פשוט בלתי אפשרי לשים בצד ולשכוח!”
שקועים במחשבות ישבנו שקטים זמן ארוך, מגלגלים את המאורעות ומנסים לעכל ולחבר את כל החלקים יחד. לבסוף, נשענתי לאחור, מנסה להרפות.

“אתה צודק. ואני אנסה. רק בבקשה.. תשתף אותי אם מתקרבים להחלטה שקשורה גם אלי. אני חושבת ששבעתי הנחתות לתקופה הקרובה.” יחיאל הנהן בהבטחה אילמת, הרים את הכוס הקרה וקם. כיביתי את האורות ולחשתי: “בזכות חדווה נפתרו כל השאלות. מי היה מאמין. נראה לי שאשלח לה פרחים ושוקולד” יחיאל גיחך. הוא יודע שכנראה לא אבטא לעולם את כעסי על ההתנהגות הפולשנית של חדווה, אבל פרחים ושוקולד הם קצת יותר מידי בשבילי.

רגע לפני שנרדמתי נזכרתי שלא חשבתי על פתרון בשביל רבקוש. אבל גם המחשבה הזו, חשובה ככל שתהיה, לא נגמרה לפני ששינה השמורה לאנשים מותשים עד הקצה, נפלה עלי.

[א ק]

פשוט מקסים!!! כתיבה זורמת, מושכת. התחברתי מאד לדמות של שירי,

את השורה הזו פחות אהבתי, לדעתי אפשר פשוט להשמיט אותה, יש בה משהו לא מספיק מקצועי, אם השיחה עם חדווה תגלה משהו עוד נבין את זה לבד… במיוחד כשבהמשך הפרק זה די מתברר, מעניין לשמוע מה אומרות האחרות

“עדיין לא ידעתי שבזכות חדווה יבואו על פתרונן כל הקושיות שתפסו אותנו בשבועיים האחרונים. מצד שני לא ידעתי גם שימלאו את מקומן חדשות ולא פחות קשות… אמרתי כבר משהו על אי ידיעה?”

[תהילה ב]

לא חושבת שיש בעיה עם המשפט. נראה כאילו הוא בא לקשר בין היציאה מהעבודה לערב… די הגיוני במקום לקפוץ פתאום לערב

[שירי 🙂]

תודה! מעריכה את תשומת הלב.

למעשה המשפט הזה מחבר גם לפרק הקודם, למחשבות של הבוקר, זאת עיקר הסיבה שנוא שם.

וכמו שתהילה כתבה, הקדמה וחיבור להמשך. אם יש דעות נוספות, אשמח לשמוע.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

ואוו. שירי. ואואו.
הכתיבה המקצועית והעלילה המרתקת עולות על כל דמיון~~~!
מחכה להמשך:)

[שירי 🙂]

פרק ז

החתונה אמנם עתידה להתקיים רק בעוד שבועיים. אבל יש כל כך הרבה חלומות לטוות, עיצובים לדמיין, תפריטים לבשל ותפקידים לחלק, כך שיום לימודים לצד אחות הן כנראה פיתוי גדול מיד שקשה לוותר עליו. שיינדי וחיהלה העסוקות בכל דבר חוץ מתוכן השיעור, מיקדו אליהן את תשומת ליבה של המרצה. היא אפילו הקדישה שלושים שניות והתעניינה בכנות בנשוא התכנונים ואף איחלה מזל טוב חם, אך באותה מידה דרשה שקט וריכוז לטובת הכיתה כולה. האחיות כנראה הניעו את ראשן והתפרצפו מאחורי גבי בהתנצלות, ואולי אפילו ויתרו על התוכנית המקורית למען הקשב בכיתה, אלא שגב’ דבורה לוי-פדר היא מורה עם חיישנים מעולים שאת רמת הריכוז שלך לא תוכלי להסתיר ממנה. היא הבינה כנראה שקודקודן של שיינדי וחיהלה עמוס עד אפס מקום כרגע, ומסונכרן זו עם זו בלבד, ולכן החליטה להציל לפחות את אביגיל שהועסקה על תקן יועצת מפעם לפעם בעניינים הרי גורל אלו.

“אביגיל, נהניתי ממך מאד בשיעור הקודם. אני צריכה אותך כאן.” ושוב, הצביעה על התיק שלי כמבקשת ממנו לפנות את הכיסא . אביגיל עברה במהירות, מחייכת בחצי מבוכה מול המבטים החוקרים והשתיקה שמלאה את הכיתה.

האמת, שלא האמנתי שזה שוב קורה לי. במאמץ נדבתי לאורחת חיוך עקום, החיוך הראשון שלי להיום, בוסרי, לא מאומן ולא כנה.

“ברוכה הבאה לעונש” לחשתי, מתכוונת לכל עונש אפשרי. “עונש?” אביגיל התארגנה במקומה החדש בזריזות, ועיניה העמוקות סקרו אותי בתהיה.

