בריאה בהפרעה

[מרים סולובייציק]

אני מסכימה עם מה שנאמר כאן

ואני רוצה להוסיף שזה תלוי

למשל אצלי כל פעם שאני אומרת שאני מתמודדת

אז כולם מסתכלים עלי כעל גיבורה

ואני מקבלת יחס של כבוד.

אף אחד לא מבין איך אני מגדלת שבעה ילדים

(טוב, איך באמת? זה סוד מקצועי…) (אני מתמודדת “מקצועית”)

אני מקבלת עזרה מכל מי שרק אפשר

(יש לי 2 עו”סיות, 2 מדריכות שני רופאים, זה זמני אבל בינתיים אני נהנית מזה.)

מאוד כואב לי היחס לאותו קופאי, אני חושבת

שאלו שמגיבים כך הם אנכרוניסטים לא עדכניים

ולא כדאי לשים לב אליהם

אולי כדאי לדבר על זה בטיפול, ולקבל אסטרטגיות איך להתייחס

[מרים סולובייציק]

מניה דפרסיה היא בדיוק כמו כל דבר בעולם יש לה מעלות וחסרונות כמו לכל דבר בעולם הזה. המעלה במחלה הזאת היא המניה, באופן די מפתיע ככה אני יודעת, אצלי בזמנים של המניה אני מספיקה המון מכינה אוכל בכמויות, מנקה את הבית יסודי עושה דברים שלא מקובל לעשות אותם אחרי לידה למשל לצאת עם הפצפונת שלי עם שאר הילדים לגינה. אני גם יוצאת עם הילדים לטיולים ואני לא מתעייפת אני יודעת שאחרי המניה יכול להיות גם דפרסיה וזה גורם לי להתכונן מבחינת אוכל, כביסה ניקיון ועוד, כמו שנות השובע במצרים, והם הכינו אוכל לשנות הרעב. ככה זה אצלי.

כמי שסובלת ממנה כבר שנים אני יודעת שיש דרגות, אני עצמי הייתי בכמה מצבים, מהקשה ביותר עד הקל ביותר.

בזמנים שחששו לגרוע מכל, הייתי במקום שמור וסגור, וזה קרה הרבה פעמים, הרבה יותר מדי.

אבל ב”ה אני שנתיים בלי כל הבלגן של האשפוזים ואני מתרוממת לאט לאט מהתהום.

הילדים שלי משלמים יופי של מחיר על זה, וגם בעל הבית.

אז לכתוב שיש מצבי קצה והילדים משלמים מחיר לא גבוה מדי, זה נכון אבל לא מדויק, הילדים שלי משלמים מחיר יקר מאוד, כי הנה, הייתי בשאול תחתיות או ברכבת הרים למעלה אבל הפוכה לגמרי, לעומת זאת אני עומדת היום במקום של מרצה, סופרת ומשוררת בכובע אחד, ובכובע השני אני סומכת (עובדת שיקום בעלת ידע מניסיון) אני מקווה שיבוא יום ואוכל לחזור לשגרה ולהחזיר את הבית לקדמותו, והשם ית’ יקיים בי את מה שנאמר: “חדש ימינו כ“קדם”

[אלישבע חמד I פנטזיה]

את פשוט גדולה מהחיים

[מירי כ.]

מעריכה אותך מאוד!

את גיבורה ואמיצה!

מקנאה ביכולות שלך…

[ציפי קליין]

ביטאת את זה כ”כ נכון וחי

העלת לי דמעות !!!

[גרפלדמן – פלדמן]

מרים

אני ממש מעריכה את הפתיחות שלך.

אני מלווה אחת מקרוב עם הפרעה נפשית

ורואה גם את היחס של הסביבה

יש באמת את אלו שמראים הערכה ואפילו אומרים …

וזה נותן הרבה כח למתמודד ומשפחתו

ויש את אלו – שכמו שהגדרת – לא מעודכנים

והתגובות שלהם והיחס אפילו לא ראויים להתייחסות

אבל זה כואב, מחליש ומשפיל.

ברור שהמשפחה סופגת מחיר, במיוחד כאשר המתמודד לא מוכן לקבל טיפול

או שכבר מוכן – אבל לוקח זמן להתאמה.

אבל מכאן יש אפשרות להתמודד או להתמוטט – כל אחד מנקודת המבט שלו.

[מרים סולובייציק]

כתבת פה דברים חשובים מאוד, אכן, זה יכול לפגוע ולהשפיל, אבל זה כפרת עוונות הכי משתלמת שיש, כי עגמת הנפש היא לא כתוצאה מסבל גופני, או נזק כספי או מריבות עם שכנים וכיוצא באלה.

אדם שנפגע ולא עונה הרי הוא מ<em style=”font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם <em style=”font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” זוהי עת רצון ואפשר לבקש דברים והבקשות מתקבלות וגם אפשר לברך אנשים אחרים, והברכות מתקיימות!

אנשים מתמודדים הם קרובים להשם ית’ כי הם בעלי יסורים שאף אחד אחר לא יתנסה במה שעוברים אנשים עם התמודדות נפשית יש בזה מימד חמור יותר ממחלות בגוף מבחינות מסוימות, וגם אם לא משווים אותם לאחרים הסבל שלהם הוא אינסופי, הסבל הוא גדול מאוד וזה נמשך שנים, זה לא אנגינה או דלקת ריאות, זה משהו שבא כדי להישאר ולא כדי ללכת, זה מהלך כרוני וממושך.
הפרוגנוזה משתנה מאדם לאדם ומהפרעה להפרעה. אני יודעת מה זה, אני רואה בנות סובלות ואני משתתפת איתן

גם הנשים שאני מלווה אני רואה איך קשה להן ואני מנסה לעזור להן כמה שיותר זו עבודה סיזיפית מאוד, שני צעדים קדימה וצעד אחד או שניים אחורה. זה גם צער גדול למשפחות שלהן.