בריאה בהפרעה

[pnina rozen]

תודה על ההמלצה!

יש כח!

[pnina rozen]

לא מכירה את הספר, עשית לי חשק לקרוא:)

[ח.]

למדתי קורס אצל יהודית אקשטיין ובלי קשר לזה שהיא מורה מדהימה וסופרת מדהימה עוד יותר- היא גם עו”סית. מה שמקנה לה מסתמא נופך מקצועי נוסף בתחום…

לא קראתי את הספר עדיין, אבל אחרי שרואים את הכותבת- החשק לקרוא אותו הולך וגובר – – –

[מלכה קופטייל]

לי דווקא יצא להיתקל בכמה נשים שהספר לא עשה להן טוב (הן הזדהו עם הדמות מהספר בחלק מהדברים, וזה בלבל אותן)

כמובן שכל אחת מביאה את הנתונים שלה וכך הספר נוגע בה בהתאמה,

אבל שימו לב

הספר מדבר על דמות לכאורה בריאה, כשבפועל זה לא נכון! היא לא טיפשה ולא מפגרת, סליחה, אבל גם לא בריאה!

כמו שאכתוב, להבדיל, על ילדה שסובלת מסוכרת נעורים שהיא בריאה עם בעיה

זה חולי!

יכול להיות שהיא סובלת מחולי ומתפקדת אבל עדיין… בריאה היא לא!

(ובספר מתוארים דברים אבסולוטיים של חולי… גם אם היא מהממת ביותר- רצון, וניסיון להתאבדות ל”ע ועוד כל מיני, הם מצבי חולי, גם אם חולף או שניתן לחיות לצדו)

אני חושבת שיש לשקול היטב לפני שמכניסים ספר כזה הביתה

חוץ מההכחשה יש כאן מקום מאוד מבלבל.

במחילה

אבל אני כותבת אחרי כמה וכמה טלפונים שקיבלתי מנשים שזה עשה להן רע:(

בריאות איתנה לכל עם ישראל!

[פריידי ויזל]

אני יכולה להבין למה את מתכוונת, מלכה

יצא לי לדבר שיחות עומק עם אישה יקרה שמתמודדת באומץ עם דכאון כרוני

ולא פעם עלה בי הפחד- גם לי יש תחושות כאלה, אולי גם אני בדכאון??

אבל זהו, שלא.

היום יודעים לומר למשל- ותקנו אותי אם אני טועה- שכולנו על הרצף התקשורתי, אחד יותר קל לו בתחום ואחד מתקשה וההגדרה של “אוטיסט” הפכה למשהו הרבה הרבה יותר רחב.

כך גם בהתמודדויות נפש- כולנו מתמודדים עם הרבה תחושות, ויש בנו עומקים של קושי וכאב,

חוסר יציבות לפעמים, חרדות ועוד

אבל כל עוד רוב הזמן טוב לנו, ואנחנו מתפקדים- פיזית ורגשית- בצורה טובה ויציבה (ללא תלות בחומר כימי חיצוני)

אנחנו לא סובלים מהפרעה/מחלה.

אולי כמו מחלת הסכרת- יש אנשים שהם בסיכון,וכולנו בעצם צריכים לשמור כדי לא להיות במשקל יתר ולא לחלות,

אך רק מי שחייב לקחת תרופות לאיזון, כי אחרת הוא בסכנת חיים, מוגדר כחולה.

[מלכה קופטייל]

לעומת זאת, יש ספר שנקרא “בין הניתוקים” כתבה אותו אישה מהממת (יצא לי לפגוש ולשוחח איתה) שסובלת ומתמודדת, והיא כתבה את הספר ממש בתוך כל המצבים שלה…

ספר נוגע ללב (קראתי ממנו ממש רק חלקים קטנים לצערי) וכתוב בצורה מרתקת ועם הומור

ומספר את האמת מבפנים

שוב – בלי אחריות כי לא קראתי הכול,

אבל הוא מתאר אישה מיוחדת, חכמה (ושנונה) מבפנים ממש!

שמתמודדת נפשית, היא ובעלה.

[שיינדי פשקוס]

איפה אפשר לקנות אותו?