לא עניתי. קוויתי שהיא מבינה למה עדיף לא לדבר עכשיו. אבל אם היא היתה קוראת מחשבות, היתה יכולה לשמוע את התשובות שלא הפכו למילים: ‘כשהמורה מעבירה אותך מקום, זה עונש. לשבת בספסל הראשון, זה עונש. גם לשבת לידי- זה עונש. ואם לא היתה מסתפקת בזה, היתה מזהה מחשבה מתוסכלת אחת שלא תאמר לעולם.

עוד לא גדלתי.

טוב שאביגיל שוקעת גם בהקשבה ממוקדת ושהדיונים המתפתחים לא מסיתים אותה לשיחה אישית, על ההפסקה אני לא חושבת. לוי פדר נותנת משימת סיכום, לכתוב דוגמא אפשרית להטיית אבחון הנגרמת מדעות אישיות, וזה מה שמעסיק אותי מהרגע שהיא יוצאת מהכיתה. בזווית העין הבחנתי באביגיל מביטה לכיווני לרגע אחד ואז פונה ויוצאת גם כן.

כוס קרטון מעלת אדים הונחה בזהירות על השולחן. ובעקבותיה עוד אחת עם צלחת חד פעמית מעליה המאכלסת עוגיות יבשושיות שזמן רב לא ראיתי וגם לא טעמתי. התכווצתי אינסטינקטיבית. הקפה וגם העוגיות הוכנו בשבילי על ידי שכנתי לשולחן וללימודים, ויש לכל זה מטרה שלא מוצאת חן בעיני כלל וכלל. אבל לשים לב ולהודות על המחווה חייבים, ולא משנה אם לא אטעם ממנה ולא אפשיר את ליבי אף לא במעלה אחת.

זה קשה. אני אומרת תודה אבל לא מצליחה להביט בה או להסביר למה איני נוגעת, וכמובן שלא מברכת וטועמת.

כעת התחלפו התפקידים. ‘המארחת’ שלי שקטה. בזווית העין אני רואה אותה אוחזת את הכוס החמה בשתי ידיים ובוהה קדימה.
“החלטת להתנזר מהעולם הזה?” אביגיל שואלת כשהשקט שעומד בינינו מתמשך יותר מידי.
“העולם הזה מציע הרבה יותר מקפה ועוגיה”
“וחברה?” אביגיל מניחה את הכוס, מלאה וקרה כמעט.

“אהה” אני פוקקת את העט . אין לי שום רצון להשאיר את אביגיל תוהה ומבולבלת אז אני ממשיכה מיד: “זה בגלל הסוכר. אני… אסור לי. ואני מעריכה את המאמץ שלך בשבילי, אז הנה, מתנה ממני: שתי כוסות קפה טעימות פלוס מזונות בשיעור המספיק לברכה אחרונה”

אביגיל מחייכת, חיוך קטן ולא שמח, אבל לא שואלת וגם לא אומרת דבר. היא מפנה את הכוסות והצלחת ונעלמת מהחדר עד לתחילת השיעור הבא. המרחב שהותירה אחריה אמנם שחרר אותי מהתמודדות עם שיחה עקרה, אבל יצר תא חדש. עוד סיבה להרגיש לא נוח, לא טובה ולא אנושית ביחס לרוב האנשים שמסביבי. כנראה שמישהי אחרת היתה קמה ויוצאת אחרי אביגיל , מסבירה יותר ומוודאת שהיא לא פגועה או כועסת, ולא משאירה מידי הרבה מרחב לפרשנויות כואבות. אבל הרצון והאכפתיות נשארו בשאיפה ואני נשארת לשבת, ראשי אחוז בין שני אגרופים מתוסכלים, רוצה בהחלט להיעלם ולא לחזור לכאן לעולם.

ההפסקה נגמרת ואביגיל חוזרת גם, קצת לפני המרצה, מלווה את שיינדי המצרפת את אחותה לשיחה שמסתיימת ברגע שהיא חוזרת למקומה לידי.

“הפסדת. היה טעים, ושיינדי נהנתה מאד מהקפה. וגם…”

“לבריאות” אני קוטעת אותה בחיוך מאולץ.

לפחות זה.

ותהני לך חזק עם חברות אחרות ותניחי לי.
תודה מראש.

[יונה גלבר]

וואו איך את מכוונת על הדקויות האלה

אני לא שירי (כך קוראים למספרת?) אבל קופצת אצלי הזדהות עצמתית שלא מעכלת שמישהו לקח את הדבר הזה שבכלל לא חשבתי שאפשר לתמלל, או שמישהו בעולם חווה\מבין, וכתב אותם כל כך מדויק, ככה על דף, ככה לכולם:) אין סודות:) יש מילים:)

מדויק ובהיר!

אני מדברת על החלל ההוא שנשאר לשירי אחרי שאיך קראו לה. אביגיל, יצאה… זה דבר מורכב במקור:)

[שירי 🙂]

יונה, יש משהו מאד חם בתגובות שלך. תודה!

ואם ככה התגובות, אז מה נגיד על חומרים שאת כותבת?

[יונה גלבר]

חייכת אותי:)

תודה!

[א ק]

קצת התבלבלתי, פרק ו’ ופרק ז’ מדברים על אותה דמות ב2 נקודות זמן שונות או שמדובר ב2 דמויות אחרות?
שניהם כתובים בגוף ראשון…

[שירי 🙂]

אותה דמות כותבת בגוף ראשון, שירי.

