אני היחידה?

[michalbar]

אויש.. שבי,

זה נשמע קשוח ולא נעים:(

ניסית טיפול באומנות? זה לפעמים יכול לגשר על הרטוריקה…

[שבי לב]

חשבתי על זה…

גם באומנות אני לא יזוז וישאר קפואה…

[ה]

את מגיעה לטיפול,

ואת זו שאמורה להחליט במה את רוצה לטפל ובמה לא, ומה יותר חשוב בעינייך

אלא אם כן המטפלת חושבת שזה תוקע אותך גם במה שחשוב לך לטפל עכשיו, ואם תטפלי עכשיו בעניין של המפגשים זה יקדם גם את מה שאת מטפלת בו עכשיו

ואז את לא מבזבזת זמן , את ממשיכה את הטיפול.

[אפרת M]

שבי אני פעם גם ניסיתי ככה אבל גם המטפלת ההיא לא היתה בענין היה נראה שהיא די גיחכה על הרעיון
בכל אופן למה שלא תעשו פגישות בזום?
זה חשיפה הדרגתית ומבוקרת ויש משהו מאד משחרר כשאת לא סגורה איתה בחדר קטן..
בכל אופן תדעי לך שהמון שותקות בטיפול וזה מאד לגיטימי ומובן, אם המטפלת טובה ומקצועית בסוף זה ישבר השתיקה הזו כי הנפש מסתגלת, כי בסוף זה עדיין תהליך, כי קורים שינויים, אבל רק אם היא מקצועית ותדע לא לדחוק בך כשאת לא מסוגלת מצד אחד וכן אולי תנסה בדרך אחרת
לפעמים קלפים טיפוליים עוזרים בכאלו מקרים יש להם שיטות אבל אולי תתחילי באמת עם פגישות בזום

[תמר מילר]

ניסית לדבר איתה על זה? למה היא חושבת שזה כל כך דחוף?

כמו שאמרו מעלי, את זו שמחליטה ומתעדפת את סדרי העדיפויות שלך,

ויודעת מה מציק לך ואם זה בסדר לך ואת מרגישה שאת מתקדמת בחיים גם ככה… אז אולי באמת זה לא דחוף וגם זה יבוא יומו, או שלא…

כן היתי מנסה להבין למה זה קורה -ואם עדין לא מפריע ולא קריטי אז באמת אין מה להתעכב על זה 🙂

בעיני כן חשוב להגיע להידברות ולהבנה, ולו בשבילך, שוב בכפוף לסדרי העדיפויות (וגם הם נובעים לפעמים כמובן מהדחקה או פחד, ושוב חזרנו לנקודה של התבוננות והבנה)