[רבקי. הנקודה השייכת לליבך]

כתבה אותו מרים סולוביציק

כתובת מייל

*** אין לפרסם מיילים בציבור, השתמשנה בהודעות הפרטיות לשם כך ***

[רבקי. הנקודה השייכת לליבך]

איך כותבים בפרטי?

[חיה ברג]

במילה ניתוקים היא מתכוונת לדיסוציאציות?

כי בד”כ המילה ניתוקים ברפואה מתייחסת לניתוקים אפילפטיים.

[רבקה טייך טייך]

כן קראתי את הספר

היא מתכוונת לדיסוציאציות

ניתוקים אכן הם יותר מוזכרים באפליפסיה

בחרה בשם הזה כנראה שהוא קליט

[פריידי לינדר]

מגיבה לגבי 2 הספרים שהמליצו כאן.

בריאה בהפרעה מגיע לייצג אישה שחולה במאניה דפרסיה, בל זה בא להגיד שהיא בריאה.

בתור אחת שמכירה אישית מישהי גיבורה ומדהימה שמאובחנת גם עם אותה הפרעה, כאב לי מאד לקרוא את הספר.

יש נשים בתוכנו, עם מאניה-דפרסיה/בי פולר/הפרעה דו קוטבית, איך שלא יקראו את זה.

הן מנהלות סדר יום רגיל לחלוטין.

בלי ניסיונות אובדניים.

המשפחה הקרובה אולי משלמת מחירים, אבל לא מידי גבוהים.

מי שמשלם את המחיר הגבוה זה החולה בעצמו. שנמצא ברכבת הרים.

אבל הוא יכול לתפקד, להרים פרויקטים.

והגיבורה בבריאה בהפרעה, היא באמת אישה גיבורה, אבל הספר נותן השוואה שהפרעה דו-קוטבית היא מחלת נפש מהמחלות של ‘האנשים המשוגעים’. וזאת משוואה לא נכונה בכלל.

את הספר ‘בין הניתוקים’ יש לי.

ספר מדויק ונכון כל כך.

כתבה אותו אישה גיבורה, בשם עט פרלה סגל.

היא מביאה מנקודת מבט אוטנטית כל כך את ההתמודדות, עם המחלה, עם האשפוזים.

ועדיין עם הנורמליות והחיים הטובים שלה, על הצמיחה דווקא מתוך השבר, מתוך הניתוקים.

אנסה לשאול אותה אם אפשר לכתוב כאן פרטי תקשורת שלה.

כי הספר נמכר רק באופן פרטי.

[פריידי לינדר]

זאת הכתובת מייל של מחברת הספר ‘בין הניתוקים’

*** אין לפרסם מיילים בציבור, השתמשנה בהודעות הפרטיות לשם כך ***

[ציפי קליין]

שלום,

קראתי הכל בכאב לב, אני מכירה את ההתמודדות יותר מדי קרוב לצערי

אז לדעה שזוהי מחלה-היא התמודדות נפשית

אבל גם אם בהגדרות הרפואיות ואני לא אתנגד זה מוגדר כמחלה

בחיי היום יום חיים עם זה רגיל כמו כל אחד ואפילו מגיעים עם זה רחוק

המון אנשים מפורסמים ומוצלחים הגיעו גבוה בזכות זה!!!

[בתיה וינשטיין]

לדעתי הם הגיעו רחוק למרות זאת. הפרעה נפשית היא בעיה לכל דבר. לא מדובר כלל במעלה בבן אדם, אלא בדיוק להיפך.

[אלישבע חמד I פנטזיה]

הם הגיעו רחוק למרות ההפרעה, וזה המעלה….

[רבקה טייך טייך]

אולי הם הגיעו רחוק הודות למחלה

ולמי שלא הבינה בזכותה

איך ספק שהאנשים במצבי מאניה מגיעים הרבה יותר רחוק מאנשים רגילים

וכן אדם שבוחר להתמודד ולהשלים עם מה שיש לו הוא עובר תהליך עם עצמו

ואז מגיע לתהליך הרבה יותר גדול מאדם שלא עבר כלום בחייו

[בתיה וינשטיין]

לא חושבת שאני מסכימה עם האמירה הזו… הרבה אנשים מגיעים רחוק, ואינם חולי מאניה דפרסיה. ממש לא. ואין שום מעלה בהפרעה נפשית, רק בבן אדם בעצמו, אם הוא מנסה ככל יכולתו להתגבר עליה ולהסתדר בחיים.