[תהילה ב]

גם אני תהיתי פה.

הדמות בפרק ו היתה נשמעת מרכז הסיפור והמתח.

הדמות בפרק ז נשמעת דמות קצת פחות בריאה נפשית ומאד משעשעת שעד עכשיו נפגשנו בה רק בפרק הראשון (או שפספסתי?)

זה במכוון?

[שירי 🙂]

זו אותה דמות לאורך כל הפרקים.

אני מקפידה להזכיר את השם שלה בדיאלוגים לפחות פעם אחת בכל פרק,

ועכשיו אני רואה שזה באמת חסר בפרק האחרון.

[יונה גלבר]

נשמע שהיא מאוד אחרת בזירה המשפחתית ובזירה החברתית

שיש לה ‘משהו’ עם חברה. או נגד, יותר נכון:) שהופך אותה שם ממש לאדם אחר

אולי לזה התכוונתן

[שירי 🙂]

בדיוק ככה. השאלה היא האם בשלב הזה של הסיפור זה בסדר שעולה שאלה כזאת,

או שצריך להדגיש משהו יותר כדי למנוע בלבול. אני אוהבת לתת מרחב לחשיבה,

ומסתפקת ברמזים, אבל אולי הגזמתי:)

[תהילה ב]

הנקודה שבלבלה אותי זה לא רק שהאופי הסגור יותר (?) של הדמות מודגש. אולי באמת היה חסר איזשהו קשר לרמז על שירי והקשר כלשהוא לפרק הקודם.

אני הבנתי שמדובר על אותה דמות רק בגלל שלא היה מצוין מי מספר (כמו שעושים במקרה ויש כמה מספרים מגוף ראשון), אבל הרגשתי שמדובר באחרת.

אגב, לגבי ציון השם שלה בפרק – לדעתי זה לא מספיק. יכולה לתת לך דוגמא ממני (קיצונית כן?) שבכלל לא אחזתי שהשם שלה בכל הפרק הוא שירי, אני מרחפת בשמות.

[תהילה ב]

ייתכן, ממש נשמעת כמו אדם אחר

[שירי 🙂]

הבנתי. למשל- מחשבות או אזכור על מה שקורה בזירה השניה.

תודה תהילה. לוקחת את זה לתשומת ליבי.
מצד שני- בפרק הראשון מוזכר שהיא חוזרת הביתה ובעלה שואל מה היה היום בקורס.
זה החיבור הראשון שיצרתי בין הלימודים (שם רואים בעיקר את הביטוי של הקושי שלה)
ובין הבית. כך ש’יחיאל’ ו’שירי’ הם מבחינתי כבר פרט משמעותי להיאחז בו.

[רעות סימינובסקי]

זה היה מצוין בפרק השני- האזכור של הפרק הראשון, אבל אח”כ התחלתי להשתכנע שמדובר בשתי מספרות- כי אין שום קשר בין מעשי האחת למעשי השניה. שתי זירות שונות, התנהלות שונה.

וגם- הדיון ההוא שאביגיל ושירי היו אמורות לנהל- ציפיתי לקבל הסבר עליו. מה זה ואולי למה דווקא שירי הצליחה. ולא ראיתי שבפרק אחרי היה איזה הסבר או התייחסות (אולי לא רלוונטי לסיפור אבל היה נשמע לי שכן)

את כותבת ממש אמיתי. אפשר להרגיש בחוויה ולהבין את הסיטואציה עד הפרט האחרון.

[יעל ברגר]

לא הייתי מגדירה חוסר בריאות נפשית, יש אנשים שאולי אפשר לקרוא לזה חרדה חברתית ואולי פשוט טיפוסים מופנמים, שאוהבים את הפרטיות שלהם ברמה קצת מוקצנת(כמו שתואר גם במשרד), חוץ מזה שירי היא אישה עם המון עושר פנימי ועם אופי יציב ורגוע, פשוט אוהבת מאד להיות עם עצמה…

[שירי 🙂]

בדיוק. לא יכולתי להסביר את זה טוב יותר…

[רעות סימינובסקי]

לי נשמע שהיא קצת יותר מאשר מופנמת. יש לה אדישות ואפתיות מסוימת בהתחלה גם מול בצי גם בקורס.

בצי היא המתלהבת ושירי מוכנה לענות ולנתח הגיונית את המתרחש. שירי צוחקת בקורס על כל העולם. מצליחה לעמוד בתשאול בקורס ולהגיע למקום ראשון/ שני בהצלחה.

נשמעת חכמה, מוכשרת וגם התרשמתי ממנה כמישהי עם פוטנציאל טוב להיות חברה שלי אבל היא לא הייתה רוצה:)

אבל לא סתם לא רוצה- היא ממש דוחה אנשים, אטומה קצת. לפחות בחלק מהפרקים נשמע ככה.

