אולפן סאונד ונגינה
אולפן מקצועי וביתי, ציוד הקלטה, תוכנה ופלאגינים, פלייבקים, הפקות אלקטרוניות, עיצוב פסקול, מיקס... פירוט נוסף
מובילות:
- מאורגן על ידי
-
היא התאמנה כל השבוע- אז למה זה נשמע ככה?
היא התאמנה כל השבוע- אז למה זה נשמע ככה?
כולנו מכירות את הסיטואציה הזאת.
תלמידה מגיעה לשיעור ומספרת שהתאמנה כל השבוע.
אנחנו מיד מפתחות ציפייה:
אם היא באמת התאמנה, בטח נשמע התקדמות משמעותית ביצירה.ואז היא מתחילה לנגן.
אותן עצירות.
אותן טעויות.
אותו מקום שלא מצליח.ונוצר מפח נפש לשתינו.
המורה חושבת: איך יכול להיות שהיא התאמנה כל כך הרבה ולא התקדמה?
והתלמידה אפילו יותר מתוסכלת:
היא באמת השקיעה זמן. היא באמת ניגנה בבית. אז למה זה לא מתבטא בשיעור?והתשובה היא שלפעמים היא באמת התאמנה הרבה.
היא פשוט לא התאמנה נכון.
ולפעמים היא אפילו התאמנה מצוין – על הטעות.
נניח שבכל פעם שהיא מנגנת את היצירה היא מגיעה לאותו מקום קשה, נתקעת, עוצרת – ומתחילה שוב מההתחלה.
שוב היא מגיעה למקום הקשה.
שוב נתקעת.
ושוב חוזרת להתחלה.מה היא בעצם תרגלָה?
את כל החלק שהיא כבר יודעת – ועוד ועוד פעמים את אותה עצירה בדיוק.
במילים אחרות: היא התאמנה להיתקע.
וזו הסיבה שאחת המיומנויות החשובות שאנחנו צריכות ללמד בשיעור נגינה היא לא רק מה להתאמן – אלא איך להתאמן.
יש כאן כמה שלבים.
השלב הראשון: להתחיל דווקא מהמקום הקשה
לתלמידה הרבה יותר נעים להתחיל מההתחלה.
שם היא מרגישה בטוחה.
שם היא יודעת לנגן.
שם הכול זורם.אבל אם רוב זמן האימון עובר שוב ושוב על החלקים שכבר מצליחים, מעט מאוד זמן נשאר לעבודה אמיתית.
לכן צריך ללמד אותה לעצור את הדחף הזה.
לא להתחיל בכל פעם מהתחלת היצירה, אלא לסמן את המקום שלא מצליח – ולהתחיל ממנו.
השלב השני: לזהות מה בעצם קשה
"מקום קשה" הוא לא אבחנה.
אותן שתי תיבות יכולות לא להצליח מסיבות שונות לגמרי.
האם הקושי הוא טכני – תנועה לא נוחה, מעבר בין אצבעות, קשת, נשימה או ארטיקולציה?
האם הוא קצבי – היא יודעת מהם הצלילים אבל לא מצליחה לארגן אותם בזמן?
האם הוא בקריאה – עדיין לא ברור לה לגמרי מה כתוב?
האם הוא שמיעתי – היא לא באמת שומעת לאן המשפט או המרווח צריכים להגיע?
או שכל אחד מהדברים עובד בנפרד, אבל כשמחברים הכול יחד נוצר עומס ותיאום?
וזה קריטי.
כי אם הבעיה היא קצבית ואני אומרת רק "נגני לאט" – לא בטוח שטיפלנו בבעיה.
אם הבעיה היא שמיעתית ואני מבקשת עוד עשר חזרות – יכול להיות שהיא תחזור עשר פעמים על אותה אי־דיוק.
אם הבעיה היא בתנועה של שתי אצבעות, אין סיבה לנגן שוב ושוב שמונה תיבות שלמות.
השלב השלישי: לבודד את הרכיב שזקוק לעבודה
אחרי שהבנו מה הבעיה, מפרידים אותה מכל מה שלא צריך כרגע.
אם הקושי קצבי – אפשר להקיש, לדבר או למחוא רק את הקצב.
אם הקושי טכני – אפשר לקחת שניים או שלושה צלילים ולעבוד רק על התנועה ביניהם.
אם הקושי שמיעתי – אפשר לשיר, לחקות או לזהות את המרווח לפני שחוזרים לכלי.
אם הקושי בקריאה – עוצרים את הנגינה ומפענחים קודם את הטקסט.
ואם הבעיה היא עומס של כמה דברים יחד – מפרקים אותם, מצליחים בכל רכיב בנפרד, ואז מחברים בהדרגה.
במקום לחזור שוב ושוב על המקום הקשה, עובדים על הסיבה שבגללה הוא קשה.
וזה הבדל עצום.
יש ספר להוראת נגינה בשם Teaching Kids to Practice, מאת Peter Miksza ו-Stephanie Prichard, שעוסק בדיוק בנושא הזה: איך מלמדים תלמידים לא רק לנגן, אלא לנהל בעצמם תהליך אימון יעיל.
כי אימון הוא לא פשוט זמן שבו מנגנים את היצירה שוב ושוב.
אימון הוא תהליך של חשיבה:
איפה אני נתקעת?
מה בדיוק גורם לקושי?
איזה רכיב אני צריכה לבודד?
באיזו דרך כדאי לעבוד עליו?
והאם הדרך שבחרתי באמת עזרה?וככל שאנחנו עושות יותר מהחשיבה הזאת יחד עם התלמידה בשיעור – ובהדרגה מעבירות אותה אליה – היא לומדת לא רק את היצירה הנוכחית.
היא לומדת איך לעבוד.
בהצלחה
רחל
נ.ב. להצטרפות לקבלת התוכן במייל ועוד הפתעות הירשמו כאן
- 2 תגובות
ותיקה יש תלמידות פרפקציוניסטיות שדווקא בגלל הפרפקציוניזם חוזרות כל פעם מתחילת היצירה, כי הן שואפות להצליח את היצירה מהתחלה ועד הסוף,
איתן צריך לעבוד אולי על הקטע הרגשי הזה, הן צריכות להבין שקודם כל עושים את התיבה הקשה עד שמצליחים, ואז עושים אותה עם התיבה שלפניה ושאחריה עד שמצליחים, ורק אז מנסים מתחילת היצירה.
-
פעילה בקהילה
תודה רבה!!!
Log in to reply.