[רבקה טייך טייך]

צודקת

רק הפריע לי שהתייחסו אליהם בערך כתת אדם

אדם מתמודד נפש לא שונה מבחינתי מאדם של”ע גילו לו את המחלה , חולה דיאליזה וכו

שניהם לא בחרו בזה

רק מה לפעמים נראה לנו שמתמודדי הנפש עשו את זה לעצמם

מה שלא נכון בכלל

כביולוגית אני יודעת להגיד לך

שכשם שחולה כליות כליותיו לא עובדות

לחולה דיכאון המח שלו לא מפריש חומר מסוים במח

האם מישהו אשם בזה?

לא אף אחד

לכל אדם יש התמודדות בחיים שהוא צריך לעבור אותה

אז תגידי לי אז אולי תשדכי את הבת שלך עם חולה דיכאון?

לא

אבל אני לא אשדך גם אם חולה כליות

(מתנצלת אם אני פוגעת במישהי )

ואני לא נכנסת להודות ולמרות

לא אמרתי שלהיות חולה מאניה דפרסיה יש מעלות

אלא שבזמן התקפי המאניה הם מגיעים רחוק

זה עובדה פשוטה

ואגב לא לכל חולי מאניה דיפרסיה יש רצון להתאבדות

ואגב –

החוסר יכולת של הציבור שלנו להכיל מתמודדי נפש

הוא נוראי

ותודה לכל אלו שמנסות לעשות משהו בנידון

[שירה שלוס]

לא מסכימה עם התנסחות: ‘החוסר יכולת של הציבור שלנו להכיל מתמודדי נפש הוא נוראי’

הציבור שלנו הוא ציבור שמוצא זוגיות בצורת שידוכים, שזו הדרך הכי נכונה להכיר בני זוג, מטבע הדברים בוחנים דברים באופן יותר שיכלי ורציונלי מאשר במגזרים אחרים..האם זה הופך אותנו לחסרי יכולת הכלה??? ממש ממש לא!!

ההפך הציבור שלנו הוא מכיל הרבה יותר ממגזרים אחרים. בגלל הערכים של אהבת חינם וכבוד לאחר!

עצוב בעיני שככה את רואה את זה..

אמנם הציבור שלנו פחות חשוף לכל מיני תכנים ומושגים כמו שחשוף אליהם הציבור הרחב (וגם לא באמת..את הדברים הבאמת חשובים אנחנו לרב יודעים) …זה הופך אותנו אולי לטיפונת (ממש טיפה) פחות מודעים לכל מיני דברים אבל ממש ממש לא פחות מכילים בבסיס שלנו!

[רבקה טייך טייך]

בציבור שלנו פחות מקובל לומר

אני עם דיכאון

או לחילופין בעבר הייתה לי הפרעת אכילה

אני מכירה בנות משלנו שבאשפוז יום היו מאושפזות במחלקות רגילות בשביל שאף אחד לא יידע

בציבורים אחרים זה יותר מקובל

ספרה לי חברה שהיא מחנכת באולפנה רצינית בי”ם

שאחת הבנות באה וסיפרה לה שבעבר היא הייתה מאושפזת מכיוון שיש לה הפרעות אכילה

אצלינו זה מקובל.?

פחות…

לעומת זאת יותר מקובל לספר על ה. ולידה בפירוט כולל כל הסיבוכים האפשריים

או לעומת זאת ילדה תוכל יותר לשתף שאחד מבני המשפחה חולה ל”ע

אבל במחלה נפשית זה כמעט לא קיים

ולא שאין לנו מחלות נפש

אלא שהם פחות מקובלות

וכשם שהיה בעבר עם החוסר מקובלות של התסמונות דאון, אוטיזם וכו

כך אני מקווה וגם רואים שינויים שהתמודדויות נפש יקבלו מענה מספק בקהילה

[נועה יחיאל]

אני חושבת שגם לי יצא לקרוא חלקים מהסיפור “בריאה בהפרעה”

מסכימה אם מלכה,

זה באמת עלול לגרום לבלבול,

מה גם שמסתובבים בנינו אנשים כאלה,

שלא בדיוק ברור החולי או ההפרעה שלהם,

ואז כביכול הם משולבים בחברה רגיל

במקום שלא בדיוק מתאים למצב שלהם,

כאילו הבעיה לא קיימת- וההשלכות……..