מצד שני היא לא נשמעת מאוימת מהחברה מדי- למשל יושבת ספסל ראשון, מוכנה לתשאל את חברה ללימודים מול כולן- והיא נשארת רגועה (יחסית)

עדיין מוקדם כדי לדעת מה נושא הסיפור שלך בעצם, אני חשבתי שהסיפור הוא בעצם על מישהי נניח אוטיסטית ברמה מסוימת (לאו דווקא אוטיזם- אבל עם בעית תקשורת יותר רצינית) אבל אם לכאורה היא אמורה להיות אישה רגילה רק קצת יותר מופנמת בינתיים הרושם שלי לא כזה.

ושוב- את כותבת טוב, אמיתי ממש.

[שירי 🙂]

אבחנת אותה טוב, לפחות בחלק הראשון של התגובה היפה שלך.

אני מקווה שלא אגיע למצב של הגדרה מדויקת, כי זאת לא המטרה שלי,
אבל כן לחשוף את הסיבות למה היא בוחרת להתנהג בצורה הזאת.

שוב תודה על המשוב. מעבר לכוח שזה נותן, הוא גם מחזיר אלי את מה שאתן,
הקוראות מקבלות ומבינות מהמילים, ובין השאר זה יעזור לתת חומר מדויק יותר.

[מלכי גרינפלד גרינפלד]

ממש התחברתי לשירי

את מתארת כ”כ מדויק ואותנטי

עם מילים שמתארות טוב כ”כ זמנים בלי מילים

אני נהנית מאד מהסיפור ואוהבת

וכשמתארים אופי או קושי שממש מספר אותי אני קוראת בנשימה עצורה לראות איך הגיבור יתמודד עם זה ויוביל את זה

תודה על השיתוף!

מחכה להמשך…

[שירי 🙂]

מלכי, תודה המילים החמות ועל הפרוט!

אני מקווה שהתהליך ששירי תעבור יצדיק את הציפיה…

[הודיה .]

ממש אהבתי את הסיפור והתחברתי לדמות מהשניה הראשונה,
לי היה ברור מתחילת הסיפור שמדובר באותה דמות וזה גם מאד ברור שבמרחב הטבעי שלה יש לה יותר ביטחון ובחברה לא מוכרת אין לה.
הבהרת את זה מצוין לדעתי גם בלי להגיד את זה במילים מפורשות.
כשזה סיפור בהמשכים לפעמים יש דברים שלא מובנים כי לא קוראים הכל ברצף.

[שירי 🙂]

תודה הודיה. מעריכה את המשוב המפורט והמפרגן.

[שירי 🙂]

פרק ח

רק כשנכנסתי לבניין שבוע לאחר מכן נזכרתי באתגר החדש שלי. כאילו שחסר לי עוד משהו על הראש, או על הגב או על הלב. אמנם יחיאל עדכן שההורים רגועים יותר ושהקהילה עושה הכל כדי לרכך את המעבר הפתאומי למקום ותרבות שונים כל כך, אבל עדיין אני מרגישה דברים רוחשים מסביבי ותוהה מתי אמצא את האומץ לברר מה קורה. אבל מה שקורה עכשיו זה שבשבועות הקרובים תשב אביגיל בפקודת לוי פדר בשולחן הראשון, כלומר, לידי. חשבון פשוט גילה לי שחוץ מהיום יש שבועיים נוספים עד חנוכה ולאחר מכן כנראה תחזורנה האחיות לשגרה ותקחנה ממני את העול ושמו אביגיל. אני מרגישה רע. בגלל העול ובגלל שאני חושבת בכלל על אישה שלא עשתה לי כל רע את המחשבה הזאת.

ובכל אופן אני ממשיכה לחשוב גם בזמן השיעור לאן אני יכולה להיעלם בזמן ההפסקה, וכמובן איך לעשות את זה הכי טבעי ולא מתחמק שאפשר, כי לפגוע באשה העדינה והרגישה הזו אני ממש לא רוצה. די לי במה שקרה בשבוע שעבר, לא רוצה להוסיף עוד מצפון על מה שכבר יש. כשהדקות לסיום השיעור כמעט ואזלו, אני כבר לא מצליחה להקשיב ולסכם. חייבת רעיון אלגנטי שיתן לי מקלט לזמן ההפסקה! בחוץ קר וקצת רטוב, אז עם כל חיבתי לאוויר נקי, לא אהנה להסתובב בחושך החורפי. במשרד אין לי כל עניין לסדר והמבנה לא מספיק מעניין כדי לסרוק אותו שוב. בעצם… הפסנתר! הפסנתר החום בחדר הקטן שבקומה השניה! בהקלה אני נוחתת שוב על מקומי, מלקטת את מילות הסיכום שיעזרו לי להשלים את המשפטים שהפסדתי קודם.

אביגיל שכנראה הבחינה בניתוק שלי, הזיזה לכיווני את דפי הסיכום, מניחה את אצבעה על השורה המשוערת. ליבי שקע עוד קצת. “תודה” לחשתי.
תודה אביגיל. אני לא ראויה לזה, ואין לך מושג עד כמה.

כשעליתי במדרגות לקומה השניה הבנתי שהרעיון המצוין שלי כבר תפוס. צליליו החמים של הפסנתר התפזרו והדהדו בחלל מספרים לי שפסנתרנית מנוסה כבר מצאה אותו. וגם שהפסנתר, למרבה הפלא, מכוון. סקרנית ומנסה להיזכר בשמו של הקטע המורכב המנוגן כעת, עליתי את המדרגות האחרונות, ניווטתי את דרכי בעקבות הצלילים אל החדר ופתחתי את הדלת.

