טיפול יעוץ אימון והנחיה
מטפלות באומנויות, פסיכולוגיות, עו"סיות, מנחות, מדריכות, מרצות, מאמנות, יועצות, ברוכות הבאות! ... פירוט נוסף
מובילות:
- Organized by
-
המטפלת שבי יודעת הכול. חבל שהיא לא תמיד חוזרת איתי הביתה אביגיל קולר
המטפלת שבי יודעת הכול. חבל שהיא לא תמיד חוזרת איתי הביתה אביגיל קולר
השבוע שאלה אותי מישהי שמקבלת ממני את התכנים במייל:
איך יכול להיות שבקליניקה אני יודעת להכיל, להבין מה מסתתר מאחורי ההתנהגות ולבחור תגובה שמקדמת – ובבית כל הידע הזה נעלם?”
רציתי לענות לה תשובה מקצועית, שקולה ומנומקת.
ואז אחת הבנות קראה לי מהחדר:
“אמאאאאא, היא לקחה לי!”
והבנתי שההשגחה סידרה לי הדגמה חיّה.
את התשובה המקצועית נדחה רגע. כרגע, בית המשפט לענייני “היא התחילה” פתח דיון דחוף, ואני אמורה לשמש כשופטת, חבר מושבעים והוצאה לפועל.
בקליניקה אני אישה מרשימה מאוד
בקליניקה אני יודעת שכעס הוא לפעמים כאב בתחפושת. ששתיקה היא מנגנון הגנה. שאפילו גלגול עיניים הוא רק הקצה הגלוי של סיפור שלם.
אני מקשיבה. משתהה. מתבוננת. אפילו שואלת בקול רגוע “מה לדעתך הופעל שם?”
בבית, לעומת זאת, אני יודעת בדיוק מה הופעל.
אני.
מישהי עונה בטון הלא נכון. מישהי “כבר סידרה”, אבל החדר כנראה לא נכח באותו אירוע. ועוד אחת מחפשת משהו שנמצא מולה בדיוק, אך מעדיפה להפעיל קודם את מוקד איתור הנעדרים האימהי.
ופתאום כל הידע מקצועי שלי עומד בצד, מחזיק כוס קפה ולוחש:
“מעניין מאוד. נראה איך היא תצא מזה.”
למה זה קורה דווקא מול האנשים שאת הכי אוהבות?
בחדר הטיפול יש שעה מסודרת. יש כיסא. יש מרחב לחשוב. ואף אחד בדרך כלל לא מבקש מאיתנו לנתח את עולמו הרגשי בזמן שיש ריח שרוף מהעוף בתנור.
בקליניקה אנחנו זוכרות שהמטופלת אינה ההתנהגות שלה. בבית, לעומת זאת, אנחנו עלולות לראות התנהגות אחת – ולתת לה מיד תעודת זהות קבועה:
“עצלנית.”
“חצופה.”
“אי אפשר לדבר איתה.”
רק אחרי שהאירוע נגמר, הדופק יורד והנאום כבר נישא במלואו, אנחנו נזכרות שאולי התרחש שם גם משהו מתחת לפני השטח.
כלומר, החלק המקצועי הגיע. הוא פשוט נתקע בפקקים.
אהבת הבריות, גרסת המטבח
ימים של חשבון נפש, בנייה ואהבת חינם זה דבר נפלא, אבל הקקושי הגדול מתחיל כשהמושגים האלה פוגשים צלחת בכיור, מגבת על הרצפה, ותשובה שאפילו מי שאמרה אותה הייתה מעדיפה למחוק.
וכאן נמצא המבחן האמיתי: לא האם אני מרגישה עכשיו אהבה מזוקקת (ספוילר: ממש לא), אלא האם אני מצליחה לזכור, בתוך כל הבלגן, שמולי עומד אדם שלם – ולא רק מפגע תברואתי שמוציא אותי מדעתי.
יש הבדל עצום בין:
“את חצופה!” לבין:
“אני לא מסכימה שידברו אליי כך.”
בשני המשפטים יש גבול. רק שבאחד מהם הגבול עובר על ההתנהגות, ובשני הוא עובר דרך הראש של הבן אדם.
אהבת הבריות לא אומרת שהכול מותר, והיא בטח לא מחייבת אותנו לעמוד מול הכאוס ולומר ברוך:“מרגש לראות את היצירתיות שבה הצלחתן לחרב את הסלון.”