גם להם וגם לסביבתם.

המודעות שלהם עם עצמם ועם היכולות שלהם-

היא החלק העיקרי בפתרון או התמודדות עם הבעיה,

ולא הכחשה או ניסיון לתפקד כרגיל,

וכבר הכרתי כאלה שהמצב רק החמיר

בעקבות ניסיון כושל לנהל חיים רגלים לצד חולי קשה מאובחן.

[אושרת ישראלי ישראלי]

וזאת הבעיה שלנו בשידוכים

שכל ההפרעות האלה מתנהגים רגיל בדרך כלל חוץ מכמה חריגות

עד להתנגשות בחיי הזוגיות

שאז ההפרעה מתחילה להפריע באמת

וששולים את ההורים למה לא סיפרתם,הם טוענים שהם חיים רגיל לחלוטין ולמה צריך לספר,

רק ברחוב שלי-רחוב של הרבה יחידות דיור

יש כבר 3 זוגות שהתפרקו בגלל הבעיה הזאת,(2 נשים,ואחד גבר שכולנו התעלפנו ששמענו שהוא התגרש אחרי שנה)

[פריידי לינדר]

לא מדובר כלל במעלה בבן אדם, אלא בדיוק להיפך.

אולי הניסוח לא טוב, או שנכתב בכאב גדול, אבל-

אני חושבת שלכתוב משפט כזה על נשים גיבורות, הוא עוול.

הן הגיעו למרות והודות,

בדיוק כמו שיגידו על מישהו עם הפרעת קשה שהוא הגיע להישגים שלו הודות להיפריות שלו.

אף אחד לא בוחר באיזו מציאות חיים להיוולד.

אבל אני ועוד כמה שכתבו כאן, מכירות מקרוב. וזה כואב לקרוא משפט כזה על אנשים גיבורים וקרובים אלינו בחיים.

אף אחת לא באה לשווק כאן מישהו לשידוכים.

ואם הקב”ה נתן לבן אדם את ההתמודדות הזאת, אז זאת כן המעלה שלו כשהוא מצליח למרות הכל לתפקד ולהתקדם בחיים.

[א ק]

קוראת בעיון את הדיון, לי הספר גרם להוריד את הכובע בפני מתמודדים ובני משפחתם – וזה שינוי תפיסה שהרבה אנשים צריכים לעבור.

לא חושבת שזה גרם לי להבין שמדובר בהפרעה פשוטה…

גם בהתמודדות עם מחלות גופניות יש כל מיני רמות, למה שזה יביא לבלבול?

יש בנ”א שחולים במחלה ולא מסוגלים לרדת מהמיטה ויש כאלו שהולכים לעבודה בין טיפול לטיפול.

העולם לא שחור לבן

[ציפי קליין]

כמובן ואין ספק שהם צריכים להיות מודעים לזה ולטפל בזה וזה בעיה כמו הרבה בעיות

רק חשוב לי שתדעו שאף אחד לא בחר-הוא נבחר

ומהצד שלנו צריך רק להעריך ולהתנהג אליו כאדם רגיל כי אחרי הכל אין פה בעיה שכלית….

ובעינין השידוכים זה כבר עוד משהו שכמובן חייבים לידע ולנהוג בהתאם

[נועה יחיאל]

אוקי,

זה שהם הגיעו למקומות טובים זה מדהים,

קצת מודעות והבנה למקום הזה רק מקדם אותם ולא להיפך,

אבל תחשבי רגע על מטפלת במעון של הבת שלך עם בעיה כזו או אחרת,

או גננת בצהרון כזו,

אני זוכרת שבגן של אחותי הייתה סייעת נוספת תסמונת דאון,

כמה בהלה הייתה לה ממנה,

ועוד היא הייתה נראת עם הבעיה,

ומה עם אחת שלא נראת כזו- והכל נראה תקין,

זה לא יוצר בלבול או בהלה?

