אומנות הבמה והפקות תוכן
איגוד כל נשות הבמה ואירועי התוכן במקום אחד לשתפים מוצלחים וקידום מקצועי. שמנה לב! פתחנו פה בנוסף גם... פירוט נוסף
מובילה:
- Organized by
-
-
הצלע פשוט- – – נפטרה./ שיתוף.
-
הצלע פשוט- – – נפטרה./ שיתוף.
הצלע פשוט- – – נפטרה./ תמר פרנקל
ישנה.
קמה.
אוכלת.
שותה.
מדברת.
על דה ועל אה.
מסתכלת.
אבא אומר;
“אממ,
חני ויזל,
צריכה רחמי שמיים.”
כשאבא אומר את זה,
המצב ממש חמור.
אז הולכת לאמא;
“אמא מה קרה לחני?”
“היא לא קמה,
בבית חולים,
מנסים להחיות אותה.”
ומבינה,
שאין דבר כזה.
לא קמה בבוקר,
היא נפטרה.
ואף אחד,
לא פינה לבית חולים,
ולא נעליים,
שלא יעבדו עלי.
אז יושבת,
פותחת תמחשב,
וכותבת,
להתפלל,
עם שם האמא,
אבל יודעת בתוכי,
שעוד שניה זה מתחלף,
לשם האבא.
לאחר דקה,
אמא עונה לשיחה,
הולכת לחדר,
וצורחת בלחישה בוכה;
“ברוך דיין האמת.”
אז הצמדתי אני,
ידיים לאוזניים,
והרמתי צרחה,
אוי מי גאדדדדדדדדדדד.
והדמעות פרצו,
והקטנות נבהלו,
וניסיתי להרגע,
ולהרגיע,
ליטפתי את שתיהן,
ואמרתי;
“סליחה”
שבורה.
מרוסקת.
אוקי,
שבת עוד לא מתחילה להיות מוכנה,
לוויה בעוד פחות משעה.
באלעד.
מנסה לקום,
לאפס מצב.
לגמור בישולים,
כי יודעת,
לאחר הניחומים,
יהיה קשה פי מליון.
הידיים לא זזות.
הם לא מקשיבות בכלל.
מי אני,
ומה אני רוצה מהם.
אז רק מתארגנת,
ויוצאת.
ללוויה.
ראשונה.
בחיי.
<b style=”font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color); background-color: var(–bb-content-background-color);”>
<b style=”font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color); background-color: var(–bb-content-background-color);”>לא מאחלת לאף אחד,
הגיע רכב מאלעד,
כי פחדו,
לוויה ביום שישי,
תהיה ריקה מאנשים,
והם חזרו,
כיוון שלא היה להם מקום.
היום מאות אנשים,
מאות(!)
היא היתה צדיקה,
כולם אמרו.
ביום שישי נפטרה,
לאחר חצות נקברה.
כמו צדיקה גמורה.
הם היו בנופש בצפון,
ותוך שעה וחצי הצליחו להגיע לאמצע המרכז,
אין הסבר אם זה לא קפיצת הדרך.
היה להם נס,
כי כל חייה היו נס.
אם היו מגיעים בעוד חצי שעה,
היו מלינים אותה עד מוצש,
סבל ענק לנשמה.
סבל ענק למשפחה.
אבא חסך את זה מהם,
וממנו.
לוויה קורעת דמעות היתה שם,
השאירה אותם שבורים ורצוצים,
אחים ואחיות,
חברות ובנות דודות.
היא פשוט היתה אחת הנדירות.
חזרתי הביתה,
בדקה נפרדתי מכולם.
ובבית,
אבא, אמא,
מצליחים לתפקד.
מצליחים לזוז.
אני, לא.
גם לא איבר אחד,
כדי לקרוס על המיטה.
ישנתי עד שבת.
פעם ראשונה בחיים.
של הרבה דברים בעצם,
אז זה בסדר.
<b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>
<b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>בשבת,
אסור לבכות,
אסור להצטער.
אז מנסים,
לשמוח.
כמה שיותר.
אפילו זה מצווה.
ומתנה לאבא.
שנותן לנו,
כל נשימה ונשימה.
מדברים עליה,
ומעבירים נושא.
חוזרים אליה,
ומעבירים נושא.
בדיוק כמו,
אל תחשוב על פיל ורוד.
אז חשבנו על הפיל הורוד,
בדרך חיובית אבל,
בדרך הראש, ההגיון,
וזה היה בסדר מספיק.
