חרם…

[הודיה אלבאז]

כמטפלת רגשית אני חושבת שסופר חשוב להציף את הנושא.

לצערנו הנושא לא פסח עלינו וקיים גם במחוזותינו

לטאטא את הנושא מתחת לשטיח ולהתכחש לו לא פותר את הבעיה

והסתרה היא אם כל הצרות.

לנו כאמניות יש את הכח, הזכות והיכולת להעלות נושאים לשיח ולמודעות בדרך רכה, עקיפה ולא מאיימת.

הצלחות!

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

אמנם אינני בעלת תואר מטפלת, וגם לא מורה כבודה, אך עונה לך בתור אחת שהוחרמה פעמיים בשנות היסודי (נשמע רע חח אך זאת האמת…)

בשונה מרוב ילדי החרם, שסובלים ממשקעים גם בגיל מאוחר, אני חוויתי זאת אחרת. כלומר בסיעתא דשמיא בלתי ניתנת להבנה, החרם בנה אותי וביגר אותי משמעותית.

וכיום משתדלת לעזור כמה שיותר לבנות שמתמודדות עם אותה חוויה.

בעיניי, החבל הדק המפריד בין הרס לבניה- הוא המילים הנכונות באותם הרגעים. התחושה שמלבד זה שכיתה שלמה מחרימה אותך- יש לך בבית משפחה עוטפת. בסיס ויציבות.

אמנם הייתי ועודני טיפוס שלא כל כך מדבר על עצמו, ולכן במשפחה לא ידעו על זה כלל. רק בשלב שאחרי. אבל ההעצמה האישית התמידית שהוריי סיפקו ומספקים לנו בכל הגילאים – היא זו שעזרה לי לצלוח את הכל וניתן לומר בגבורה.

הייתי קטנה אז. חרם ראשון היה בכיתה ג. והחרם השני בכיתה ד.

אך היום כשאני חושבת על זה בתפיסה בוגרת יותר, אני שואלת את עצמי, איפה היו המורות שראו את כל זה?! איפה הייתה המורה שישבה בשיעור בכיתה וראתה לדוגמא שהורסים לי את המלאכה, שזורקים עלי דברים, ששרים עלי שירים לא נעימים? איפה? למה היא לא התקשרה להורים שלי? למה לא יידעה את המחנכת?!! היא יכלה לחסוך כל כך הרבה.

וזה כואב לי, כי אמנם אותי זה ביגר המון ואני לא מתחרטת שזה קרה. אין לי טראומות מזה ברוך השם, אבל לא חסר בנות שזה כן הרס אותן. הרס שלרוב הוא אל חזור.

ואי אפשר להאשים אותי שלא סיפרתי כלום.

אני הייתי קטנטונת בת 9, במעמד מאוד גבוה חברתית, וסופר פופולרית במחזור,

והתביישתי מעצמי שזה קרה פתאום.

והייתי שחקנית טובה, טובה מדי.

אז לא היה להורים שלי סיכוי לדעת.

ואת כל זה כתבתי כדי לעודד את המודעות הזו, גם בקרב המורות, וגם בקרב התלמידות.

לעודד בנות לא לעזוב את חברתן בגלל שהחליטו להשמיץ אותה.

לעודד אותן לפנות לייעוץ או עזרה כשצריך.

אני שומעת על כל כך הרבה בנות שחוו חרמות בגילאים הללו. אין כיתה שלא חוותה את זה.

הנושא הזה חייב מודעות!!

אני מאחלת לך המון הצלחות! זו עבודת קודש בעיניי!