על שכנה ששומעת רעשים ואת לא יכולה לזוז,

ואת לא יודעת והיא לא נראת אחת כזו ששומעת קולות,

היא מתפקדת וממשיכה חיים רגלים לצד המחלה,

זה נהדר, אבל מה עם כל השכנים?

כמה עוגמת נפש מביא המקום הזה של החוסר מודעות,

והשמירה על הנראות וחיצונית והפעילות היום יומית המדהימה..

ועוד יותר מזה,

קראתי פעם סיפור על אישה שהייתה חולה בחולי נפשי כל שהוא,

את הסיפור מספרת הבת שלה,

כמה התמודדות הייתה נחסכת ממנה,

אילו הייתה יודעת שאימא שלה לא אישה בריאה,

והיא הבסדר בסיפור הזה,

ככה היא הסתובבה עם אימא מהממת שעובדת ומתפקדת…..

כמה נזק….

כמה בלבול זה עשה לה, כי בעצם מה מפריע לך???

היא אמא מדהימה, אבל היא הרגישה אחרת, והיא צדקה!!!

[פריידי לינדר]

אבל שוב,

זאת בדיוק הנקודה שאני רוצה לחדד,

אני מדברת על הסטיגמה שתפסה את הציבור שהם יכולים להזיק לסביבה.

אני מכירה כמה עם מאניה-דיפרסיה. עם טיפול תרופתי. מאוזנות. (סכיזופרניה אני לא מכירה, אבל זה לא אומר כלום. מניה-דפרסיה, יצא לי להכיר בצומת מסוימת של החיים)

גם הילדים שלהם לא משלמים את המחיר יותר מאמא שנמצאת לפעמים בשמירה או משהו כזה.

אם הם מוחזקים בטיפול פסיכולוגי ותרופתי, אין בינינו אליהם שום, שום הבדל.

הם עוברים סבל, הם עוברים התמודדות, מעצם הרעיון לעכל דבר כזה, מעצם החרדה, ובעיקר מעצם הסטיגמה שנוצרה עליהם.

ושוב,

אני לא מדברת על כאלה שיכולים לפעמים להיות במצב פסיכוטי,

אני מדברת על נשים בריאות שיש להם את ההפרעה הזאת.

[ציפי קליין]

אחת שמודעת להתמודדות ומטופלת ויציבה אין לי שום בעיה שתהיה הגננת של הבת שלי

ועוד יותר מזה הייתי מעדיפה מאחת אחרת שנותנת לעצמה להתנהג איך שבא לה כי זה בסדר והיא בסדר.

[מרים סולובייציק]

אני מסכימה עם חדוה לינד, אבל יש לי הערות:

1. זה לא פשוט לחיות עם מאניה דפרסיה, בתקופות שיש אשפוזים יש בעיה מה לעשות עם הילדים והבעל.

2. הבעל בהרבה מקרים מתמודד גם כן (ככה זה בשידוכים, לכל סיר יש מכסה) והוא לא יכול לטפל בילדים

3. ואז רצוי לבקש עזרה ברווחה ולנסות למצוא משפחות שיגדלו את הילדים אפילו הם מעדיפים שהילדים יגדלו אצל משפחות שנבחרו ע”י המשפחה/ידידים/קרובים, ככה יש יותר שיתוף פעולה.

ההתמודדות קשה מאוד, ואנחנו, המתמודדים שמחים עם כל עזרה שהיא, ובלבד שתוצע בגובה העיניים, מתוך חמלה ולא מתוך למסכן את המתמודדים, לעשות את זה בענווה וברצון אמיתי לעזור, אפשר לשאול איזה עזרה צריכים וזה עדיף מאשר סתם לבחוש לשני בעניינים ובלי חקרנות מיותרת

תודה לכן על ההזדמנות להגיב

[שרה לרנר]

מדהימה, תודה על השיתוף.

[פריידי לינדר]

מרים, אני כל כך שמחה לראות שהצטרפת אלינו.

בטוחה שתוכלי לתרום לנו כל כך, כל כך הרבה!