רק כדי להחזיק,
עד מוצאי שבת.
איך שיצאה השבת,
הבדלה,
ערבית,
ויציאה.
רק להיות שם,
רק להתאבל איתם.
רק להיות.
ולבכות.
להתאבל גם.
להיות איתם.
אז הייתי,
במשך כמה שעות,
עד האוטובוס האחרון,
עד סגירת הדלתות.
כי גם הם צריכים,
קצת לישון.
לפחות את זמן השינה.
לעצמם…
אז יצאתי,
לבית חזרתי.
בבוקר נסעתי,
ללימודים כמו גדולה.
עם כוחות של סמרטוט ספונג’ה.
למה אני לא צריכה,
להיות באבל עליה גם?
מי אמר שדרגה שניה,
לא מחויבת בהלכות אבלות???
לא יודעת מי אמר,
אבל הגעתי,
ישר מהלימודים לשם.
והייתי שם,
עד הלילה.
וכשאני שם,
אני מתאחה.
אני מתאבלת,
כמו בתוך משפחה.
יושבים,
מדברים,
מספידים,
בוכים,
צוחקים,
ומדברים ומדברים ומדברים.
וזהו,
מגיע שעת סגירה.
בודקת מתי יש לי אוטובוס חזרה,
ונוסעת,
ומרגישה רע.
כאילו עזבתי את המקום,
שעושה לי כל כך טוב.
כאילו עזבתי את המקום,
שאפשר פשוט להתאבל ולכאוב.
וחזרתי לעולם,
שהמשיך כרגיל.
כאילו לא לפני רגע,
שלי נעצר כליל.
ממשיכה להתכתב,
כאילו הכל טוב.
אבל מבט חתום,
פוקר פייס זה הכי טוב.
לעכשיו,
בשביל להעביר את הזמן,
עד לקבלת החמצן,
לחזור ולהיות שם.
אבל זה לא אפשרי,
כי יש לנו חיים,
מעבר.
ויש התחיבויות שהיו קודם.
לצערי.
אז זה פשוט,
לחזור לבית,
ללכת לישון.
ולא לבכות,
כי אין למה.
ולא לבכות,
כי אין למי.
אין פה מישהו,
שבאמת יבין.
על מי אני מדברת,
שהיתה כמו אישה בת 80.
כשאני שם,
אין לי קשר לאף אחד.
אבל יש לי קשר לכולם.
הייתי חברה שלה,
לא של עוד אחד מהמשפחה.
אז אני מגיעה על תקן העזרה.
שזה גם ממש לטובה,
ואני אלופה.
בסדר.
אבל אני רוצה אותה,
להתפרק איתה בחדר.
אני רק רוצה,
לשלוף איזה בגד.
שלה.
ולישון איתו.
ולספוג בו את הדמעות.
אבל אין,
זה לא יקרה.
הם לא ידעו על הקשר.
הם גם לא יפתחו ויביאו עכשיו,
שום בגד,
שלה.
אז זה לא יקרה.
ואני נמצאת שם,
על תקן עזרה.
ואף אחד לא מבין,
למה אני ממש מתקשה,
להגיד “שלום, אני הולכת”
ביציאה.
כי אני לא רוצה ללכת.
אני רוצה להישאר,
להתאבל.
כי אני חלק מהמשפחה.
אבל,
הצלע שחיברה אותי למשפחה,
עכשיו פשוט,
נפטרה.
-
11 תגובות
-
אשמח שתעבירו הלאה—
בת דודה שלי,
היתה בת 13,
נפטרה במיטת נשיקה.
שיהיה לעילוי נשמתה.כותבים ספר תורה,
מי שתוכל לתרום,
ותרצה להיות שותפה,
שתשלח מייל ל: [email protected]
ושם יעבירו לה את הקישור.
לעילוי נשמת חנה רוחמה ע”ה בת ר’ אברהם חיים שליט”א.
-
אפשר לשאול משהו??
את באמת היית כל כך בקשר,
אוהבת,
מחוברת,
מקושרת?
בת כמה את?
-
אמאלההה
דמעות 😢
שמענו עליה מלא סיפורים
שיהיה לעילוי נשמתה
-
אני בת 19,
והייתי מחוברת אליה מאוד,
נמצאת אצליהם מלא בעבר,
ודיברתי איתה מלא,
היה לנו מלא תיכנונים על העתיד.
כשנגדל.
