אין כורסא, אין טישו, יש רק את המטופלת, והחרדה שם בדלת…. מאת אביגיל קולר

[שרי פ.]

וואו אביגיל כל כך נכון מה שכתבת!!

כל מילה

לפעמים באמת נראה שבקליניקה הכל זורם וכיף לבוא

אבל בזמן אמת שם נמצא המבחן האמיתי

אהבתי את הביטוי 'כשהחרדה שוב תדפוק בדלת'

נתת נקודה למחשבה כנה והכי אמיתית לראות אם משהו בחיי המטופלת השתנה..

נהנתי לקרוא תודה!!

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

תודה שרי!

שמחה לשמוע שאהבת והתחברת!!!

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

תודה שרי!

שמחה שהתחברת לזה!!!

[רות יהודאי]

אהבתי אבל לפעמים המטופלת הפסיקה להגיע כי זה כבר ניפתר הבעיה לא???

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

מה יותר טוב מזה?!

לדעת שב"ה הצלחנו לבצע את תפקידנו באמונה.

המטופלת קיבלה מה שהיתה צריכה והמשיכה הלאה בחייה.

זה מצוין.

התייחסתי לגבי השאלה איך נדע שיש התקדמות בטיפול.

והתשובה שלי כאן היא לגבי הערה שנכתבה שעצם זה שהמטופלת מגיעה זה כבר התקדמות.

ומה שניסיתי לחדד, הוא שאכן מבלי שהמטופלת תגיע חסר לנו הבסיס. ואנחנו שואפות להביא את המטופלים שלנו להרבה יותר מהבסיס למה שילווה אותם דווקא כשהם כבר לא בחדר הטיפול.

האם הצלחתי להבהיר את הנקודה?

[רחלי]

אביגיל, מתיחסת לציטוט שלך: "אז עולה שאלה שלא תמיד נעים לשאול: <strong style="font-family: inherit; font-size: inherit;">מה מהפגישה באמת יצא איתה הביתה?

כי טיפול לא נבחן רק במה שקורה בתוך הקליניקה. הוא נבחן במה שקורה כשהמטפלת כבר לא שם".

מעלה שאלה לדיון: "למי לא נעים לשאול – למטפלת או למטופלת?

והמבחן שהצגת לטיפול: מה קורה בחוץ? למי מיועד המבחן הזה?

ועל מי מוטלת האחריות שהעבודה תיעשה גם בחוץ – למטפלת או למטופלת?

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

את מעלה כאן שאלות שהן אכן קריטיות עבור הטיפול. למעשה טיפול אמור להיות מצע מגדל. מצע בו האוטנטיות היא דו צדדית. המטפלת אמורה לקחת אחריות על האוירה ההכלה, האיפשור. בד"כ מטופלים מגיעים מאחר ויש משהו תקוע בחייהם. כי אם הכל היה זורם וחלק וכיף ומצליח, זול יותר להישאר בבית או לשפוך את הלב לחברה… לפעמים למטפלת לא נעים להלות את השאלה הישירה הזו בטיפול או בפני עצמה. ולפעמים למטופלת לא נעים.

עם כל הרצון הטוב, גם כשאני מדריכה מטפלות מאוד מוצלחות שב"ה הטיפולים שלהם משיגים את מטרות הטיפול, המטפלות יכולות לנסות לעורר את המוטיבציה, לרכך התנגדות, והגמיש עמדות נוקשות בחיים. אך בסופו של יום, אצל כל מטפלת, היא לעולם לא תוכל לעשות את כל העבודה במקום המטופלת. טיפול הוא עבודה הדדית. 2 ההצדדים אמורים לחתור לעבר המטרה. אם לא התקדמנו לחשוב ביחד מהמונע את ההתקדמות או מה מזין את העיכוב בהשגה אל המטרה. זו שאלה שמצריכה כינות מ-2 הצדדים גם יחד.

לפעמים זו תהיה המטפלת, שצריכה להכניס כאן אולי מטרה בעלת הישג קל יותר וחווית הצלחה, וכן גם המטופלת, אם המטפלת לא מעלה זאת בטיפול, הייתי רוצה שהמטופל תוכל להעלותזאת עם כל הכינות. אני מקבלת לפעמים למייל שאלות ממטופלות בטיפולים שונים, ובד"כ מה שאני ממליצה להן, אני לא מעורה בכל פרטי הטיפול, ובשיקולי המטפלת. והרגשות שלך הם חלק בלתי נפרד מהטיפול. אולי כדאי שתעלי את התיסכול הזה מול המטפלת. תשתפי מה את מרגישה, זה חלק בלתי נפרד מהטיפול. לדג' אני כבר X חודשים אצלך. הגעתי בעקבות התפרצויות כעס. לצערי זה קורה עדיין באותה תדירות ועוצמה. נעים וכיף לי לבוא אלייך. אבל חשוב לי שיהיה נעים וטוב גם בין הפגישות, כבר לא נעים ללי עם ההתפרצויות…

ואחריות היא כמובן הדדית לחלוטין. המטפל לא אמור לקחת למטופל את הבחירה החופשית שניתנה לו מן השמים. המטופל הוא זה שצריך לפסוע קדימה עם תמיכה מהמטפל, שבהדרגה נותנת לו יותר ויותר מקום להתקדם עצמאית.

הצלחות!!!

[ברכי]

כשמטופלת מצליחה להמשיך בחיים, לדלג על משוכה שלא היה נראה לה שתצליח בחיים לעבור, זו ההוכחה שהטיפול הצליח, כשראיתי מטופלת אחרי תקופה מסיום הטיפול, כשהיא מובילה תינוק חדש בעגלה אחרי שהגיעה אלי כשהיא היתה מפוחדת מעצם הרעיון… והיא שמחה וגאה להראות לי את התינוק החדש, זו דוגמא מובהקת להצלחה של טיפול בסייעתא דשמיא, וההתרגשות הגדולה היתה הדדית כמובן

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

בוודאי!!!

מתרגשת יחד איתכן!!!