[חני לוין]

מרים היקרה

כל הכבוד לך על האומץ לדבר

שירבו כמוך בישראל –

ושכולם יהיו בריאים

ממש מעריכה

[טובה הניג]

מפעים לקרוא איך כל אחת מנסה לכתוב ברגישות. תבורכנה.

רוצה להתייחס לתגובה של מישהי שהגדירה ש’כל מי שלא צריכה סיוע כימי (תרופתי) היא בריאה.’

כביכול מי שלוקחת משהו ‘כימי’ היא לא בריאה. ולא היא.

מקובל לחלק את הקשיים הנפשיים לקושי וחולי. חולי הוא כאשר האדם מתנהג בצורה שונה מבני האדם הרגילים, כמו סכיזופרניה. קושי הוא התמודדות עם חסר במוח שמצריך השלמה מבחוץ.

מכירה עשרות נשים (האמת שהייתי כותבת מאות אבל חוששת שלא תאמנה) שלוקחות מדי יום ציפרלקס או סרטרליין וכדומה להן והן בריאות!

לא הייתי משווה אותן לחולה סכרת, אלא למי שלוקח כדור ליום להפחתת סוכר בדם או להפחתת כולסטרול בדם הוא בריא!

אני מעריצה אותן על היכולת שלהן לשבור סטיגמה של ‘לוקחת כדורים’ ונוטלות אחריות על החיים שלהן ושל הסביבה וחיות חיים יפים ותקינים. (לעומת נשים רגזניות, עצבניות, תוקפניות או ממורמרות שכל הסביבה סובלת מהחסר שלהן, העיקר שלא ‘לוקחות כדורים’)

כותבת זאת למרות שתמוה לי ההתעסקות עם הגדרות וסטיגמות, מי נקראת ‘בריאה’ ומה לא. למה זה טוב? חביב אדם שנברא בצלם. את ההגדרות נשאיר לביטוח לאומי שצריך לממן קצבת נכות😉

[מרים סולובייציק]

אם בריאה או לא בריאה, מה זה משנה?

לי יש המון חברות שאינן מתמודדות וזה לא מפריע להם שאני מתמודדת

אבל…

אמא שלי אומרת שהיא חשבה מה יהיה עם הילדים שלי בשידוכים

ואני צריכה להתנהג בזהירות

אמרתי לה שארבעים יום לפני יצירת הוולד נקבע לו

מי יהיה השידוך שלהם.

וזה לא נכון שאני מתמודדת בצורה מסוימת

בלי זהירות ובלי אחריות

כי אני עושה את מה שצועקת הנשמה שלי

ומה שהכי מתאים לי ובטח יש עוד נשמות כאלה שצועקות

בלי קול, ובלי מענה ואני מרגישה שאני הפה שלהם

ויש לי שליחות ואחריות לפתוח חלון ואפילו דלת בפני ההתמודדות

[שולמית אורלנציק]

כיוון שכל הדיון התחיל משם של ספר

רוצה להמליץ על הספר “ראויה”

ספר שראוי לקרוא!

מדבר על מישהי שמתמודדת עם השלכה של הטרדה בצורה כ”כ עדינה!

חובה לכל מטפלת!

[שרה לרנר]

ספר מדהים.

חובה לכולן, לא רק למטפלות.

[א ק]

מענין מה שאת כותבת, למה לא רק למטפלות? אני קראתי את הספר, הוא היה טוב, ללא ספק. אבל בתור מישהי שלא מתעסקת עם זה, מה זה הוסיף לי? תפיסת עולם שאני צריכה לשנות? סטיגמות שאני צריכה להוריד? מענין לשמוע את חוות דעתך.

[שרה לרנר]

הספר מלמד המון על קשרים פוגעניים – והעקרונות המתוארים נכונים לכל מערכת יחסים שאינה בריאה, גם אם אינה מגיעה לסיטואציות קיצוניות (בין מורה לתלמידה, בין חברות, בנות משפחה, וכו’).

הספר מתריע איך מתפתחת מערכת יחסים פוגענית – הבלבול, המניפולציה, המעברים החדים בין תחושות של אהבה, הבנה ואכפתיות לבין ניצול, תמרון והשפלה.

הספר גם מלמד המון על הורות, על נתינת מרחב ואמון, ועל סיוע לבניית חוסן פנימי במקום תלות בהורים.