אפשר לדרוש. אפשר לכעוס. השאלה היא רק אם אנחנו מתקנות את מה שקרה — או מוסיפות לחבילה גם עלבון שיישאר הרבה אחרי שהרצפה כבר תהיה נקייה.
ואז ACT נכנס למטבח
אחד הדברים שאני אוהבת ב־ACT (גישה מדהימה מהגל השלישי של ה־CBT) הוא שהיא לא מבקשת ממני להיות אמא זן סטייל הודו שלושים ושלוש שעות ביממה.
איזו הקלה. יש מספיק מטלות בחופש, לא צריך להוסיף לרשימה גם “להיות שלוה ללא הפסקה”.
ACT לא אומרת לנו להעלים את הכעס. היא רק מזמינה אותנו לשים לב אליו לפני שהוא מתמנה למנכ"ל הבית.
כי ברגע שמישהי עונה לי בטון מקפיץ, הראש שלי עובד במהירות שיא:
שנייה אחת: הראש מסביר שאף אחת לא מכבדת אותי.
עוד שנייה: הוא שולף ראיות משנת תשע״ט.
עוד חצי שנייה: כבר מוכן נאום בן שבע דקות תחת הכותרת:“כל מה שאני עושה פה – פרק א׳ מתוך י״ב”.
ACT מציעה לעצור בדיוק שם. לא להתווכח עם המחשבות ולא למחוק את הכעס. רק לזהות:
הנה הכעס הגיע. הנה הראש שלי מספר סיפור. והנה יש לי דחף להגיב באופן שיעניק לי הקלה לשתי שניות – ויעלה לי ביוקר אחר כך.
בתוך הרגע הזה נפתח מרווח קטן. הכעס עדיין שם, אבל עכשיו גם אני שם.
המשפט שחוסך שבע דקות של נאום
בתוך המרווח הזה אפשר להחליף שאלה אחת קריטית.
במקום לשאול: "איך אני גורמת לה להבין אחת ולתמיד?!”
אנחנו שואלות: “מה אני רוצה לבנות כאן?”
לא מה יגרום לי לנצח בוויכוח. לא מי התחילה. מה אני רוצה לבנות עכשיו. כבוד? אחריות? גבול? קשר?
לפעמים המעשה שבונה יהיה חיבוק.
לפעמים הוא יהיה גבול חד וברור.
ולפעמים הוא יהיה המשפט: “אני כועסת מכדי לדבר עכשיו בצורה טובה. נחזור לזה בעוד עשר דקות.”
כן, אפשר לעצור שיחה באמצע. מערכת החינוך הביתית לא תקרוס. וייתכן בהחלט שהמסר יעבור הרבה יותר טוב בלי הרצאה, מצגת ונספח מקורות.
אני לא רוצה להפוך את הבית לקליניקה. בני הבית הם לא המטופלים שלי, ובאופן מחשיד הם גם לא מתכוונים לסיים את האירוע אחרי חמישים דקות בדיוק. אני רק רוצה להביא הביתה את מה שהקליניקה לימדה אותי:ליצור מרווח. רגע אחד שבו אני זוכרת שהכעס שלי הוא רגש חשוב, אבל הוא ממש לא חייב לקבל זכות חתימה על החיים שלנו.
ואם נזכרתי רק אחרי שכבר צעקתי?
ברוכה הבאה למועדון בני האדם. אפשר לחזור אחורה ולומר: “כעסתי, אבל הדרך שבה דיברתי לא הייתה נכונה.” בלי “אבל גם את”. בלי נאום הגנה.
כי בית לא נבנה רק מהרגעים שבהם הגבנו כמו בספרים. הוא נבנה מהרגעים שבהם לא הצלחנו – וידענו לחזור ולתקן.
ועכשיו, תורכן
איזה משפט נאמר אצלך בבית – ומצליח להקפיץ אותך מאפס למאה עוד לפני שהרוך והכוונות הטובות הספיקו להגיע לתחנה?
כתבי לי ממש כאן בתגובות את המשפט שלך (אפשר גם בלי הסבר ובלי פרטים מזהים). אני קוראת כל הודעה, ולא פעם שאלה אחת קטנה שיוצרת בלב שלך הופכת בדיוק לתוכן הבא שאני כותבת – כי בדרך כלל, מה שיושב אצלך בראש, מסתובב בשקט גם בבתים של עוד מאות נשים.
מהו המשפט שמפעיל אצלך את הכפתור? מחכה לקרוא אותך.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