-
יואו. קשוחחחח
[image: Mailtrack]
<https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&>
Sender
notified by
Mailtrack13.05.24,
14:40:47בתאריך יום ב׳, 13 במאי 2024 ב-14:40 מאת קדם
-
דמעות😓
-
תמר פרנקל.
חייבת לספר לך מה קרה ברגעים אלה–
אני עומדת לפני יום צילומים אדיר מחר בעז”ה.
הפקה מסחררת.
עם עיניים עצומות חוזרת למספר לא מזוהה..
– שלום.
* שלום.
– אני רוצה לבוא בתור עוזרת הפקה מחר ליום צילום..
* אהה אוקיי.. איך קוראים לך?
– .. ויזל.
* אהה אוקיי בסדר.. נפגש ב.. שעה.. מקום.. אלופה.. רק רגע, תגידי מאיפה את?
– אני מק”ס.
* אהה כן? יפהה! גמני. איזה ויזל? ממשך חכמה?
– אממ לא. אני ממרומי שדה..
* אה לא מכירה.. טוב יפה….
– אה אממ אממ.. אממ.. אולי שמעת על ויזל שנפטרה לפני שבוע וחצי?
* ויזל. כן. זאתי. שפתאום לא קמה.. אמלהה בטח שמעתי!
– כן.. היא אחותי.
* …
הטלפון החליק לי מהידיים..
* כן אני שומעת אותך… וואי כמה סיפורים שמעתי עליכם.
נבלעו לי כמעט המילים..
אבל חייבת לומר לך שמעבר לקו דברה בחורה נשמה! שלחתי לה חיבוק בלי להכיר אותה..
את שומעת מעבר למילים עוצמה! אמונה!
נהנתי מהבריאות נפש לקום ולעשות.. להשתחרר..
לא סתם הקב”ה הביא להם את הנסיון הזה..!
הקב”ה מביא ת’נסיונות הכי קשים לחיילים הכי חזקים שלו!
אז.. לא יכולתי שלא לשתף.. וכן גם זכויות.. מגיע להם..
אז במשפט- רציתי לומר- שכל המשפחה שם נשמעת.. משו נדיר!
שד’ ישלח לכם כח! לכל המשפחה!
ורק בשורות טובות! ומשיח היום! (ולא רק בגלל זה..)
-
ואוו צמרמורת ממש,
המשפט הזה זה המוטו שלי בחיים,
ומיום ליום אבא רק מוכיח לי,
כמה אנחנו צודקים.
יכולה לשתף,
שמההיכרות האישית איתם,
הם משפחה נדירה וחזקה,
בכמות שלא קיימת בעולם בכלל.
כשאומרים את המשפט-
באנו לנחם ויצאנו מנוחמים,
זה עליהם.
אני ראיתי בעיניים שלי,
את כמות האנשים, ונשים, ונערות,
שנכנסו לבית,
עם עניים נפוחות מדמעות,
ויצאו משם,
עם עיניים הרבה יותר מאוששות.
באמת,
מה שאח שלה אמר לה, כשנפרדו:
“חני—,
כל אחד נשלח לפה לעולם, כדי לבצע את התפקיד שלו,
את את התפקיד שלך, סיימת בזריזות, מוקדם, בגיל 13.
אנחנו עוד לא סיימנו, לכן אנחנו עדיין פה.
התפקיד שלך היה להכניס לעולם, לבית אמונה,
ואת התפקיד הזה ביצעת בהצלחה מרובה.
אז תודה לך,
עם גלוני האמונה שהשארת.”
זה המילים,
והן הכי חודרות שיש——
-
ווא תמרר
אני בוכה פה😥😥גם אנחנו שמענו על הילדה המיוחדת הזו!!
-
אמאלה תמר אני בוכה זה פשוט המילים של המשפחה ואת רושמת שלמותת ולהיזכר בזה זה פשוט עצוב
היא באמת היתה אחת הבנות המתוקות ועם החיוך שלה בתמונות היא בכלל כובשת
גם המשפחה עוד לא פגשתי כזאת משפחה פלדה שישר מהשיבה רוצים לעשות משהו לעילוי נשמתה ויוצאים במיזם מטורף להכניס ספר תורה לעילוי נשמתה (מחכה לראות אותך כבר בהכנסת ספר תורה😛)
-
וואווו תמר
😭
כל כך כואב ונוגע
שהקב”ה ינחם את כולם…
Log in to reply.