מעל הכל – הספר לימד אותי אישית על הכח של אהבה אמיתי, סבלנות וקבלה, ועל הכח של קשרים טובים ובונים.

מכל הסיבות הנ”ל, אני חושבת שהספר מתאים לכולן…

(הסתייגות: בלי קשר לנושא הספציפי של הספר, לא נראה לי שהוא מתאים לנערות מתחת גיל שמונה עשרה מכיוון שהמורכבות שלו דורשת בגרות רגשית מסויימת.)

[שרה לרנר]

ועוד משהו, אולי הכי חשוב:

ההבנה שאין להאשים את הנפגעת. פשוט לא.

אפילו רק בשביל זה שווה לקנות את הספר.

[אדל גרינוולד]

חברות כולן

כל אחת צודקת כל כך

וכל כך לא צודקת

כמו בכל דבר יש רצף ..

אבל העיסוק הפומבי

כל תגובה שאני קוראת מתפללת שאין מישהי מתמודדת שאנחנו סוגרות לה דלת לחיים

מרגישה שזה סוג דיון שמוות וחיים תלויים בו כפשוטו

באנה נשבור סטיגמות

בלי להביע עמדות נחרצות לכאן ולשם

רק לקבל להכיל

וכן מסכימה (עם מי שכתבה)

לציבור שלנו יש עוד דרך בקבלה

[שרה לרנר]

כל מילה.

תודה, אדל.

[JBV AHSKUCXEH שידלובסקי]

אני ממש מסכימה עם אדל. מצרפת משהו שכתבתי בעבר ולצערי עדיין רלוונטי.

אדם מורכב מסך תכונות האופי שלו איתם נולד, מהמשפחה שלו ומהחברה הסובבת אותו,
כל אלו מעצבים את תפיסותיו על העולם בכלל ועל החיים שלו בפרט. לפעמים התפיסות
האלו מעכבות אותו מלהתקדם בחיים והוא צריך לעבוד על עצמו ועם עצמו ולשנות את
התפיסות המעכבות הללו. עד כאן לא חידשתי כלום למי שעוסקת באימון ובטיפול.
אבל לפעמים התפיסות של האדם מעכבות לא רק אותו אלא את הסובבים אותו.

משה (שם בדוי כמובן, וכך כל הפרטים המזהים), כבן 35, מתמודד עם בעיה נפשית,
נשוי לאישה מתמודדת אף היא, והם הורים לבת כבת 12. הוא עובד כקופאי באחת
מרשתות השיווק החרדיות כחמש שעות ביום. הם הגיעו לתהליך של ליווי כלכלי לאחר
שנקלעו לחובות רבים. בסייעתא דשמיא הצלחנו לעצור את ההידרדרות, וכיום הם
מצליחים בכל חודש להחזיר סכום יפה מהחובות. הגענו לשלב שבו בדקתי איתו היכן
ניתן להגדיל את ההכנסה. ואז הצעתי למשה להרחיב את שעות העבודה שלו. בתחילה הוא
סירב, אך כשעבדנו על התפיסה שהוא אינו מסוגל לעבוד יותר מחמש שעות ביום, הוא
קבל והסכים להוסיף עוד שעות, אך לא במקום עבודתו, וכך הוא אמר בכאב:
“אני לא מוכן לעבוד בגיהנום הזה יותר ממה שאני עובד עכשיו. אנשים באים
ומלגלגים עלי ‘הי, משה, לקחת היום את הכדורים?’ ‘אני לא מבין איזו תודעת
שרות יש למנהלים של הרשת כשהם מציבים אנשים כמוך בקופה’ או אחד שראה את חברו
עומד בתור בקופה אצלי צעק לעברו: ‘מה נעמדת בתור של המשוגע הזה, בוא תעבור
קופה'”. וכן, על זו הדרך. והוא ממשיך:
“אנשים חושבים שאני משוגע, עיוור, חירש, לא קולט ולא מבין, לא רואה ולא שומע,
והם מרשים לעצמם לומר ככל העולה על רוחם. אני אוהב לעבוד עם אנשים, ורוצה
לעבוד עם אנשים, אבל יש להם דעות קדומות (תפיסות, אמרנו?) על אנשים מתמודדים
וככה אני לא יכול לעבוד. אני חוזר הביתה פגוע ומושפל”.