בחורה. בחורה צנומה שמאחור יכולתי לראות רק את שיערה השחור והחלק גולש עד לכתפיים. היא הפסיקה לנגן כשהדלת נפתחה אך לא הסתובבה לכיווני.
“אפשר להיכנס” אמרה הדמות והמתינה. האמת שברגע שפתחתי את הדלת כבר הצטערתי על כך. הרי יכולתי להקשיב מבחוץ! אבל עכשיו, היה מאוחר מידי לסגת. מהוססת התקרבתי לעבר הקצה השני של החדר ועוד לפני שהגעתי אליו כבר הבנתי.
וצדקתי.

” אני לא רואה אותך. שמי תמר. תוכלי להציג את עצמך בבקשה?”

יש באנשים שמתמודדים עם קושי מסוים משהו שמפעיל אצלי מערכת תחושות לא מוכרת. רוך, אמפתיה והתעניינות כנה. כל החששות וההתנגדויות נעלמים ואינם. אני מושכת כסא ומתיישבת לידה.

” אני שירי. לומדת כאן ניתוח התנהגות. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן ר…מצאתי את הפסנתר הזה והיום התכוונתי לבקר אותו אז הלכתי בעקבות הצלילים. את מנגנת נהדר, תמר. לומדת כאן? ” המשפט האחרון שלי העלה חיוך על פניה העדינות של תמר.

“אני גרה קרוב, אצל משפחה נחמדה.” ענתה תמר, דיבורה איטי ומתנגן מעט: ” הם ארגנו לי כאן פסנתר ואישור לבוא להתאמן. אני לא לומדת כאן, אני כבר לא לומדת” היא צחקקה. מקרוב יכולתי לראות את אותות השנים על פניה. חוטי הכסף שנשזרו בשערות השחורות סיפרו שגיל הנעורים חלף מזמן.

“האמת שגם אני סיימתי ללמוד לפני שנים ארוכות, אבל כאן אפשר לרכוש כלים מקצועיים נוספים, אז חשבתי שגם לימודי מוזיקה מוצעים למשתלמות.” דייקתי .

תמר שתקה רגע אחד, פניה מוטות מעט לעברי, מרוכזות. “אני לומדת מוזיקה במקום אחר, ” אמרה לבסוף. ” אני לא יודעת מה עושה כאן הפסנתר, אבל לדעתי לא נגעו בו כמה שנים. הוא לא היה מכוון כשהכרתי אותו ושילמתי למכוון פסנתרים על כיוון מקצועי. “

“וואו.” אמרתי מרגישה את הסקרנות מטפסת בי “שאלתי אם את לומדת פשוט כי הנגינה שלך מדהימה. מאד אשמח לשמוע איפה ואיך למדת”

תמר חייכה, ופניה התבהרו. “אשמח לספר לך, אבל אני צריכה לחזור בעוד רבע שעה לביתי, ולא סיימתי עדיין להתאמן. אני מגיעה לכאן כמעט כל יום, אז אשתדל להגיע גם בשבוע הבא ביום הזה ונפגש. מתאים לך? באיזו שעה ההפסקה שלך?” היתה תקווה בקולה. אבל אני לא יכולתי לרוץ איתה קדימה. “את באה לכאן להתאמן, אני לא רוצה להפריע לך, אז אולי… אמרת שאת מתגוררת קרוב, נכון?”

” נכון. קרוב ממש. מרחק של כמה דקות הליכה. ואז? ” מדהים עד כמה שקופות פניה. יכולתי לזהות בקלות מתח שצובע אותן, מיהרתי להסביר: “אולי תוכלי להגיע קצת יותר מוקדם, ואז אוכל להתלוות אליך בדרכך לבית. מה את אומרת? ”

” אין יותר טוב מזה.” נהנתה תמר מהפתרון שהצעתי “אז בשבוע הבא, כן?” וכבר התחברו אצבעותיה אל הקלידים כאילו היו אלו עשויים מגנט.

“בעזרת ה’, כן.” חייכתי ופניתי לצאת. כעת, כשאני עומדת לידה כיסו הצלילים ועטפו אותי כולי. כמה רגעים עמדתי, מקשיבה לקסם, מביטה באצבעות הנעות בבטחון למקום המדויק, נושמת אוויר ורגש וחשה את העצמה בכל חלק בגופי. ולאחר מכן יצאתי חרישית אל הפרוזדור בתחושה מוזרה כאילו נחתתי זה עתה מכוכב אחר.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

ואוו.
א-י-ן-ל-י-מ-י-ל-י-ם-!-!-!

[שירי 🙂]

תודה מלי. גם אין מילים הן מילים.

[יעל ברגר]

דבר ראשון תודה על התדירות הגבוהה של הפרקים – כיף!, הפרק הזה ממש מעלה דמעות, מהתחלה אהבתי את שירי וככל שאני מגלה בה פנים נוספות אני אוהבת אותה יותר, ולכל מי שלא מצליחה להבין את האופי של שירי, יש חיה כזאת – קוראים לזה “רגישות גבוהה”, אופי מולד עם חסרונות שלא קל להתמודד איתם אבל כשלומדים לאהוב את האופי הזה ולהכיר בו, מגלים את המעלות המופלאות שלו ששוות אפילו את החסרונות, מקווה בשביל שירי שתלמד עם הזמן להתחבר לעצמה ולהצליח לעבוד על עצמה במה שהיא יכולה ובמה שלא – פשוט להרפות…

[שירי 🙂]

יעל יקרה, ריגשת אותי.

ממש העלית לי דמעות. אני מניחה שאת מכירה את הנושא מקרוב,

אם תפסת את זה בשלב כל כך מוקדם… כשיצרתי את הסיפור (יש כבר כ-30 פרקים כותבים)

בשלב הזה (פרק 8) עדיין לא חשבתי לקחת אותה למקום הזה דווקא…

אני שמחה לשמוע על כל אחת שמתחברת לדמות, יש לה (ולי) דרך ארוכה לעבור

וביחד תמיד יותר קל, גם אם עכשיו שירי חושבת אחרת:)

שוב תודה

[תהילה ב]

לכן בעצם השינוי בהתנהלות שלה? לא הייתי מנחשת לבד וזה קצת צרם.

בלי קשר פרק מהמם!

הבחורה ההיא עיוורת או שהבנתי לא נכון?

[שירי 🙂]

בעז”ה תקבלי תשובות בהמשך בהכל.

בכל מקרה אעבור שוב ואראה איך אפשר לגשר יותר בין הסיטואציות.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

שיריי פנקי אותנו בעוד פרקים:))

[שירי 🙂]

אמנם סיימתי לבנות את הסיפור, אבל לוקח לי זמן לכתוב.
אז… בינתיים מעדיפה להעלות בקצב הזה.

[שירי 🙂]

פרק ט’

תמר מתמצאת היטב בשטח הבניין, במעברים ובמדרגות. מקל הנחיה שלה נוקש בקצביות ימין ושמאל, והיא מדברת בחופשיות תוך כדי הליכה. “נולדתי בתוך החשיכה. המצב שגדלתי לתוכו הכריח אותי ללמוד את העולם בדרך שלי. בגיל צעיר מאד למדתי ברייל וגם מוזיקה. אבא חשב שהמוזיקה תוכל לרכך את ההתמודדות שלי שהיתה לא פשוטה ונגעה בהרבה זירות באותה תקופה”. הנהנתי, ואחר כך המהמתי, נזכרת שבת שיחתי לא יכולה לקרוא את פני. “איך לומדים מוזיקה בלי תווים?” שאלתי. רציתי לשאול על אותן זירות מאתגרות, אבל העדפתי לחכות קצת.

“כשלא רואים, חושים אחרים הופכים לדומיננטיים יותר. ובדרך כלל אלו חוש המישוש והשמיעה” הסבירה תמר. שמעתי זאת לא פעם, אבל הבחורה העדינה שלצידי היא בעלת הניסיון וכמי שמתמודדת יום יום עם עיניים חשוכות, דבריה מקבלים משמעות אמיתית. ” האצבעות שלנו רואות בדרך שלהן ונותנות המון מידע בלי ששמים לב, כלומר… רוב האנשים לא מודעים למידע הזה” המדרגות כבר היו מאחורינו, כעת פסענו בצעד בטוח יותר לעבר דלת היציאה.

“עם כפפות על הידיים זה קשה הרבה מעבר לסרבול” הוספתי את התובנה שלי. תמר הנהנה: “אבל לי אין ברירה, אני חייבת להישען על הערוץ הזה. ולקחת ממנו כל מה שאפשר ” דלת היציאה כבר כאן, אלא שאז מגיחה מישהי מפינת הקפה וכמעט מתנגשת בנו. אביגיל.

על תרחיש כזה לא חשבתי. אביגיל עומדת מולי, ובעיניה שאלה. בעצם כמה. אני יכולה בקלות להרגיש את הכאב המובן כל כך שואל אותי למה. ומה. ואיך. ואני כל כך מבינה וכואבת איתה, כי אין לי שום תשובה. ואחרי סדרת ההתחמקויות שלי שכנראה אי אפשר להתעלם מהן, אני כל כך… נבוכה. אני מרגישה את הבעירה על פני ואין לי ספק שהיא רואה את זה גם. מסמנת לה בתנועת אצבע שאסביר לה מאוחר יותר, וממהרת לפתוח את הדלת ולצאת עם תמר החוצה. האוויר הקר מכה בפני הלוהטות. ואם חשבתי שתמר לא יכלה להבין את הסיטואציה, שלא נאמרה בה אפילו מילה אחת, הרי שטעיתי.

“היא לומדת איתך?” שאלה תמר כשהשתיקה מצידי נמשכה רגע אחד יותר מידי. “כן” עניתי מובסת ” היא אפילו יושבת לידי בשבועות האחרונים” ומקווה שאלו יהיה גם אחרונים, חשבתי ולא אמרתי. המקל נקש על שביל האבן עוד מספר נקישות עד שתמר העיזה לסכן את הקשר הצעיר ולשאול “אז מה בעצם הבעיה?”