אני רוצה להציע לכם תרגיל קטן. קחו דף ועט ורשמו בו כותרת ‘התמודדות נפשית’,
עתה כתבו כל מה שאתם יודעים על צמד המילים הזה. בדקו כמה מהם נכללים בגדר
תפיסות, ובכמה מהן אתם בטוחים שהן נכונות.
*התפיסות השגויות שלכם בנושא מעכבות את ההתקדמות שלהם.*

ועוד דוגמה, ממש טריה:
שרה (שם בדוי כמובן) אישה בודדה שמתמודדת עם מאניה דפרסיה וכרגע מאוזנת. בנוסף
מתמודדת עם רעד בידיים וקשה לה מאד להכין את הנרות ולהדליק אותן. היא ביקשה
משכנים להצטרף אליהם להדלקת נרות חנוכה, כדי לחסוך לעצמה את ההתמודדות הפיזית
בהדלקת הנרות, אך הדלתות נטרקו בפניה, בזו אחר זו.
יש לנו דרך ארוכה כדי ללמוד לקבל ולהכיל.

[שירה שלוס]

תמיד יש עוד דרך ארוכה בשביל לדעת וללמוד איך להתמודד ולהכיל,

אבל דווקא הציבור שלנו פחות לוקה בחסר בתחום הזה בעיני, בדיוק ההפך ממה שכתבו פה,

דוגמאות כמו שנתת לגבי היחס הלא יפה לאנשים עם קשיים נפשיים כאלו ואחרים- קיימות לצערי הרבה יותר במגזרים אחרים מאשר במגזר שלנו,

בסופו של דבר הכל עניין של חינוך וערכים, וכן, הציבור שלנו הוא ציבור יותר ערכי ומחונך. נקודה (לא אמרתי מושלם..)

[א ק]

לא יכולה להסכים, וזה לא נובע מערכיות שלהם, ממש לא. אבל כן יש שם לגיטימציה לדבר הרבה יותר מאשר אצלינו, אם קולגה שלי בעבודה יכולה לספר חופשי שהיא לא הרגישה טוב אתמול כי היא החליפה מינון בכדורים ושהיום היא לא יכולה כי יש לה תור לפסיכולוגית זה אומר שזה פשוט מקובל שם. אולי יותר מידי אבל זה נושא לדיון אחר

[רבקה טייך טייך]

אני מסכימה איתך רק שזה דיון אחר

חשוב

[א פ]

מצרפת קטע שכתבתי ומקווה שיועיל

מתמודדת נפש

תודו שזה מאיים

מי רוצה להיות תחת כותרת זו

אין אפחד שרוצה

ואני בטוחה בזה

נפש

זה דבר רגיש

עדין

משום מה

כולם חושבים

שאם הנפש לא מרגישה טוב

אז הבנ”א לא נורמלי

אין לו רצונות

אין לו רגשות

אין לו אהבות

הוא אפפעם לא חשב

ורצה

וקיווה

חיים שלווים ורגועים

עם מלא שמחה

ואושר

ונחת

וחברה

וקיום

וזה לא נכון

הוא מרגיש, ואולי יותר מכולם

הוא לא בחר את הנסיון הזה

את ההתמודדות הזו

הוא נכנס בלי בחירה

בלי לרצות

לא שאלו אותו קודם אם מתחשק לו

או שבא לו על זה

הוא נכנס לתוך זה

עם כל העוצמה

וכל הקושי

והקושי הוא רב

ועצום

ובלתי נסבל לפעמים

ויש רגעים מיואשים

ונשברים

ונופלים

ומתרסקים

וצונחים

ולא רואים אור, ותקווה

וכן

לכל מילה שלי שלך של כולנו יש השפעה

יש כח

עוצמה

איך יראה היום שלו

האם היום יהיה לו טיפה אור מהאנשים סביבו

או שהם רק יגרמו

למצב רוחו

לרדת

אנחנו

בידיים שלנו

יש לנו כח

לעזור

לתמוך

ולהעלות לו טיפת אור בחיים

האם נוותר על זה תמורת

סטיגמות????