“הרגשת את זה. איך?” פני בוערות. שוב.

תמר שתקה את התשובה. יש דברים שאין טעם להסביר. במקום זה אמרה : ” את לא חייבת לדבר על זה אם לא מתאים לך. יותר חשוב שתרגישי בנוח עם מה שתבחרי לעשות” היא כל כך רגועה, אדישה כמעט. איזה חסד.

“תודה תמר. אני מעריכה. זה… באמת עניין קצת מורכב להסבר” לגמתי אוויר צונן בהקלה ” תכף אנו צריכות להיפרד, ואת באמצע להסביר לי איך לומדים מוזיקה בלי תווים” תמר צחקה. “את צודקת, עוד מאה צעדים תאמרי לי שלום, ולא הספקנו כלום…” הצצתי בשעוני. רבע שעה הקשבתי לתמר ולרחמנינוב, עוד שמונה דקות אנו בדרך כולל שניה אחת של נצח מול אביגיל, ואני צריכה עוד להספיק לחזור לכיתה ואולי גם לתת מילה או שתיים של הסבר לאישה הפגועה ובצדק.

“ובכן” המשיכה תמר בסבלנות כאילו כל הערב לפנינו: ” להתמצא במקלדת זה לא כל כך מסובך. יש מבנה מאורגן של הקלידים, ואחרי זמן קצר ותרגול, הידיים הולכות לבד. כמובן שהמורה עבדה איתי בעיקר על פיתוח שמיעה ותאוריה מעשית”

“שזה אומר? ”

“שזה אומר לנגן את הסולמות כולם ולא להסתפק רק בלהבין את הדרך לבנות אותם ובאיזה סדר. מבינה?” היא נעצרה .

“אני מבינה” אמרתי והסתכלתי סביבי. מבנה נמוך שאינו נראה כבניין מגורים לימיני, מרכז מסחרי קטן שהולך ומתרוקן בשעה זו- לשמאלי, ובניינים רחוקים יותר בהמשך הרחוב. “הגענו?” תהיתי.

“הגענו למקום ממנו אני ממשיכה לבד” אמרה תמר ברצינות. “מאוחר לך. נמשיך בשבוע הבא?” ולי נותר רק להודות ולאשר שאשמח מאוד להמשיך את השיחה בעזרת ה’ בשבוע הבא.

אביגיל לא נראתה פגועה כפי שחששתי. ומבטי הנבוך והאבוד הספיק לה בתור התנצלות. ” את לא חייבת להסביר ובטח לא להתנצל… זכותך לנצל את ההפסקה בכל דרך שתבחרי ” אני מחליקה יד על משענת הכסא, מסווה את התמיכה שאני שואבת ממנו.

“תודה אביגיל.” אני מתאמצת לשדר כנות במבטי במקום מילים שקשה לי לומר : ” אין לך מושג כמה אני מעריכה את ההסתכלות הבריאה שלך על מה שקורה” אביגיל משפילה את מבטה לרגע, מספרת בלי מילים על המשאבים הלא פשוטים שדרש ממנה המשפט האחרון.

“אשמח אם תזכרי” המשכתי במאמץ “את ההערכה שלי אליך, ושאם יש כאן בעיה, היא לגמרי שלי”. גבותיה של אביגיל מתרוממות במחאה, אבל היא לא אומרת דבר. ורגע לאחר מכן כבר עומדת דבורה מולנו, מזכירה לנשים העסוקות בפטפוט החביב עליהן שהשיעור חייב להתחיל. אני מתיישבת סוף סוף, מרגישה עד כמה המתח והעומס הרגשי התישו אותי.

“יהיה טוב” לוחשת אביגיל ומתיישבת גם.

ואני מרגישה שקופה בפעם השלישית להיום.

“הלוואי.”

[שירי 🙂]

פרק י’

“אנו מסיימות היום בסיעתא דשמיא יחידת חומר, וזוהי עבודת הסיכום של הקורס. נתחיל לגבש יחד את המבנה שלה בעזרת ה’ אחרי ההפסקה” גב’ לוי- פדר עוברת ומחלקת את הדפים בין השולחנות וממטירה אגב מספר הוראות נחוצות לגבי תוכן העבודה ואופן הגשתה. על שולחני היא מניחה ביחד עם טופס העבודה פתק קטן. אני מרימה אותו בהיסוס. על הפתק כתובות רק שתי שורות בכתב יד זורם וברור: ” אחכה לך בסמוך לחדר הימני מיד בסיום השיעור” נדהמת אני מביטה במרצה וזו מחזירה לי מבט רגוע ויציב. אבל לי זה לא מספיק.

“תראי שירי” פותחת דבורה במרחק בטוח מכל אוזן מוכרת ומובילה אותי קדימה: “את אחת התלמידות המובחרות שלי. עם כושר ניתוח מדהים ויכולות גבוהות מאד שהתחום הזה דורש. אבל אולי שכחת או לא לקחת בחשבון שבתור מורה שלך למקצוע הספציפי הזה, יש בי לפחות קצת מהתכונות האלו” נעצרתי לרגע. בלבול וחרדה עמומה עלו בי, כובשים אותי עם כל מילה נוספת. גב’ לוי- פדר הביטה בי בהבנה. ” אני יודעת. אני מבינה אותך. תכף תביני גם את הכל” לקראת סוף המסדרון, מכוונת אותי דבורה לחדר המרצות וממשיכה: “אני עוקבת אחרי מה שאת עוברת עם אביגיל. תסלחי לי שאני משוחחת איתך על דבר שכל כך לא קשור אלי. אבל אתן יושבות מתחת לאפי, ואי אפשר שלא לשים לב.” קולה של דבורה רך וזהיר כל כך. והאכפתיות הכנה שלה מעלה בי דמעות.

” שירי” לפני דלת חדר המורות ישנו קיר קטן וכעת הוא מסתיר אותנו. דבורה מביטה ברוך בעיני הגדושות.
“אני לא יודעת מה מפריע לך ליצור קשר עם אביגיל, ומהי הסיבה שאת מתחמקת ממנה בלי לתת לה הזדמנות. אני גם לא אספר לך שאני רואה באביגיל דברים כל כך יפים שאת בטוח תאהבי ותגדלי מהם. זה לא הנושא, שירי.” הבריכות הקטנות מלאות כבר עד אפס מקום. ודבורה לא מרפה וגם לא נבהלת מהנחלים הדקיקים שמתנקזים עכשיו בלי להקשיב למאמצים שלי לבלום אותם. ” אכפת לי ממך. מהכאב שלך. מהדבר הזה שמפריע לך ליצור קשר חדש ולהנות ממנו בלי חשש שמשהו נורא יקרה” גב’ לוי פדר שותקת לרגע, ומשחררת את מבטה לטובת חיטוט קצר בתיק העור המנומר שליווה אותה היום. היא שולפת נייר מלבני וקשיח הנראה ככרטיס ביקור. “אני רוצה ויכולה לעזור לך, שירי. יש כאן את הטלפון והכתובת שלי, ואני מחכה לך. הלוואי שתתני לי הזדמנות. “

אני נשענת על הקיר הקטן. כואב לי.

תמיד ידעתי שפצעים מתכסים בשכבה דקיקה ולא מתרפאים באמת עד שלא מטפלים בהם ברצינות. ואני כל כך נזהרתי שלא לעורר ולא לגעת בקרום הדקיק. אבל הנה, הדמעות מוכיחות אחרת.

“שירי?” הכרטיס הקטן עדיין בידה של דבורה שמביטה בסערה שלי מבחוץ, אולי תוהה איך זו התרחשה בלי רוחות ורעמים. אני מזדקפת ואוספת את עצמי. משתדלת בכל אופן. מקבלת את הכרטיס, ומבטיחה בלי מילים שאגיע. גב’ לוי-פדר מוודאת שאני בסדר, ולאחר מכן משחררת אותי ונכנסת לחדר המורות.

רגלי מובילות אותי על אוטומט לכיתה תוך כדי שמוחי משחזר את השיחה ההזויה ביסודיות. עיני שורפות והכרטיס הקטן צורב את אצבעותי. ואז, ברגע אחד אני נזכרת בהבטחה שלי מלפני שבוע. והזיכרון הזה חובט בי ועוצר אותי בבת אחת.

תמר.

איך שכחתי אותה אותה כך ברגע של בלבול! אני מסתובבת לאחורי במהירות והולכת- כמעט- רצה אל המדרגות לכיוון הקומה השניה ובלי נשימה עולה את שני גרמי המדרגות. השקט צועק אלי, והחדר ריק.

היא כנראה חיכתה לי והתיאשה. מתוסכלת התקרבתי אל הפסנתר, נוגעת במושב הפסנתר ובקלידים. הם קרים למגע. האמת, שאפילו לא יכולתי להיזכר אם שמעתי את הפסנתר במהלך הטיול שלי עם לוי-פדר במסדרון למטה.

מוצפת אשמה ירדתי בחזרה במדרגות, מתנגשת כמעט באביגיל. התזמון מעורר בי כעס, ואני מוצאת את עצמי נאבקת שלא להשליך את האשמה גם עליה. לפחות לא באופן גלוי.

נכון שהיא היתה נושא השיחה משכיחת התוכניות.

נכון שבגללה נדרכו חושיה המחודדים של פדר.

נכון שתמר היא תוכנית התחמקות אלגנטית שנוצרה לכבוד אביגיל.

הכל נכון.

אבל השורש לכל זה הוא את, שירי.

בואי תכירי בזה. כנראה שהגיע הזמן.

אבל קודם אני חייבת למצוא את תמר ולהתנצל, או לפחות להסביר שמשהו כל כך לא צפוי ולא רצוי תפס אותי בדקות הבודדות שהיו לי. אני מנסה לתפוס את התחושות שכמעט יצאו משליטה, מביטה באביגיל שאוספת מפני את הבלבול והתסכול ומבקשת: “אביגיל, אני צריכה עזרה דחופה, את יכולה לעזור לי?”